עפיפונים

כמה קטנות על פרסומות

1. הפרסומות החדשות ל"חישגד", זו עם השיפוצניקים וזו עם מצילות משמר המפרץ, פשוט מעולות, למרות שהן צפויות. הוכחה לכך שלא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש.
2. אני מתה על הפרסומות לחטיף החדש bites עם דמויות הפליימוביל. מי שהגה אותן – גאון.
3. עד מתי רשעים יעלוזו ובחורות קצוצות שיער עם גופייה לבנה שקופה שאינן לובשות חזיה ימשיכו לפרסם את תפוזינה??
4. כנראה שראיתי יותר מידי סרטים כמו "הגנן המסור" ו"שר המלחמה", אבל כשאני צופה בפרסומת האפריקנית של אורנג' (זאת עם הילדים שבונים סירה), אני כל הזמן תוהה מתי יגיע הרגע שבו צבא המורדים יתנפל על הכפר התמים ויתחיל לטבוח בכולם.
5. כשהפרסומת אומרת שהמוצר מיועד במיוחד לילדים, המשמעות היא שהוא בא עם תוספת של טונה סוכר.
6. הפרסומת לארוחת ערב משפחתית ("אין עכשיו חטיף, חכה לארוחה") היא כל כך אייטיז במהות שלה, שזה פשוט מגוחך. ולמה המסר מכוון דווקא לאמא, שהיא "השוטר הרע" וזו שמכינה את ארוחת הערב, ולא לשני ההורים?

רגשות אשמה

יש אומרים שכשנולד תינוק חדש, נולדים איתו גם רגשות האשמה. יאיר נולד לפני שבועיים, ולידת רגשות האשמה לא איחרה לבוא הרבה אחריו. רק שרגשות האשמה הם לא כלפי יאיר. הם כלפי אייל.
אני יודעת שהרגשות האלו מיותרים. מה שהיה היה בעבר וכבר איננו בשליטתי. במה שבשליטתי אני יודעת לטפל יפה מאוד, ועד כה אייל מקבל את אחיו הקטן בצורה ממש טובה, ואנחנו מקפידים לתת לו כמה שיותר תשומת לב. עדיין, קשה לי עם המחשבה שתקופת חייו של אייל כתינוק היתה יותר קשה מזו של יאיר. זה נראה לי כל כך לא הוגן. אני יודעת שאני כנראה מגזימה ושזו רק הפרשנות שלי למצב. הקושי היה שלי ולא שלו, ואני כנראה "מלבישה" עליו רגשות ומצבים שבכלל לא היו שם. זו טיבה של האשמה.
מרגע שהתחילו לי צירי הלידה, התחלתי לעמוד על ההבדל הגדול בין לידת וגידול הבן השני שלי, לבין לידת וגידול הבן הראשון. הלידה של יאיר היתה קלה הרבה יותר. הצירים היו פחות כואבים. ההנקה הולכת לי בקלות (עם אייל הצלחתי להניק רק לאחר טיפול של יועצת הנקה ושאיבות, וגם זה רק עם פטמות סיליקון – סיוט). אני מרגישה טוב גם פיזית וגם נפשית, רגועה ושלווה בצורה שממש מפתיעה אותי, בזוכרי את מצבי לאחר לידתו של אייל.
אייל הוא הילד הראשון, איתו עשינו את כל הטעויות, עליו הושלכו כל החרדות, איתו הכל היה חדש ולא ברור – מתי הוא רעב, למה הוא בוכה, איך רוחצים, איך מלבישים, איך "מפעילים"… יאיר מקבל אמא מנוסה, "מן המוכן".
גם אני בת בכורה, ואולי בגלל זה אני כל כך מזדהה עם המקום של אייל במשפחה. הבכורים הם הנחשונים, מפלסי הדרך, ולכן הם גם אלו שנתקלים ראשונים במהמורות ובמכשולים. אני מנסה להזכיר לעצמי שיש בזה גם צדדים חיוביים, מעצבים, מעצימים. אייל הוא ילד חזק, שמח ומפותח, אין טעם להשליך עליו רגשות, פחדים וחרטות מיותרים, שלא שייכים אליו בכלל. אני צריכה להיות חזקה בעצמי, ולא להיכנע לרגשות ולזכרונות המציפים מהעבר. הם לא מועילים בכלום.

