עפיפונים

זכרון גורלי

איכשהו, יחד עם הטבעת ו"הרי את מקודשת לי", עברה אליי האחריות על הזיכרון הארגוני של גרעין המשפחה החדש שיצרנו. מסיבות שאינן ברורות, פתאום אני זו שמצופה ממנה לזכור מתי יום ההולדת של אמא שלו, מה שם המשפחה של קרובת משפחה רחוקה ועלומה (מהצד שלו), או איפה הוא שם את המפתחות. אני תוהה האם בכל הזוגות זה ככה, או שהיתרון האסטרטגי שלי כבעלת זיכרון יותר טוב ממנו הפך את המצב לכזה.
מעבר לכך, גם תפיסת המציאות שלנו שונה. כשבאאוטלוק שלו כתוב שבעוד שבוע יש לאמא שלו יום הולדת, זה אומר לו שעוד שבוע יש לאמא שלו יום הולדת. כשבאאוטלוק שלי כתוב שבעוד שבוע יש לאמא שלו יום הולדת, זה אומר לי שצריך לדבר עם אחותו ולסגור איזו מתנה קונים ומי קונה אותה, שצריך לבדוק אם אנחנו באים אליהם בסוף השבוע או נפגשים במקום אחר, ושצריך לזכור להתקשר ולאחל מזל טוב.
אנחנו שנינו אנשים משימתיים, ש"מתקתקים" פרוייקטים בעבודה ובחיים בכלל. אולי המקרה שלי הוא של משימתיות יתר? אולי אני סתם קופצת בראש מבלי לתת לו צ'אנס? ואולי, או בעצם כנראה, בגרעין המשפחתי שהוא שנינו, אני הזכרון הארגוני, אני מנהלת הידע, אני מתניעת הפרויקטים.
האמת? אני מעדיפה להיות בצד שלו.

הכתבה!

סוף סוף סיימתי את המלאכה הסיזיפית של סריקת הכתבה ואיחוד התמונות (העמוד של העיתון גדול יותר מהסורק שלי). העיתון כבר קצת בלוי, האיכות לא בשמיים, הקבצים ענקיים (עשיתי אופטימיזציה כמה שהיה אפשר), לתמונות לוקח המון זמן לעלות, אבל הכוונה טובה.
עמוד ראשון
עמוד שני
עמוד שלישי
עמוד רביעי
עמוד חמישי
אם האקספלורר שלכם מתאים אוטומטית את התמונות לגודל המסך, כדאי להצביע על התמונה וללחוץ על כפתור ההגדלה שיופיע מצד ימין למטה.

סדנת שטח

בשלישי ורביעי התנתקתי מהמציאות. לא שמעתי את החדשות על בוגי, וזה גם לא ממש עניין אותי. הדברים שעניינו אותי היו בעיקר מתי אוכלים, איפה יש אבן שנוח לשבת עליה, ואיפה השביל שעליו אנחנו אמורים ללכת. יצאתי לסדנת שטח לפיתוח מנהיגות.
סדנת השטח כללה פעילויות שונות ומשונות, כגון ניווט עם תיק מלא בנפח 90 ליטר; חיפוש אחר בורות מים עם תיק מלא בנפח 90 ליטר; הליכה ארוכה בשבילים בוציים ומלאים באבנים, בעודי קשורה לבחור בגובה 2 מטר בערך; הכנת עשרות (אם לא מאות) פיתות בטאבון על מדורה; שינה בשק שינה במלון של מיליוני כוכבים, תחת כיפת השמיים; ועוד ועוד פעילויות שבחורה עדינה, פולניה ובורגנית כמוני לא ממש רגילה לבצע.
אני מודה, הייתי בטוחה שיהיה סיוט. הייתי הבחורה היחידה בקבוצה, אני ועוד 18 בנים. היה לי קשה מאוד לסחוב את התיק (בכל זאת, הוא היה הרבה יותר גדול ממני…), והייתי בטוחה שאקפא מקור בלילה, אשבור רגל או יד (או לפחות אנקע), לא אמצא את מקומי בקבוצה, ושכולם יהיו ממש לא נחמדים אליי.
כרגיל, לא נתתי לעצמי מספיק קרדיט. זו היתה חוויה מדהימה, וממש ממש נהניתי, למרות הקשיים. הבנים עזרו לי, סחבו לי את התיק, סיפרו לי בדיחות, פטפטו איתי, והפכו את כל החווייה הזו למהנה. אפילו מזג האוויר היה מצוין, ובלילה לא היה קר מידי. בקיצור, יצאתי מהסדנה בחיוך מאוד מאוד גדול.
אני לוקחת לעצמי כמה תובנות שגיבשתי בעקבות החוויה הזו – לשמור על ראש פתוח, לא לחשוש להתחבר עם אנשים (למרות שהם אולי נראים שונים מאוד), ולא לוותר על ההזדמנות לחוות חוויות שלא חווים כל יום, רק בגלל פחדים וחששות.
דבר נוסף שלמדתי, זה שלשבת על כסא מרופד הרבה יותר נוח מלשבת על אבנים.

