עפיפונים

הקומדיות הרומנטיות שאני אוהבת

אתמול, לכבוד ערב ט"ו באב, בעלי ואני צפינו יחדיו בסרט רומנטי. כלומר, לא באמת רומנטי. Serenity של ג'וס ווידון – סיפור דיסטופי פלוס חלליות פלוס נת'ן פיליון פלוס אקשן פלוס הומור משובח – כיף גדול לשני גיקים כמונו.

למען האמת, למרות שאני גיקית וכל זה, אני גם סאקרית של קומדיות רומנטיות, במיוחד אם הן חמודות ומשעשעות. לכבוד ט"ו באב, החלטתי לחלוק עמכם את הרשימה, המביכה לפרקים, של קומדיות רומנטיות שאני מחבבת. את כל הסרטים האלו ראיתי כמה פעמים, וכמובן שאם יוקרנו שוב – אראה אותם גם בפעם המיליון ואחת. הרי אנחנו פה בשביל ליהנות, לא?

 

Love Actually – אהבה זה כל הסיפור
סרט בריטי (כמובן) שהוא אחד הסרטים האהובים עליי ועל בעלי, בכיכובם של קולין פירת', יו גרנט, אמה ת'ומפסון (לפני שהפכה למעצבנת נורא), ליאם ניסן (שלשם שינוי לא מפוצץ פה משהו או מציל פה מישהו), בילי ניי, קירה נייטלי, לורה ליני, רואן אטקינסון (ששורף את המסך בהופעה של כמה דקות. האיש מלך) ועוד. בסרט מוצגים כמה סיפורי אהבה (חלקם של אהבה נכזבת), הוא מרגש, מתרחש על רקע הכריסטמס בלונדון ויש לו פסקול מעולה.
אם אתם מתכננים על בילוי זוגי ביתי  – זה הסרט שכדאי לכם לראות.
דף הסרט באתר IMDB

יש בסרט 3 נעימות מקסימות שאני ובעלי מאוד אוהבים. תיהנו.

 

Ella Enchanted – הקסם של אלה
כישוף, פיות רשלניות, שדונים, ogres, שירים, ריקודים, ג'ואנה למלי, אן האת'ווי ויו דנסי הצעיר והמתולתל מאוד. מה יכול להיות רע?! זה אחד הסרטים הכי חמודים ever. מזכיר קצת את הנסיכה הקסומה בסגנונו.
נראה אם תנחשו מי משחק את אדגר, הדוד של הנסיך. בעלי זיהה והייתי ממש בשוק מהגילוי.
דף הסרט באתר IMDB

סרט כל כך חמוד שבאמת מצטערים כשהוא נגמר

 

Bollywood/Hollywood – בוליווד הוליווד
סרט קנדי עם אחת העלילות היותר הזויות, אבל הוא מלא בשירים וריקודים הודיים – כיף כיף כיף. הייתה תקופה בחיי שהייתי רואה אותו שוב ושוב ושוב.
דף הסרט באתר IMDB

 

פוסטר הסרט "הוליווד / בוליווד"

פוסטר הסרט "הוליווד / בוליווד"

The Holiday – החופשה
סרט ממש ממש חמוד בכיכובם של ג'וד לאו, קמרון דיאז, ג'ק בלאק וקייט וינסלט. החלפת בתים בין אנגליה ללוס אנג'לס מתפתחת לשני סיפורים רומנטיים. גם אלי וולך ז"ל משחק כאן בתפקיד חמוד ונוגע ללב.
דף הסרט באתר IMDB

 

פוסטר הסרט "החופשה"

 

Friends with Benefits – ידידים פלוס
אני אוהבת את מילה קוניס וג'סטין טימברלייק, ובסרט הזה יש ביניהם כימיה נהדרת. זהו סרט משעשע על חברים שמחליטים להפוך ליזיזים, אבל אתם יודעים מה קורה בסוף, נכון??? אחלה סרט.
דף הסרט באתר IMDB

 

פוסטר הסרט "ידידים פלוס"

פוסטר הסרט "ידידים פלוס"

The Prince & Me – יצאת נסיך
סרט דבילי לחלוטין על נסיך מדנמרק שמגיע undercover ללמוד בקולג' אמריקאי ומתאהב באחת הסטודנטיות. התסריט לא מפותח, העלילה לפרקים לא ממש הגיונית, אבל למי אכפת?!
דרך אגב, לסרט יש גם סרט המשך (עם שחקנים קצת אחרים), אבל הוא כבר ממש גרוע.
דף הסרט באתר IMDB

