עפיפונים

פוסט לתחילת שנת תשע"א

יש דברים שהגיע הזמן להגיד אותם.

לפני 4 וחצי שנים נפלתי לבור שחור ששמו "דיכאון אחרי לידה".

אף אחד לא שם לב. גם לא אני. מבחוץ הכל נראה בסדר – גידלתי ילד לתפארת, מצאתי עבודה חדשה והצלחתי בה יפה, עשיתי דיאטה והפכתי לחתיכה. הכל כביכול בסדר.

אבל בתוכי היה חור שחור שהלך והתרחב כל הזמן, ובלע את כולי.

אמרו לי שהשנה הראשונה היא קשה, והיא היתה קשה מנשוא. מאוד מאוד מאוד קשה. רק אחרי שנה, כשראיתי שנשים אחרות שילדו מתנהגות שונה לחלוטין ממני, הבנתי שמשהו לא בסדר. שזה לא אמור להיות עד כדי כך קשה. שאני לא אמורה להילחם כל כך.

מילאתי שאלון בטיפת חלב והסתבר שצדקתי. דיכאון אחרי לידה. הופניתי לשיחות. לאחר כמה פגישות נאמר לי שאני כבר בסדר גמור – אישה חכמה, יפה, מצליחה. האמנתי לזה. חשבתי שיצאתי מהבור השחור. למעשה, כנראה שרק ראיתי את האור מלמעלה.

אחרי כמה שנים נכנסתי להריון שוב. אחרי הלידה היה נדמה לי שהכל בסדר – ההנקה הלכה יותר בקלות, יאיר היה תינוק מאוד נוח (אפילו יותר מאייל), גם לפי השאלון של טיפת חלב הכל היה בסדר.

עם הזמן התחלתי להבין שהכל אשלייה. אמנם אני מתפקדת, עובדת, כותבת, מגדלת שני ילדים, אבל הכל עמוק מתוך הבור השחור שבתוכי.

עברה שנה והחלטתי שהמצב הזה חייב להשתנות. מגיע לי לחיות חיים שמחים ומאושרים, להינות מהטוב שיש לי בחיי, ומהטוב שיש לעולם להציע. ליהנות מדברים, גם מהקטנים ביותר. להפסיק לסבול כל כך. להפסיק לעבוד על תא דלק ריק מאנרגיות.

שיחות שניהלתי עם כמה נשים שעברו דברים דומים, עודדו אותי להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול למען איכות חיי.

לפני חודש פניתי לטיפול תרופתי – גלולת הפלא האמריקאית. הרופא היה בשוק ממה שסיפרתי לו. "נוח בשבע שגיאות" הוא קרא לזה. "ארבע וחצי שנים את סובלת!", אמר. "ואף אחד לא שם לב? אף אחד לא ידע להפנות אותך לטיפול הנכון?"

החלטתי לא להסתכל אחורה. הטיפול עובד. אני מרגישה הרבה יותר טוב. כאילו מישהו הוריד מעליי שק שחור ואני יכולה שוב להריח את הפרחים, להרגיש את הרוח על פניי וליהנות מהצבעים של העולם. העולם כבר לא שחור.

אני מתחילה את שנת תשע"א באופטימיות ובתקווה גדולה. הפעם אני יודעת בודאות – הולך להיות הרבה יותר טוב.

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו.

תגובות

11 תגובות על ”פוסט לתחילת שנת תשע"א“

  1. הדס הגיב:

    רחלי,
    אחרי פוסט כזה את ללא ספק בדרך לשנה נהדרת. כל הכבוד לך על האומץ וגילוי הלב.
    שתהיה לך ולמשפחה שנה מצוינת, עם הרבה התחלות חדשות ומרגשות.

  2. נילי הגיב:

    אמיצה ומרגשת..
    שתהיה לך שנה נפלאה

  3. שירלי טוקר הגיב:

    וואו! רחלי, כל הכבוד על החשיפה ועל האומץ להתמודד. שנה טובה ובריאה. המשיכי לעסוק בכל הפעילויות שלך – מתכון מצויין לנפש. 🙂

  4. ענת הגיב:

    חזקי ואמצי, את לא לבד! שתהיה לך שנה נהדרת!

  5. נועה הגיב:

    כל הכבוד על האומץ להתמודד ועל האומץ לחשוף את זה.

    חיבוק ענק.

  6. יהיל הגיב:

    אכן פוסט אמיץ. מזל שראיתי אותו. אני אחרי לידה (8 חודשים)ואפילו שלא פירטת יותר מדיי – נראה לי שאני נמצאת במצב דומה. אשמח אם תחשפי עוד פרטים ועוד מרגשותייך.

  7. דפנה הגיב:

    רחלי, איזה פוסט אמיץ. וחושפני. מאוד שונה (נראה לי) מכל מה שכתבת היום. כל הכבוד לך שמצאת את הדרך, שגילית שזה הענין, והתמודדת איתו.
    אני ממש מופתעת, בהלם. כמובן שעל פני הבלוג הכל נראה בסדר. וזה מפחיד ומעודד גם יחד לקרוא את זה – שלא ידעת שזה הענין, כי הרי- זו הייתה פעם ראשונה שאת אחרי לידה… ובכל זאת הבנת.
    אני מעריצה אותך, שידעת, והעזת לפנות לטיפול של שיחות וטיפול תרופתי. צריך המון אומץ בשביל כל זה. המון.
    שנה טובה, אופטימית, ובעיקר – מאושרת.

  8. רחלי הגיב:

    תודה רבה לכולכן על התגובות המרגשות ועל התמיכה. זה המון בשבילי.
    יהיל, בבקשה צרי איתי קשר במייל. אני לא רוצה לפרט פה יותר ממה שכבר פירטתי, אבל אשמח להתכתב בפרטיות.

  9. עידית הגיב:

    רק עכשיו ראיתי ואני מאוד מזדהה איתך. כל הכבוד על החשיפה, זה מאוד מחזק. שתהיה לך שנה נפלאה ומאושרת!

  10. נועה הגיב:

    רחלי, את מדהימה! כל הכבוד על האומץ והחשיפה.
    נהניתי לפגוש אתכם בים. שתהיה לך אחלה שנה ושכל משאלותיך יתגשמו 🙂
    אני אוהבת מאד את שני הבלוגים שלך ומתכוונת לנסות כמה מתכונים בחודש הקרוב.

  11. יוווו איזה צמרמורת

הוספת תגובה