קוראי "על השרון" – ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לחלק האישי יותר של האתר שלי – ביטים של קסם. שימו לב שבעמוד הנוכחי אין את כל הקטעים. אתם יכולים ( ואפילו מומלץ, כמובן) לדפדף בקטעים ישנים יותר באמצעות הארכיון. אשמח גם אם תשאירו לי תגובות :)
אז באמת הגשמתי חלום – עשו עליי כתבה בעיתון. זו היתה חוויה מדהימה.
למעשה, כל העניין התחיל כבר מזמן. לפני שבועיים ראיינה אותי ג'ני אלעזרי, הכתבת של "על השרון". כמה ימים אח"כ צילמה אותי חגית הצלמת, ב-session שלקח כשעה וחצי, ובמהלכו ניסינו אני ודודי לשכנע את דקסטר להצטלם איתי גם (בסוף איכשהו זה הצליח). אחרי שבוע שבו הייתי במתח עצום, וניסיתי לשחזר שוב ושוב מה אמרתי (לא זכרתי כלום), ותהיתי איך יצאתי בתמונות, הודיעו לי שהכתבה נדחית לשבוע הבא (כלומר – להיום). הייתי בטוחה שאתפוצץ מרוב מתח, אבל למרבה האירוניה, זה דווקא ממש הרגיע אותי.
השבוע האחרון חלף ממש מהר, והייתי עסוקה בהמון דברים אחרים, עד שאתמול פתאום קלטתי שהגיע יום חמישי, כלומר שמחר (היום) הכתבה מתפרסמת.
בלילה חלמתי שהעיתון מלא בתמונות זוועתיות שלי בעירום חלקי, ובווידויים חושפניים שלי על חיי המין שלי כשפנפנה של פלייבוי. איתרע מזלי (ואולי שפר) והייתי צריכה לקפוץ היום בבוקר לעבודה כדי לטפל בכמה בעיות שהתעוררו, כך שלא חשבתי יותר מידי על הכתבה. כשחזרתי, בעלי כבר רכש עותק מהעיתון.
אז הכתבה מקסימה ומפרגנת, והתמונות שלי מקסימות גם כן. על כך אני מרגישה חובה להודות לכן מעומק הלב, ג'ני וחגית.
למען האמת, אני בכלל צד שולי בכל העסק. מה שבאמת חשוב, זה שדקסטר הוא עכשיו חתול ממש ממש מפורסם. ז'אן לוק הרוס מקנאה.
(נ.ב. לאלו שאינם קוראים ידיעות אחרונות, או שאינם גרים באזור, אני מבטיחה לסרוק את הכתבה במהירות ולשים באתר)

דברים שאסור לעשות בחורף

החורף לא עושה לי טוב. זה לא נעים לי. למראה הזרזיף הקל ביותר פניי מתכרכמות אוטומטית, ומצב רוחי מאפיר. אני מנסה מאוד להיות אקטיבית, אבל איך אפשר להיות פעילה כשקר נורא ויש שלוליות בחוץ? בימים אלו צרכיי מצטמצמים לשלב הראשון בפירמידה המאסלואית, כלומר – אוכל ופוך.
אז איזה דברים אסור לעשות בחורף?
(כל הטיפים שלהלן מבוססים על סיפורים אמיתיים וניסיון אישי)
1. לרדת למטה כדי לזרוק את הזבל, נעולה בסנדלים.
2. ללבוש חולצה דקה עם מחשוף נדיב, מתחת למעיל צמר דק עם מחשוף נדיב, ולנסוע ככה עם הבעל על הקטנוע. או יותר גרוע – לנסוע ככה על הקטנוע לבית של ההורים שלי.
3. לצאת מהבית ללא זוג גרביים להחלפה בתיק (מנסיון אישי וכאוב ביותר).
4. לוותר על החזקה של מטריה חליפית בארון (במיוחד אחרי שהמטריה שלך נשברה ביום הגשום הראשון השנה).
5. ללכת לעבודה חולה ולהדביק את הכפיפים שלך, כדי שיהיו חולים בדיוק כשיש הכי הרבה לחץ בעבודה או כשצריך לסיים פרויקט דחוף.
6. להגיד "לא" כשאמא שלך מתקשרת ושואלת אם להביא לך שאריות של מרק עוף.
7. להגיד "לא" כשאמא שלך מתקשרת ושואלת אם להביא לך אוכל. לא משנה מה. למי יש כוח לבשל בקור הזה?
8. לשבת מול המחשב, רועדת מקור, ולכתוב בבלוג, במקום להיות מתחת לפוך.