עפיפונים

נשים קטנות וחסודות

"נשים קטנות" הוא אחד מספרי ילדותי. קראתי את הספר, וגם צפיתי בסדרת האנימציה היפנית, המבוססת על הספר, ששודרה אז בטלוויזיה החינוכית. קראתי גם את ספר ההמשך, "גברים קטנים".
הדמות האהובה עליי היתה, כמובן, ג'ו. גם אני הייתי "טום בוי" כמוה, בזתי לכל הגינונים הנשיים, וחלמתי להיות סופרת. עד היום אמא שלי מתגאה בשירים ובסיפורים שכתבתי כשהייתי ביסודי, ושפורסמו בעיתון ילדים.
לפני כמה שבועות קניתי את "נשים קטנות" באנגלית, וציפיתי בקוצר רוח לקריאה בספר ילדותי.
מה רבה היתה האכזבה.
התברר לי שהספר הוא בעצם ספר נוצרי המטיף (בצורה עקיפה) לחיים המבוססים על העקרונות הנוצריים. אין בכך רע, כמובן, אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שפשוט קילקלו לי את הספר שזכרתי.
בנות משפחת מארץ' מקפידות לקרוא "בספר הקטן שלהן". הן מתאמצות להיות "צלייניות טובות". איימי עושה לה חדר תפילה בבית דודה מארץ'. ג'ו שמה את מבטחה "בחבר הגדול" בניסיונה להשקיט את המזג הרע שלה. זה לא מה שזכרתי מהספר!
דבר דומה קרה לי בעבר עם הספר "פיטר פן" (אני כנראה בין היחידים שממש קראו אותו, ולא הסתפקו בסרט המצויר). פיטר פן נחשב בעינינו לגיבור. ילדים מתחפשים בדמותו בפורים. בספר, לעומת זאת, הוא מצטייר כדמות הכי מעצבנת, מלבד אולי וונדי. הוא אגואיסט, שחצן, אימפולסיבי ומפונק. וונדי מצטיירת כטרחנית, נודניקית, מהגרועות בפולניות. לעומת זאת, קפטן הוק, שאותו לימדו אותנו לשנוא, הוא למעשה דמות מורכבת, הסובל מגעגועים מרים לאמו שנפטרה. הוא היה הדמות האהובה עליי.
נוסטלגיה זה לא מה שהיה. אני מקווה שלא צפויות לי יותר מידי אכזבות כאלו בהמשך…

יום נישואין

ביום שישי, 1/10, חגגנו את יום נישואינו השני.
אני מרגישה חובה מסוימת לכתוב על כך, למרות שאין לי כל כך מה לומר. "שנתיים" נשמע קצת כל כך. אני ודודי ביחד כבר 6 שנים, אם סופרים גם את תקופת החברות, וזה נראה כאילו היינו ביחד כל חיינו. התקופה שלפני קצת מעורפלת ודהויה.
התחלנו לצאת חודש לפני יום הולדתי ה-20. אני מרגישה בת מזל שמצאתי את הנשמה התאומה שלי בגיל צעיר כל כך.
עם השנים החולפות, גם הזוגיות נהיית טובה יותר. אני מאחלת ומתפללת שמגמת העליה תמשיך.