עפיפונים

דילמת היעלבות

להיעלב או לא להיעלב? בטח שלא להיעלב, מה ייתן לי להיעלב? זה ייתן לי משהו? זה לא ייתן לי כלום.
אני טיפוס רגשן נורא, שלוקח ללב ונוטה להיעלב בקלות. אני גם סולחת בקלות, אבל הזיכרון הארור שלי מאחסן לו במגירות עמוקות – כמעט הכל. יש לי תוכנת חיפוש משוכללת במוח, שמאפשרת לי לאחזר בקלי קלות תאריכים, מספרים, פרצופים, אכזבות וציפיות לא ממומשות. אני זוכרת את הכול.
בעלי טוען שאני לא יכולה לצפות מאנשים שיתנהגו לפי אמות המוסר והצדק שלי. אני טובה מידי, נחמדה מידי. הוא צודק פחות או יותר, אבל איזה כלים אחרים יש לי לשפוט יחס והתנהגות?
לא להיעלב. אין טעם להיעלב. למה להיעלב? אני הרי כבר רגילה. עוד טלאי בשריון ואני ממשיכה הלאה.

נצחונות קטנים בחיים הסטודנטיאליים

מצאתי פתק עם רשימה שכתבתי בתקופת לימודיי לתואר ראשון בטכניון, שכותרתו: life's little victories.
היה נחמד לקרוא מה העסיק אותי בימים ההם (סוף שנות ה-90). הרשימה כתובה באנגלית (בטכניון התנסחתי בעיקר באנגלית במיילים וכמובן בכתיבת קוד, אז זה נדבק). להלן התרגום שלה:
(אני מאוד אוהבת אותה)
הנצחונות הקטנים של החיים

  • למצוא כיסא ריק בהרצאה מלאה עד אפס מקום
  • כשמישהו שואל לעצתך, ומקשיב לך בהתלהבות, בעוד אתה מרצה על הנושא ומרגיש חכם
  • לפתור את השאלה ההיא, שלא היה לך מושג איך פותרים אותה ביום הקודם
  • להתווכח עם מישהו, שאחר כך מודה שצדקת
  • כשהתוכנית עליה עבדת במשך ימים מתקמפלת ורצה
  • כשההרצאה מסתיימת חצי שעה לפני הזמן
  • כשקונים משהו ומקבלים בונוס בחינם, בלי לצפות לכך
    עוד פתק מעניין שמצאתי, היה פתק עם התאריך של ה-8.6 (איזו שנה? לא ברור), שכתבתי בו אז (בתרגום לעברית):
    היום הנוכחי הגיע לגמר "היום הגרוע ביותר בחיי". מחר אנסה לשבור את השיא שלי.
    מעניין מה קרה לי ביום ההוא… בכל מקרה, אין ספק שהייתי אז (אולי עדיין?) בחורה פיוטית.