היו לי כמה ימים קשים. אני מרגישה בחופשת הלידה הזו כמו דג מחוץ למים. הראש שלי רגיל בדרך כלל לעבוד במלוא המרץ, ובימים אלו הוא "טוחן" על ריק. כשאין דברים מיידיים וביצועיסטיים לחשוב עליהם, המוח מתחיל לפרפר בין תאי הזיכרון, להעלות מחשבות נושנות ולנפחן, או לחילופין – להיטפל לכל מיני פרטים שנקלעים לעיניי ביום-יום, ולבחון את המשמעות שלהם עד דק.
הימים האחרונים היו בסימן של אכזבות. בעיקר אכזבות מאנשים, אבל גם אכזבה מאיך שדיימנתי לי את התקופה הזו של אחרי לידה. היה גם קושי: קושי ללכת לישון. קושי לתפקד בחום הנוראי שבחוץ. קושי למצוא לי את הרגעים הקטנים והשפויים האלה, שבהם אני לעצמי ולא לאחרים.
כך שהראש טחן וטחן, ולא נתן לי רגע של מנוחה.
קשה לי לנסוע עם יאיר לקחת את אייל מהגן בחום הזה. אני עושה את זה 3 פעמים בשבוע, מזיעה בטירוף, סוחבת עליי את התיק של יאיר, ואת התיק של אייל, ואת המים של אייל, ואת התיק לבריכה של הגן, ואת יאיר כמובן (שלא לדבר על כל עודפי השומן שבטח לא עוזרים פה), ותוך כדי זה צריכה לשכנע את אייל לשים סנדלים, לעזוב את הלגו ולבוא הביתה. היום לא יכולתי יותר. הרמתי להורים שלי טלפון וביקשתי מהם שיקחו את אייל מהגן אליהם. כנראה שמשהו בקול שלי היה משכנע.
עם דבר אחד שירד מהראש, התפניתי לבשל לעצמי. העשייה היתה מבורכת. היה טוב לתכנן, לארגן ולבצע, גם אם מדובר בתבשיל ולא בפרויקט גדול.
בסביבות 7 וחצי בערב יצאתי עם יאיר למרפסת, נשמתי את הבריזה, הבטתי רחוק אל הנוף הפתוח, והרגשתי איך הראש מתחיל להשתחרר. פתאום הבנתי כל מיני דברים.
הבנתי שאת מרבית חיי הקדשתי להתפתחות האינטלקטואלית שלי. למדתי, ואני עדיין לומדת כל הזמן. אני קוראת. אני חושבת על נושאים ברומו של עולם. אני מתעניינת במדע, כלכלה, פסיכולוגיה, תקשורת, שיווק. אני טיפוס ביצועיסטי ושכלתני. אני בטוחה ביכולות האלו שלי ומרגישה טוב איתן.
אבל זה לא מספיק.
לפני כמה חודשים גיליתי דרך geni.com ענף גדול מאוד של המשפחה של אבא שלי. זה פתח בפניי פתח ללמוד קצת על סבי וסבתי ז"ל, שנפטרו כשהייתי קטנה ומעולם לא יצא לי להכיר אותם. אבא שלי הוציא ממחבואן תמונות מימי ילדותו ובחרותו, ולקחתי על עצמי לסרוק אותן לטובת הדורות הבאים.
מהתמונות האלו גיליתי שסבתי ז"ל היתה אסתטיקנית גדולה. תמיד היתה לי תמונה שלה בראש כאיכרה, עם מגפי גומי וסינר מהוה, אבל לא. היא היתה אישה יפה, שאהבה להתלבש ולהתגנדר, ושבמטבחה החקלאי הצנוע תמיד היו על השולחן מפה נאה ו-2 וורדים באגרטל לקישוט. תמיד חשבתי שאבי (בן ה-59 אוטוטו) הוא גבר נאה, אבל התמונות חשפו ביתר שאת, שמדינת ישראל פיספסה את מי שהיה יכול להיות דוגמן מהגדולים בתולדותיה.
הבנתי שהביטחון העצמי שלי נובע לא רק מהפנימי, אלא גם ואולי בעיקר – מהחיצוני. את יכולותיי אני לוקחת כמובן מאליו (וזה חבל, בעצם), כך שחלק גדול מאיך שאני חווה את החיים נובע מאיך שאני נראית, מתלבשת, מתגוררת… הצורך שלי באסתטיקה הוא גדול, והוא לגיטימי, והוא מושרש עוד מימים ימימה, והוא ו/או היעדרו משפיעים עליי מאוד.
אני אדם שמשתמש בשינויים כחלק מההנעה הפנימית שלו – שינויים שאני יוצרת או שינויים שאינם בשליטתי. תקופה זו היא גם תקופה של שינוי, וזה הזמן לנצל אותה לעשות שינוי בתחום שלא הקדשתי לו מספיק בשנתיים האחרונות. אני.

תגובות