בואו נגיד שאני מתכתבת עם מישהי באימייל. אנחנו מחליפות כמה מיילים בסבבה, ואז מגיע הרגע שבו אני מחליטה לשפוך קצת את הלב. אני כותבת מייל בגוון קצת יותר אישי, הכולל נתח לא קטן מליבי. האצבע (הוירטואלית) על ה-send קצת רועדת, ובסוף מחליטה ללחוץ. המייל נשלח, ואני מחכה לתשובה.
ומחכה.
עובר יום ועוד יום ואני מחכה.
אין תשובה. כלום. נאדה. nothing. זילץ'. NULL.
ואז אני מתחילה להתעצבן. כאילו, מה קרה? ברגע שיחסי האימייל עלו שלב, הצד השני הפכה ללא בנויה/פנויה לקשר? תודה רבה באמת. מה זה אמור ללמד אותי? שאין טעם להיות כנה? שאין טעם לשתף? שפינג פונג של משפטים מתחכמים זה כל מה שאפשר לשאוף אליו?
יאללה. אני אלך לחפש את החברים שלי במקום אחר.

ובאמת למה? זו שאלה שאני מתחבטת בה ארוכות בתקופה האחרונה.
אני מגדירה את עצמי כטיפוס פתוח, שאוהב להעניק, לתת, לעזור ולהשקיע. רוב האנשים מגיבים לכך באופן חיובי ונהנים מכך. במשך שנותיי, נתקלתי במספר מועט של אנשים שהשיבו על הנתינה שלי ביחס מכוער. לרוב, ניתקתי את כל "צינורות ההפצה" שלי אליהם, וניסיתי להתרחק.
אבל עכשיו זה לא עובד לי. קשה לי להתמודד עם המצב הנוכחי שבו אדם מסוים מתייחס אליי בצורה מגעילה, למרות (ואולי בגלל) ההשקעה והרצון להעניק שלי.
אמרה לי חברה – תתרחקי!
אבל קשה לי. קשה לי ליצור את הנתק המחשבתי הזה.
החלטתי לנסות לנקוט באסטרטגיה אחרת, ולנתב את הרגשות והמחשבות הפגועים ליצירת מנוף לשיפור עצמי והגשמת מטרות. זה קשה. אבל אני מנסה.