אחרי המתנה שנראתה כמו הנצח, ילדתי אתמול (רביעי) בשעה 17:10, בלידה מהירה ומדהימה.
הבייבי מתוק מתוק, ואין ספק שיש לו סטייל. הוא בחר לעצמו תאריך ממש מגניב: 3.6.09 (שימו לב לסדרה החשבונית).
לא האמנתי שאלד השבוע. היום הייתי אמורה להגיע למיון בבית החולים לבצע ביקורת הריון עודף. כבר הייתי בטוחה שירצו לעשות לי זירוז, וקראתי באינטרנט על שיטות הזירוז השונות כדי להיות מוכנה. במהלך יום שלישי היו לי צירים, אבל לא התייחסתי לזה ברצינות, כי כך היה כבר כמה שבועות. בערב אפילו יצאתי עם בעלי לסרט ("מלאכים ושדים"). הלכתי לישון בסביבות 3-4 בבוקר (כמו כל יום ב-3 השבועות האחרונים…). הרגשתי צירים, ובערך בשעה 6 תיזמנתי 8 דקות בין כל ציר. לא התרגשתי במיוחד כי כבר הייתי בסרט הזה ובסוף הצירים נעלמו. בשעה 9 הבנתי שהצירים ממש ממש כואבים לי. נכנסתי למקלחת וזה הקל עליי מאוד. בשעה 9 וחצי התחלתי להבין שזה כנראה זה. התקשרתי לבעלי שיבוא להיות איתי. איך שדיברנו, התדירות של הצירים עלתה לכל 6 דקות ואחר כך כל 5 דקות. בשעה 11 יצאנו בדרך לבי"ח "מאיר" והתדירות עלתה כבר לכל 4 דקות. הצירים היו כואבים אבל נסבלים.
הגענו ל"מאיר" וחיפשנו חניה קרובה, ואז חיכינו להתקבל למוניטור, ואח"כ לבדיקת רופאה, ואח"כ לחילופי משמרות, ואח"כ למוניטור חוזר, ואח"כ שיקבלו אותי לחדר לידה (ביקשתי להיות בחדר הלידה הטבעי)… כל זה לקח בערך 4 וחצי שעות. כשהרופאה בדקה אותי הייתי עם פתיחה 5, וכשנכנסתי סוף סוף לחדר הלידה ב-16:30, המיילדת (פאולינה המדהימה) טענה שכבר יש יותר, ושאני אלד צ'יק צ'אק. לא תארתי לעצמי עד כמה…
ברבע לחמש פאולינה פקעה לי את מי השפיר, והמים היו מקוניאלים. משמע – אין חדר לידה טבעי בשבילי. צריך לעבור לחדר לידה רגיל. חלומותיי על מקלחת בג'קוזי התנפצו לרסיסים, אבל פאולינה הבטיחה שהיא תעשה לי לידה טבעית בחדר הרגיל. כשנכנסתי לחדר הלידה הרגיל כמה דקות לאחר מכן, כבר היתה פתיחה 7 ופאולינה הכריזה – אין אפידורל בשבילך! את תיכף יולדת!
אמרתי שאני לא מסוגלת לשבת או לשכב על מיטת היולדות ולהיות מחוברת למוניטור, כי כואב לי מידי, אז עשו לי ניטור פנימי וישבתי על כדור פיזיו. עברתי 2 צירים ופ-ת-א-ו-ם קפצתי ונתתי שאגה אדירה! פאולינה שאלה – נכון שאת יולדת? ואני צועקת: כן!!!
הדקות הקרובות עברו כל כך מהר שלא ידעתי מה בכלל קורה איתי. לא התכוננתי ללידה כל כך מהירה! לא הבנתי מה קורה! עזרו לי לעלות על המיטה ולשכב בתנוחה ללידה, ואני צועקת שאני לא יכולה לעשות את זה… הכאבים היו מאוד מאוד חזקים. פאולינה הנחתה אותי ללחוץ, ולקח לי חצי דקה להתאפס בכלל על מה שקורה ועל מה שמבקשים ממני. היא אמרה לי לנשום נשימות ש' (נשמתי כל כך יפה במהלך הצירים בשלב הראשון של הלידה, ואיך שהתחילו צירי הלחץ שכחתי הכל מרוב הלם…). 3 לחיצות וזהו – התינוק בחוץ!!
אני מסתכלת על השעון ולא מאמינה! רק 40 דקות עברו מהכניסה לחדר הלידה – וזהו! זה נגמר!
עד עכשיו אני בהלם…
זכיתי לחוויה מתקנת בלידה השניה, אחרי הלידה הקשה והארוכה של אייל. אין לתאר את ההבדל העצום בחוויה ובתחושה הפיזית ובעיקר הנפשית.