נעים להכיר – יאיר

היום ערכנו את ברית המילה והכרזנו "וייקרא שמו בישראל": יאיר זוסימן.
כמו שכתבתי לאחר הברית של אייל, עבורי יש לשם של אדם חשיבות גדולה מאוד. אחרי שגילינו שאנחנו מצפים לבן שני, לא היה לי ברור בכלל איך נצליח למצוא שם שישתווה לשם "אייל" מבחינת החוזק שלו ומבחינת הסמליות שלו עבורי.
נקודת המוצא היתה שאנחנו רוצים שם גברי, חזק, לא יוניסקסי, עיברי ורצוי תנ"כי. יש המון שמות יפים, אבל לרובם לא התחברנו בכלל. נשארנו עם 2 אופציות, ורק נותר להמתין ללידה ולראות איזה שם "יתלבש" על הילד.
לשם "יאיר" יש 2 רבדים מבחינתי. קודם כל, יאיר הוא השופט השמיני של בני ישראל (יאיר הגלעדי), ויש גם דמות של גיבור בשם יאיר בן מנשה בספר "במדבר". מצד שני, המשמעות של "יאיר" היא "יפיץ אור", כלומר רובד רוחני. זהו שם שמגלם בתוכו חוזק ורכות ביחד.
כשיאיר נולד, ראיתי תינוק קטן ומתוק, שהאור פשוט זורח ממנו. אם אצל אייל ישר בלטה העוצמה השקטה שלו, החוזק והמלכותיות, אצל יאיר בלטה המתיקות והרכות, ועם זאת אין ספק שיש בו גם צד חזק. השם פשוט "התלבש" עליו ישר.
יאיר מאוד מזכיר לי את אייל מבחינת ההתנהגות שלו. גם אייל היה תינוק שקט ורגוע, עירני וסקרן. יהיה מעניין לראות את ההבדלים ביניהם כשיאיר יגדל. אין ספק שאת יאיר מגדלת עכשיו אמא שונה מזו שגידלה את אייל, וגם המציאות היא שונה. אני מאחלת לי ולבעלי שנזכה לנחת מיאיר לפחות כמו שאנחנו זוכים מאייל.

יאיר בן שבוע

ימים ראשונים עם הבייבי

המון המון תודה לכל המברכים והכותבים! כל כך כיף ומעודד לקרוא את כל התגובות :-)
אחרי הלידה הקלה והמהירה, דווקא האשפוז במחלקה היה די סיוט. הבייבי דומה לאחיו הגדול – תינוק רגוע ושקט, שבוכה רק כשהוא באמת צריך משהו דחוף (בעלי צוחק שהוא הבין עוד בבטן עם איזו אמא יש לו עסק, ושעליי קונצים לא עובדים). התינוקות של שכנותיי לחדר, לעומת זאת, בכו רצוף ובתורות במשך 2 הלילות ששהיתי שם, כך שלישון לא הצלחתי בכלל. בתמונות שאחרי הלידה אני נראית הרבה יותר טוב מאשר לאחר יומיים במחלקה… שיחררו אותי ביום שישי ב-11:00 במקום ב-17:00 כי ביקשתי נורא ללכת כבר הביתה. ידעתי שבבית אצליח לנוח.
הבטיחו לי תינוק גדול. לפני הכניסה לחדר לידה שתי רופאות העריכו אותו כ-3.800, והמיילדת הסכימה. הבייבי נולד 3.160. פצפון. תוקם ועדת חקירה לאיתור 700 הגרם הנעדרים. המוצא הישר… וגוי'.
בגדול – הכל הולך ממש טוב. אני מניקה, ובין לבין מספיקה לישון, לאכול ואפילו לשבת קצת על האינטרנט. אייל מגיב ממש מעולה לאחיו הקטן. הוא מאוד שמח ומתרגש, ומדבר על כמה שהתינוק חמוד.
ביום רביעי הקרוב נערוך את ברית המילה, ואני מקווה שהכל ילך בסדר.