 

פוסטר הסרט "יצאת נסיך"

פוסטר הסרט "יצאת נסיך"

The Jane Austen Book Club – מועדון הקוראים של ג'יין אוסטן
אני מכלילה אותו כאן, למרות שהוא לא ממש קומדיה, אבל זהו אחד הסרטים האהובים עליי. ספריה של ג'יין אוסטן משמשים פה רקע לכמה סיפורי אהבה, וחוץ מזה יו דנסי משחק.
דף הסרט באתר IMDB

 

ציטוט מ"מועדון הקוראים של ג'יין אוסטן"

ציטוט מ"מועדון הקוראים של ג'יין אוסטן"

חשבתי לכלול כאן גם את הסרט "ספיידרמן המופלא" (ואם אתם שואלים את עצמכם למה – קראו את הפוסט שלי על הפנטזיה הנשית-גיקית), אבל זה נראה לי כבר אובר-גיקיות, בכל זאת 🙂 מוזמנים לקרוא גם על הרגעים הרומנטיים הגדולים של שלדון ואיימי, שפרסמתי לכבוד valentine's day.

מאחלת לכולכם שתהיה המון המון אהבה בחייכם, מכל הסוגים ♥

על הסרט "עף על הקרנף" ועל הקרנפים הצהובים בחיינו

הוזמנתי עם הילדים להקרנה של סרט האנימציה "עף על הקרנף". גיבור הסרט, טופר, הוא ילד שמוצא עיפרון קסמים, ומצייר איתו קרנף גדול על קיר הסלון בביתו, שבקומה הרביעית. הקרנף קם לתחייה, ובפני טופר וחברו ויגו עומדת בעיה: מה עושים איתו? איך מוציאים אותו מהבית? איך משיגים לו אוכל כדי שיפסיק לאכול את כל הרהיטים? איך גורמים לסילה, הילדה שבה טופר מאוהב, להפסיק לקרוא לו מטורף ולהזמין אותו למסיבת יום ההולדת שלה? ולאן נעלם אבא של טופר?

*********** בפוסט זה ייתכנו ספוילרים *************

הילדים אהבו מאוד את הסרט, במיוחד את הקטעים המצחיקים, שבהם הקרנף אוכל את ריהוט הסלון, הכבאים אומרים שהם לא מריחים שריפה אלא עוגיות,  ותוכי צווח. האנימציה גסה משהו, אפילו קצת גרוטסקית, במיוחד בהשוואה לאנימציה החלקה שבה מתמחים אולפני פיקסאר ואולפני דרימוורקס. לכל הדמויות יש גפיים דקיקות ופלג גוף תחתון עגלגל. לילדים זה לא הפריע.

שאלתי את אייל מה אפשר ללמוד מהסרט, והוא ענה: "זה לא רעיון טוב לגדל קרנפים בדירה, וקרנפים הם כל הזמן רעבים". ואכן, הקרנף רוקע ברגליו ועושה רעש, ממוטט את התקרה של הדירה שמתחת, אוכל את כל מה שמסביבו, כולל את עפרון הקסמים, ופשוט תקוע שם, עסוק בענייניו.
כביכול סיוט.
אבל לאט לאט אנחנו מגלים, שסביב הקרנף קורים המון דברים טובים. מפקח המשטרה הקשוח והכועס מתרכך למראה הקרנף והופך את עורו. השכנה הבודדה וכבדת השמיעה מהקומה השנייה מוצאת את עצמה מארחת אנשים וחווה פריחה חברתית. בית הקפה שבקומה התחתונה, שעמד ריק, זוכה לחיים חדשים ומתמלא באנשים שבאים לראות את הקרנף. גם אביו של טופר פתאום חוזר מהמרחקים.