אני משתחררת מחר אחרי הצהריים מבית החולים (כן, כן, אני כותבת את הפוסט הזה ממיטתי בבית היולדות עם הלפטופ של בעלי והמודם האלחוטי שלו…), ואז נתחיל את השלב השני בחיינו כמשפחה – הורים לשני בנים מקסימים.

בהמשך לפוסט הקודם ("מרוגזת"), לאחרונה אני יותר ויותר "מושכת אש" עקב רצוני ללדת בלידה טבעית.
לידה טבעית, מבחינתי, היא לידה ללא התערבויות, ללא אפידורל או משככי כאבים כימיים אחרים, ובלי להיות מחוברת לכל מיני מכשירים משונים שיגבילו את התנועה שלי. אני מעונינת לנהל את הלידה שלי, ולא להיות מנוהלת. כמובן שהלידה יכולה להתפתח לכיוונים שלא תלויים בי (צורך בזירוז, מצוקה עוברית וכו'), אבל כל עוד אוכל – אני מעוניינת "לעשות את זה טבעי". מקסימום, תמיד אוכל להחליט בזמן אמיתי – שלא.
ככל שאני חושבת על זה יותר, אני יודעת שלידה טבעית פשוט מתאימה יותר לאופי שלי – אני שונאת בתי חולים, אוהבת להיות בשליטה, עקשנית ולא מוכנה שיחליטו בשבילי. אני יודעת שאני מעדיפה לסבול כאב ולדעת מה קורה איתי, מאשר לא להרגיש כלום ולא להיות מודעת למה שקורה בגופי. זאת אני וזה מה שמתאים לי.
לסביבה שלי זה לאו דווקא מתאים, מסתבר… יש כמובן את אלו שתומכים (ועל כך – תודה!), אבל מכל השאר אני מקבלת תגובות שנעות בין גיחוך ("נראה איך תסתדרי בלי אפידורל") לבין מחשבה שאני כנראה משוגעת.
מה לא אמרו לי? שאפידורל זו מילת הקסם. שדבר ראשון אני צריכה לדרוש אפידורל. שאני לא אוכל לעמוד בזה בלי אפידורל. שבסוף אני אראה שכדאי לקחת אפידורל. ואולי בכלל עדיף קיסרי ולגמור עם זה.
נו באמת, חברים. אתם כנראה ממש לא מכירים אותי. לא אמרתי כבר שאני בחורה עקשנית שלא מוכנה שיחליטו בשבילי? עם כזה קמפיין לאפידורל, אתם רק גורמים לי להתבצר בהחלטה שלי. שיווק אגרסיבי לא עובד עליי, חמודים

כנראה שנשמר בי יותר מניצוץ קטן של תמימות, כי אני פשוט לא מבינה למה אנשים מעדיפים להגיד דברים לא נחמדים במקום לפרגן. אני לא מבינה למה אנשים מעדיפים לשחות בקנאה וברוע, במקום לבוא ממקום נקי.
אני קוראת כל כך הרבה סיפורים, וגם חווה כמובן על בשרי, על דברים איומים שאנשים מסוגלים להגיד לנשים תמימות, רק כי הן בהריון. על מה לא מעירים? על גודל הבטן, על המשקל, על עור הפנים, על ההתמודדות היומיומית, על אופי הלידה בה את מעונינת, על בית החולים שבחרת ללדת בו, ועל המקום שממנו הזמנת את הריהוט לחדר של הילד.
כי יש אנשים מסוימים שאם, חס וחלילה, את עושה את אחד מהדברים האלה שונה מהם, או יותר גרוע, טוב מהם, ישר הם מרשים לעצמם להתיר את דמך ולהתחיל להסביר לך למה את טועה.
החלק העצוב הוא, שיש אנשים שעושים את זה בלי לשים לב בכלל. אם הם היו רואים את עצמם מהצד – הם היו מתפלצים.
כל זה ממש מביך ומרגיז אותי. מעולם לא העלתי על דעתי לבקר מישהו בפניו על בחירות שעשה, גם אם הבחירות האלו שגויות לדעתי, או נובעות מפחד או ממידע לא נכון. מעולם לא העלתי על דעתי להעיר למישהו בפניו על צורתו החיצונית בצורה כל כך בוטה. למה בכלל להביא את עצמך למצב שבו אתה יורק כל כך הרבה רעל?
אז אמנם אני עדיין לא מבינה את כל זה, אבל החלטתי להפסיק לתהות. אנשים נכבדים, תקפצו לי כולכם. אני אלד איפה ואיך שאני רוצה, גם אם זה לא בדרך ובמקום שאתם חושבים שכדאי לי. אני אעשה קניות איפה שבא לי. חוץ מזה, אני נראית מהמם ויש לי הריון נהדר. צר לי כל כך שקשה לכם עם זה, אבל זה מה שיש. אתם יכולים להנות כמוני, או לשחות בכל הרעל שלכם. בחירה שלכם.