בננו השני

סוף סוף ילדתי!

אחרי המתנה שנראתה כמו הנצח, ילדתי אתמול (רביעי) בשעה 17:10, בלידה מהירה ומדהימה.
הבייבי מתוק מתוק, ואין ספק שיש לו סטייל. הוא בחר לעצמו תאריך ממש מגניב: 3.6.09 (שימו לב לסדרה החשבונית).
לא האמנתי שאלד השבוע. היום הייתי אמורה להגיע למיון בבית החולים לבצע ביקורת הריון עודף. כבר הייתי בטוחה שירצו לעשות לי זירוז, וקראתי באינטרנט על שיטות הזירוז השונות כדי להיות מוכנה. במהלך יום שלישי היו לי צירים, אבל לא התייחסתי לזה ברצינות, כי כך היה כבר כמה שבועות. בערב אפילו יצאתי עם בעלי לסרט ("מלאכים ושדים"). הלכתי לישון בסביבות 3-4 בבוקר (כמו כל יום ב-3 השבועות האחרונים…). הרגשתי צירים, ובערך בשעה 6 תיזמנתי 8 דקות בין כל ציר. לא התרגשתי במיוחד כי כבר הייתי בסרט הזה ובסוף הצירים נעלמו. בשעה 9 הבנתי שהצירים ממש ממש כואבים לי. נכנסתי למקלחת וזה הקל עליי מאוד. בשעה 9 וחצי התחלתי להבין שזה כנראה זה. התקשרתי לבעלי שיבוא להיות איתי. איך שדיברנו, התדירות של הצירים עלתה לכל 6 דקות ואחר כך כל 5 דקות. בשעה 11 יצאנו בדרך לבי"ח "מאיר" והתדירות עלתה כבר לכל 4 דקות. הצירים היו כואבים אבל נסבלים.
הגענו ל"מאיר" וחיפשנו חניה קרובה, ואז חיכינו להתקבל למוניטור, ואח"כ לבדיקת רופאה, ואח"כ לחילופי משמרות, ואח"כ למוניטור חוזר, ואח"כ שיקבלו אותי לחדר לידה (ביקשתי להיות בחדר הלידה הטבעי)… כל זה לקח בערך 4 וחצי שעות. כשהרופאה בדקה אותי הייתי עם פתיחה 5, וכשנכנסתי סוף סוף לחדר הלידה ב-16:30, המיילדת (פאולינה המדהימה) טענה שכבר יש יותר, ושאני אלד צ'יק צ'אק. לא תארתי לעצמי עד כמה…
ברבע לחמש פאולינה פקעה לי את מי השפיר, והמים היו מקוניאלים. משמע – אין חדר לידה טבעי בשבילי. צריך לעבור לחדר לידה רגיל. חלומותיי על מקלחת בג'קוזי התנפצו לרסיסים, אבל פאולינה הבטיחה שהיא תעשה לי לידה טבעית בחדר הרגיל. כשנכנסתי לחדר הלידה הרגיל כמה דקות לאחר מכן, כבר היתה פתיחה 7 ופאולינה הכריזה – אין אפידורל בשבילך! את תיכף יולדת!
אמרתי שאני לא מסוגלת לשבת או לשכב על מיטת היולדות ולהיות מחוברת למוניטור, כי כואב לי מידי, אז עשו לי ניטור פנימי וישבתי על כדור פיזיו. עברתי 2 צירים ופ-ת-א-ו-ם קפצתי ונתתי שאגה אדירה! פאולינה שאלה – נכון שאת יולדת? ואני צועקת: כן!!!
הדקות הקרובות עברו כל כך מהר שלא ידעתי מה בכלל קורה איתי. לא התכוננתי ללידה כל כך מהירה! לא הבנתי מה קורה! עזרו לי לעלות על המיטה ולשכב בתנוחה ללידה, ואני צועקת שאני לא יכולה לעשות את זה… הכאבים היו מאוד מאוד חזקים. פאולינה הנחתה אותי ללחוץ, ולקח לי חצי דקה להתאפס בכלל על מה שקורה ועל מה שמבקשים ממני. היא אמרה לי לנשום נשימות ש' (נשמתי כל כך יפה במהלך הצירים בשלב הראשון של הלידה, ואיך שהתחילו צירי הלחץ שכחתי הכל מרוב הלם…). 3 לחיצות וזהו – התינוק בחוץ!!
אני מסתכלת על השעון ולא מאמינה! רק 40 דקות עברו מהכניסה לחדר הלידה – וזהו! זה נגמר!
עד עכשיו אני בהלם…
זכיתי לחוויה מתקנת בלידה השניה, אחרי הלידה הקשה והארוכה של אייל. אין לתאר את ההבדל העצום בחוויה ובתחושה הפיזית ובעיקר הנפשית.
אני משתחררת מחר אחרי הצהריים מבית החולים (כן, כן, אני כותבת את הפוסט הזה ממיטתי בבית היולדות עם הלפטופ של בעלי והמודם האלחוטי שלו…), ואז נתחיל את השלב השני בחיינו כמשפחה – הורים לשני בנים מקסימים.