זה גרם לי לחשוב על הקרנפים הצהובים שבחיי. מהם הדברים שאני מרגישה ש"תוקעים" אותי, ושהנוכחות שלהם מכבידה עליי וגורמת לי נזק לתפיסתי? ואיך אני הופכת את ההסתכלות ורואה את הדברים החיוביים שהם יכולים להביא אליי?
בסרט יש כמה וכמה דמויות אופטימיות, ובראשן טופר, שבמקום לעבוד "נגד הקרנף", עובדות "עם הקרנף", וכשדמויות אחרות מצטרפות אליהן – גם הן חוות את הפריחה שהן מייחלות לה.
תייקתי במוחי שיש כאן שיעור שראוי ללמוד אותו ולחשוב עליו.

תיהנו בסרט!

(שאפו למי שהמציא את התרגום "עף על הקרנף" – ביטוי מעולה)

כרזת הסרט "עף על הקרנף"

כרזת הסרט "עף על הקרנף"

פסטיבל הקולנוע ירושלים והסרט "לצוד פילים"

ביום חמישי האחרון התקיים טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים בבריכת הסולטן בירושלים. כחלק מהטקס הוקרן הסרט "לצוד פילים" של רשף לוי, ואף חולקו פרסי מפעל חיים לשניים מכוכבי הסרט – מוני מושונוב וששון גבאי.

טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2013

טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2013

הפסטיבל השנה מתקיים בין התאריכים 4/7 עד ה-13/7, ומוצגים בו סרטים ישראלים ובינלאומיים, עלילתיים, קצרים ותיעודיים. מביניהם נראים לי מסקרנים הסרט "אינגליש וינגליש" (יש לי חולשה לסרטים הודיים) והסרט האחרון של השחקן ריבר פניקס ז"ל, דם אפל, שהושלם רק שנים לאחר מותו.
בנוסף לכך, במסגרת הפסטיבל נערכים אירועים שונים, כגון הופעות חיות ברחבת הסינמטק. היום, יום רביעי 10/7, יש הקרנות ליליות של סרטים ללא תשלום.

הוזמנתי השנה להשתתף בטקס הפתיחה של הפסטיבל. הייתה הרבה התרגשות באוויר, והוקרנו סרטונים מקסימים על שני חתני הפרס – מושונוב וגבאי. רשף לוי, הבמאי והתסריטאי (ואישיות האהובה עליי במיוחד), נתן נאום מצחיק ומשעשע ביותר, כמו שרק הוא יודע.

רשף לוי נואם בטקס הפתיחה

רשף לוי נואם בטקס הפתיחה

הסרט "לצוד פילים" הוא סרט מקסים ומשעשע ביותר. פשוט סרט כיפי, ולא אתפלא אם יהפוך לקאלט. עוד סיבה לא פחות טובה ללכת לראות אותו היא שסר פטריק סטיוארט, הלא הוא קפטן ז'אן לוק פיקארד, משתתף בסרט באחד מהתפקידים הראשיים. יש גם לא מעט שחקנים ישראליים מוכרים שמבליחים פה ושם בתפקידים משניים עד זעירים, וזה משעשע מאוד. כשראיתי לראשונה את הטריילר של הסרט, צחקתי נורא.

 

 

נותרו עוד כמה ימים עד לסיום הפסטיבל. אפשר להתעדכן באתר האינטרנט של הפסטיבל ובדף הפייסבוק של סינמטק ירושלים על כל אירועי הפסטיבל השונים.

 

ההוביט – הסרט. אכן מסע בלתי צפוי (ולא לטובה).

עוד כשהתגלגלו להן כתוביות הסיום של הסרט "שר הטבעות: שיבת המלך", אי אז בשנת 2003 (ואני הייתי פה כדי לכתוב על זה פוסט כמובן), התחילו גם להתגלגל השמועות על הפקתו של סרט על פי הספר "ההוביט". לבבותיהם של גיקים ברחבי העולם רעדו מהתרגשות. טרילוגיית שר הטבעות הייתה מרהיבה, אפית, מרגשת, וכולנו נשאו עיניים בתקווה לעבר פיטר ג'קסון – הגשם לנו חלום נוסף.

9 שנים לאחר מכן, הסרט הראשון בטרילוגיית סרטי ההוביט יוצא לאקרנים. אני מודה שהייתי פסימית ומאוד סקפטית לפני שהלכנו לראות את הסרט. הספיקה לי העובדה שתהיה טרילוגיה של סרטים בשביל שלבי יבשר לי רעות.

