עפיפונים

געגועיי לטריינינג

למרות שבהתחלה היה לי ממש קשה להאמין בכך, מודעה של הולמס פלייס הבהירה לי שאני מתגעגעת למכון הכושר.
אני לא טיפוס ספורטיבי. אין לי שום כישורים בתחום, תמיד שנאתי כל דבר שמזכיר פעילות גופנית והשתדלתי להימנע מעשייה כלשהי. למכון הכושר נרשמתי בלב כבד בסוף הקיץ שעבר במטרה להתחטב ולהיכנס לכושר. לא התמכרתי למכון. תרגילי הכוח שיעממו אותי. קיללתי כל דקה על המכשיר האליפטי. שיעור הספינינג האחד והיחיד שפקדתי השאיר אותי עם סימנים כחולים במקומות שהצנעה יפה להם. לא רכשתי שם חברים, משום שהקפדתי לבלות במכון רק את הזמן הנחוץ לעשייה ספורטיבית מינימאלית, ומיהרתי להסתלק.
ויחד עם זאת, אני מתגעגעת למכון הכושר.
לאחר כמה שבועות הבנתי שהמכון הוא פיתרון נהדר לאנשים כמוני, שהגלגלים בראשם מסתובבים ללא הפסקה כל היום, שהם לנצח טרודים בחשיבה על משהו, לא משנה מה. במכון, למרות המוזיקה הרועשת, היה לי שקט. הייתי עסוקה בלשרוד את 30 הדקות על המכשיר האליפטי ולהזיע מכל נקב אפשרי בגוף. לא היה לי זמן לחשוב. הייתי מגיעה עצבנית, ישירות מהעבודה, ו-40 דקות לאחר מכן, בעזרת המכשיר האליפטי/ההליכון וטלוויזיה מכוונת על MTV, שכחתי הכל. הייתי יוצאת עם ראש ריק לחלוטין. רגועה. elevated.
זה היה נהדר. אבל בחודש שישי, כשגיליתי שזה נורא כואב ללכת על ההליכון כשהקטנצ'יק בבטן בועט בי במקביל, ביטלתי את המנוי.
ואני מתגעגעת.
אמנם אני עושה יוגה, אבל זה ממש לא אותו דבר.
אני מקווה שאוכל לחזור לשם כמה שיותר מהר לאחר הלידה.

תגובות

הוספת תגובה