לא, עוד לא ילדתי

לא, עוד לא ילדתי. שבוע 40+3.
וכן, אני מתכוונת להתלונן על זה כרגע.
האמת היא שכנראה לא הייתי מתלוננת יותר מידי לולא הבצקות הפראיות המכסות את גופי, והמונעות ממני פעילות מאומצת יותר מאשר הליכה של דקה ברגל. אם כבר מדברים על רגליים – שלי נכנסות רק לכפכפי אצבע וגם שם קשה להן להחזיק מעמד.
גם זה לא עד כדי כך מטריד אותי. מה שמטריד אותי יותר זה העצות שקרוביי (להלן בעיקר בעלי ואמא שלי) סופגים על ימין ועל שמאל, אותן הם דואגים להעביר אליי כלשונן.
סננו, חביביי. יכולת הסינון היא אמנות.
אז מה היה לנו?
קודם כל העצות הרגילות, שאותן אני שומעת כבר חודש: ללכת הרבה (באמת? נסו את זה עם רגליים בגודל של אבטיח), לעשות ספונג'ה (בשביל מה יש לי עוזרת?), להכין תיק ללידה/דברים לתינוק (מוכנים כבר 3 שבועות), לסדר את הבית (ניסיתי, לא עבד, סתם התעייפתי) וכו' וכו'.
ויש את הביטויים הממש מרגיזים – זאת שאת כל ילדיה ילדה בשבוע 42 (ולכן זה ב-ר-ו-ר שגם אצלי זה יהיה ככה. מעניין שאת קולה של זו שילדה את כל ילדיה בשבוע 37 לא שומעים), "זה בטוח יקרה בימים הקרובים" (מס' מדויק של ימים, יש?), "כנראה שהוא צריך להתבשל עוד קצת" (מה הוא? צלי?)…
מסקנות ולקחים:
א. אל תתנו עצות אם לא מבקשים מכם.
ב. נשים בחודש תשיעי ואילך יש לעזוב לנפשן. גם ככה קשה להן וכל יום נראה כמו חציית ים סוף.
ג. יש לי תחושה שהבייבי הולך להיות ילד דעתן כמו אייל, שיודע מה הוא רוצה, ורוצה לבחור ולהחליט בעצמו. זו אשמתי כמובן – מדובר בגנים שלי.
ד. 1.6.09 הוא אחלה תאריך מבחינתי. יש מצב?