*** בהמשך הפוסט ייתכנו ספוילרים. הקריאה על אחריותכם, אל תבואו אליי בטענות אחר כך! ***
(והשאלה – איך ייתכנו ספוילרים בסרט המבוסס על ספר ותיק שכולם כבר קראו מיליון פעם, היא שאלה מצוינת, אבל ממש מצוינת.)

הספר "ההוביט" הוא ספר קליל, כיפי, מלא דמיון, מיועד במקור לילדים ומכיל מסרים שממש ממש חשובים בעיניי:

בילבו בגינס ההוביט יוצא בספר מאזור הנוחות שלו. הוא יוצא להרפתקה בניגוד להרגליו ובניגוד למוסכמות החברתיות והמשפחתיות. בניגוד לאופיו, אפילו. הוא מעז. הוא מנסה משהו חדש. והוא מצליח כנגד כל הסיכויים. המוטו המרכזי שמנחה אותי בחיים הוא "אספי חוויות ולא חרדות", ובעיניי זהו המשך ישיר של המסר שמכיל הספר.
בנוסף לכך, לכל אורך הספר, כוח המוח והתחבולה הוא זה שמנצח. בילבו מציל את המצב שוב ושוב – לא בגלל כוחו, הרי הוא רק הוביט קטן, אלא בגלל תחבולותיו ותכניותיו היצירתיות.

הסרט, לעומת זאת, לוקח כיוונים אחרים לחלוטין.

קודם כל, לסרט אולי קוראים "ההוביט", אבל למעשה בילבו מהווה שם דמות די שולית. הסרט מתרכז בדמותם של גנדלף ושל תורין. הם מרגישים, הם דואגים, הם מנהיגים. הם מקבלים קלוז אפים על עיניהן הנוגות ועמוקות ההבעה. ההוביט? קישוט עלילתי ותו לא. עולמו הפנימי, ההתלבטויות והרגשות של ייצור שנקרע מכל הרגליו ומוצא את עצמו במצבים חדשים לו לחלוטין, אינם מוצגים לנו. כמה דקות של לבטים בסוף הסצנה עם גולום הן כל מה שנותרו.

הסרט מלחמתי מאוד, ומלחמה מוצגת בו כאירוע מכונן מנהיגות. באלין מספר כיצד תורין ביסס את עצמו כדמות מנהיגותית בקרב מול האורקים. הגמדים חמושים, שולפים חרבות וקשתות בכל הזדמנות, נלחמים נגד כל דבר. בילבו זוכה להערכתו של תורין רק לאחר שהוא קופץ לקרב נגד הווארגים ומנסה להצילו (קטע שאינו מופיע בספר כלל, ופעולה בלתי הגיונית לביצוע מצידו של ההוביט). הסצנה עם הטרולים מסתיימת בניפוץ סלע ע"י גנדלף – סיום כוחני לסצנה שבספר הסתיימה בצורה משעשעת.

החזרה אל הבית, השיבה אל המקום שאליו אתה שייך – זהו מוטו מרכזי בסרט. הגמדים כמהים אל ההר הבודד, אדמתם, ביתם. בילבו עוזר להם כי הוא רוצה שיהיה להם בית, מקום אליו הם שייכים, בניגוד למצב הנוכחי שבו הם מפוזרים בארצות אחרות. לא יכולתי שלא לתהות האם תורין מתכוון להתמודד בבחירות הקרובות מטעם ציבור המתנחלים. זקן כבר יש.

פיטר ג'קסון מתעקש לקשור את הסרט בכוח לטרילוגיית "שר הטבעות". הוכנסו סצנות נוספות (שכולן ארוכות, איטיות ומיותרות להפליא) שמספרות לנו על חשש שכוח אפל מתעורר, מתים קמים לתחייה, הצללים מתארכים. למה, בעצם? הרי הסיפור עומד בפני עצמו גם בלי התוספת המיותרת הזו, שמסיטה את תשומת הלב מהמסרים והעלילה האמיתית. זה נותן תחושה כאילו סיפורו של ההוביט הוא רק הקדמה (פחות חשובה) לסיפור האמיתי – טרילוגיית שר הטבעות. לא חבל? (ושוב, לא יכולתי שלא לתהות האם התוספות האלו נועדו על מנת למתוח את הסרטים לטרילוגיה כדי להרוויח יותר כסף מהצופים, והאם קייט בלנשט נזקקת להשלמת הכנסה ולכן פיטר ג'קסון סידר לה תפקיד קטן בסרט).
ובכלל, יש קטעים בסרט שנראה כאילו הועתקו אחד לאחד מ"שר הטבעות": גנדלף תופס פרפר ושולח אותו להזעיק את עזרת העיטים (כפי שעשה בשר הטבעות לאחר המפגש עם סרומן. בספר זה לא כך), הטבעת עפה באוויר ומתלבשת על אצבעו של בילבו, צילום של החבורה צועדת בהרים. מה קרה, נשאר חומר מהטרילוגיה והיה חבל לבזבז?

אני מקבלת את זה שסרט לא יכול להיות נאמן אחד לאחד לכל הפרטים שבספר. אני מקבלת את זה שייתכנו שינויים, קיצורים ואי דיוקים, אבל ליצור סרט שמהותו היא ההיפוך המוחלט של מהות הספר, שמהלל את המלחמה, שבו ההוביט היא דמות מטופשת ותו לא, זה, תסלחו לי, פשוט מרגיז.

אז לא, לא נהניתי. אפילו התעצבנתי, וזאת למרות שהסצנות של מערת הגובלינים, של הטרולים ושל גולום היו טובות. האפקטים מרהיבים, אין ספק, אבל דבר אחד קטן חסר לסרט הזה: נשמה. של הוביט.

יצוין שבעלי ממש נהנה מהסרט (הוא לא זוכר כלום מהספר). יצוין שקילי ופילי הגמדים ממש לוהטים, למרות שבעלי זקנים ו/או שיער ארוך אינם הטיפוס שלי.  יצוין שההוביט אמור להיות הרבה יותר נמוך מהגמדים, ובסרט זה לא כך. יצוין שחבל שלא היו בסרט יותר שירים, כי זה אחד הדברים שממש חיכיתי וציפיתי לראות (ולשמוע) – שני השירים שכן היו (בארוחה אצל בילבו) היו מרגשים. יצוין שהתרגום מלא אי דיוקים מביכים, ולא ברור מדוע לא השתמשו בתרגום החדש והנהדר של יעל אכמון. יצוין שהחומר העלילתי שנותר מהספר מספיק רק לסרט נוסף לדעתי, ומחריד אותי לחשוב מה עוד יעולל פיטר ג'קסון לעלילה כדי למתוח אותה לסרט שלישי.

האם אלך לראות את שני הסרטים הבאים? ברור שכן. אני הרי גיקית מהבית.

 

דארת' ויידר הקטן

פרסומת פשוט מעולה של פולקסווגן. אני כל כך מחפשת את יאיר לדארת' ויידר בפורים הקרוב!!
(סתם, כנראה נחפש אותו לחיפושית או לנמר. תחפושות שהיו של אייל)

מצאתי בבלוג little.lovely.

ג'וליאן סאנדס

הייתי טינייג'רית. יום אחד נתקלתי בסרט "זכרונות אהבה מפירנצה" (A Room with a View). שיחק שם בחור בריטי גבוה, בלונדיני ושתקן. ג'וליאן סאנדס.
זהו. נכבשתי.
אהבות שהיו לך בתיכון כנראה נשארות איתך כל החיים. אני לא מתכוונת לבחורים, אני מתכוונת לאהבות. אני עדיין אוהבת את רדיוהד, למרות שלא שמעתי אותם המון זמן. הסופרים והספרים שקראתי בתיכון הם עדיין מבין האהובים עליי ביותר, ביניהם א.מ. פורסטר, שכתב את "חדר עם נוף", שעל פיו נעשה הסרט.
אבל גו'ליאן סאנדס בכלל לא היה אמור להיות הטעם שלי. מעולם לא חיבבתי בלונדיניים. תמיד הייתי בקטע של בחורים גבוהים, רזים, עם משקפיים ושיער קצר וכהה. אבל ג'ורג' אמרסון, אותו משחק סאנדס בסרט, הוא קודם כל בריטי. הוא גם גבוה, שתקן, חובב ספרים ובעל גוף מדהים (מי שראתה את הסרט מבינה לאיזו סצנה אני מתכוונת), אז כנראה שזה הספיק לי אז.

היום סאנדס הוא עדיין גבוה ובריטי, קצת פחות בלונדיני ומעט מקריח, והוא עדיין לוהט בעיניי, למרות שכל מה שראיתי ממנו לאחרונה אלו הופעות אורח בסדרות טלויזיה: מעצב אופנה ב"קאסל" והבוס של ברוק שילדס ב"ליפסטיק ג'אנגל". 
כמו שכתבתי, אהבות ישנות נשארות איתך לנצח.

כרזת הסרט "זכרונות אהבה מפירנצה". אני חוששת לראות את הסרט שוב, שמה יסתבר לי שהסרט המדהים שאני זוכרת הוא לא באמת כל כך מדהים. התמונה מהאתר movie.masjo.com

כך נראה סאנדס ב-2009. בחיי שאני לא מבינה מה אני מוצאת בו, אבל איכשהו זה שם. התמונה מהאתר exposay.com.

הדרקון הראשון שלי

מאז שיאיר נולד, וגם קצת לפני, כמעט ולא יצא לי לבלות עם אייל ביחידות (מלבד בזמנים שבהם יאיר ישן). היום, מכיוון שזהו חול המועד, בעלי חזר מהעבודה מוקדם ונשאר עם יאיר, ואני ואייל הלכנו ביחד לסרט "הדרקון הראשון שלי" ("How to Train a Dragon").

אייל חובב דרקונים, דינוזאורים וכל מיני שרצים (לראיה עוגת הדרקון שביקש לפני שנה ליום הולדת 3), כך שידעתי שהסרט בטוח יעניין אותו. זו פעם ראשונה שאני הולכת לקולנוע לסרט ילדים מדובב בשעה של סרטי ילדים (17:40), ואני מודה שהחוויה מעט הלחיצה אותי בהתחלה. קהל המוני גורם לי להילחץ באופן כללי, וכשמדובר בקהל שרובו מורכב מילדים קטנים וצווחנים (לא הילד שלי כמובן) זה מלחיץ עוד יותר, אפילו שבסך הכל מדובר בקולנוע ההוד שרוני ולא בסינמה סיטי.

חששותיי התבדו. הקהל התנהג למופת. הפופקורן היה טעים. המקומות היו מוצלחים ולאייל לא היתה בעיה לשים את משקפי תלת המימד.

הסרט? הסרט היה גם מקסים וגם מגניב. אני מניחה שאני ואייל חווינו אותו בצורה שונה אחד מהשני, אבל שנינו מאוד נהנינו. אהבנו את הדרקונים (אייל על הדרקון "זעם לילי" – "איזה דרקון חמוד". אני: "דומה לחתולי"), העלילה היתה מגניבה, ולמרות שבסוף אייל קצת פחד ("אני מפחד ממה שהולך לקרות"), היה מאוד מוצלח. אהבתי את המסר האנטי מלחמתי והאנטי אלימות שהובלע בסרט, על כך שדברים אינם תמיד כפי שהם נראים, ושניתן לפתור בעיות בקלות יותר בכוח המוח ולא בכוח הזרוע (או הגרזן במקרה של הסרט).

מומלץ ביותר!

והנה אייל מדגמן משקפי תלת מימד ופופקורן גדול:

הילד חי טוב

ושוב אייל בשלל פוזות עם משקפי תלת המימד:

ולקינוח, הטריילר:

ארץ יצורי הפרא – לראות או לא לראות?

הספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק הוא אחד מספרי הילדים (הלועזיים) האהובים עליי. השבוע הגיע לארץ הסרט של ספייק ג'ונז שנעשה עפ"י הספר. הסרט קיבל rave reviews מכל הכיוונים.
ברור לי שלפני 10 ואפילו 5 שנים, בכלל לא הייתי מתלבטת. ברור שהייתי הולכת לראות את הסרט. עכשיו, לעומת זאת, כשהיציאות שלי מהבית בערבים הן מתוזמנות היטב ואף דורשות סיוע בתשלום בדמות בייביסיטר, אני תוהה.

תהייה ראשונה – כיצד מתרגמים ספר קצרצר, שכוחו דווקא בציוריו, לסרט שצריך לעבור רף של מס' דקות מינימלי מסוים? האם ג'ונז דחף לשם כל מיני עלילות משנה לא רלוונטיות? רגעי מוסיקה ושירה? מי יודע?
תהייה שניה – עם מי ללכת לסרט? המועמד הקלאסי הוא אייל כמובן, שמכיר ואוהב את הספר (בעלי לא סובל את הספר). הבעיה היא שהסרט אינו מדובב (מעולם לא הצטערתי על כך שסרט לא דובב לעברית, עד למקרה הזה), ולכן באמת שאין טעם.
תהייה שלישית – יש משהו בהייפ שסביב הסרט שמרתיע אותי. כשמשהו מקבל המון סופרלטיבים ואפס ביקורת, יצר ה"דווקא" שבי מתעורר ומנסה לחפש את הפגמים. אני כבר רואה את עצמי יושבת וצופה בסרט, דרוכה ומחפשת את הפאשלה, כאילו החלטתי מראש שלא להתחבר ולא לאהוב. דווקא. ואני לא רוצה להגיע למקום הזה.
אז אני עוד תוהה.

לינק לטריילר המקסים, אבל עבורי הוא בכלל לא מתחבר לספר.

שר הטבעות: שיבת המלך

אחרי שהפסדתי את המרתון, ובימי חמישי אני בכלל לומדת עד 22:00, לא יכולתי להתאפק עד שיגיע יום שישי ונלך לראות את הסרט.
את הכרטיסים הזמנו בטלפון כמה שעות לפני הסרט, מה שהביא אותנו לשבת בשורה הלפני האחרונה בשני הכסאות הראשונים, מיקום שבהתחלה קצת התלוננתי עליו, אך בהמשך הוכיח את עצמו.
הסרט מדהים. פשוט מדהים. הייתי מרותקת למסך לאורך כל שלוש וחצי השעות שלו. אין ספק שהבמאי התעלה על עצמו בחלק הזה. גם המוזיקה מדהימה, וגם ניו זילנד לא נראתה מעולם יפה כל כך (שלא לדבר על אורלנדו בלום, לגולס בשבילכם).
אבל מה, אי אפשר לשכוח שאנחנו בישראל. בחצי השעה הראשונה של הסרט, נפתחה הלוך ושוב דלת האולם. קודם כל, כדי להכניס את המאחרים (הרי שעת ההתחלה זו רק המלצה). אחר כך, כי עובדי בית הקולנוע רצו גם הם לראות את הסרט. מה עשו? נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו, עד שכנראה המבטים הזועמים והמשפטים העוקצניים עשו את שלהם, והם הפסיקו.
אחרי שעברנו את המכשול הזה, ואחרי שעברה כבר שעה וחצי מתחילת הסרט, התחלתי לחוש, איך נאמר, לחץ בחלק מסוים בגוף. העובדים במזנון היו קצת מופתעים כשפרצתי החוצה לעבר השירותים (כאן בא לידי ביטוי יתרון המיקום – בקצה השורה), בדיוק לפני שפרודו נכנס למנהרה. לשמחתי הספקתי לחזור לפני שמשהו ממש קריטי קרה בסרט. מיותר לציין שרבע שעה לאחר מכן הוכרזה הפסקה.
(כאן המקום להפציר בכם לא לשתות יותר מידי כשאתם באים לראות את הסרט).
הייתי רוצה לבקש משהו מבעלי בתי הקולנוע: למה לחדש את ההקרנה כשחצי אולם עדיין נמצא בשירותים?! או שתחכו עד שכולם יחזרו משם, או שתבנו יותר תאים. תודה.
סוף הסרט באמת מרגש (לא, אני לא מתכוונת לקטע עם ליב טיילור). לא יכולתי שלא לחוש דקירה קטנה בלב כשעלו המילים: "the end". כמו שאמר אחד משותפיי ללימודים: קשה לעכל שמעכשיו לא יהיה לנו סרט שמחכים לו שיצא כבר.

שר הטבעות: שובו של המלך

בשבוע הבא ייערך מרתון של שלושת סרטי שר הטבעות בקולנוע רב חן (כמדומני) בתל אביב. המרתון יימשך עד 4 בבוקר. לא תמצאו אותי שם, לצערי. יש לי מבחן באוניברסיטה למחרת, שלא לדבר על יום עבודה. לאיפה נעלמו הימים בהם יכולתי להישאר ערה עד 5 בבוקר מבלי להניד עפעף, ואח"כ לישון עד מאוחר? השארתי אותם מאחוריי כשסיימתי את התואר הראשון, אני מניחה.
אני רק בת 25 ומרגישה כ"כ זקנה פתאום….