עפיפונים

שיחות על החיים עם אייל (#18)

ארור שעון החורף הזה. סוף סוף מזג האוויר נרגע קצת, ואחרי הצהריים אפילו די נחמד בחוץ, ואז פתאום בשש כבר מתחיל להחשיך, ובשש וחצי כבר חושך. קללה, פשוט קללה.
אתמול היינו באחת הגינות הציבוריות עם עוד חברים של אייל מהגן. בעוד אייל משחק עם חבריו, אני עקבתי אחרי יאיר, שהתהלך לו מפה לשם, ניסה לתפוס את אחד הכלבים, ניסה להחזיר לעץ עלה שנפל, הראה לי את העורבים מסביב, התגלש במגלשה, התנדנד, והיה חמוד באופן כללי, ולכן אני מסכמת את כל אחר הצהריים הזה כחוויה חיובית, למרות שנעלתי נעליים עם עקבים דקים ולא ישבתי לשנייה. העקבים מידי פעם נתקעו במשטח הגומי שהיה בגינה (השיטה החדשה במקום חול).
בשש ורבע אייל קלט שמתחיל להחשיך, ושאם לא נחזור הביתה, הוא לא יספיק לראות עוד פרק ב-DVD של עונה 3 של "החיים" (שקניתי לו לפני ראש השנה), ולכן ביקש ללכת. בדרך לחניה, בעוד השמש כבר כמעט  סיימה לשקוע, ניהלנו את השיחה הבאה.

אייל: אמא, השמש עוברת עכשיו לצד שני. את יודעת למה היא עוברת לצד השני?
(הכוונה לחצי השני של כדור הארץ כמובן)

אני: למה?

אייל: כי אם היא לא תעבור לשם, אז יהיה שם תמיד חושך. ואז אנשים כל הזמן ישנו. והם יכולים לחלום חלומות רעים.

אני: ואז מה יקרה?

<אייל מסתכל עליי במבט של – מה, את לא יכולה להבין את זה בעצמך?>

אייל: ואז הם יתעוררו.

אני (מנסה להתחכם): אבל איך הם יתעוררו אם כל הזמן יש חושך?

<אייל מסתכל עליי במבט של: את מטומטמת או שאת עושה את עצמך?>

אייל: אז הם יפתחו את העיניים, והם יקראו לאמא שלהם.

זה הזמן

סיפרתי לחמי שדווקא יוצא לי לבשל די הרבה. הוא אמר: נו, אם את מבשלת סימן שיש לך זמן!

בלי להיכנס כרגע למה שהאמירה שלו גרמה לי להרגיש (לא all fuzzy and warm, זה בטוח),

הוא צודק.

יש לי זמן. 24 שעות בכל יום.

גם לכם יש זמן. לכולנו אותה כמות של זמן.

ומה אני עושה עם הזמן שלי?

לא ישנה מספיק, זה בטוח. אני ישנה בין 4 ל-6 שעות בלילה. זה ממש לא מספיק. (יאיר ישן כל הלילה, טפו טפו, אי אפשר להשתמש בילד בשביל לתרץ את זה)

כמעט ולא רואה טלוויזיה. יש תוכניות בודדות שאני מקליטה לעצמי ורואה ב-delay (לפעמים של כמה שעות, לפעמים של כמה ימים). אני לא זוכרת מתי סתם ישבתי וזיפזפתי. אני חיה עם זה מצוין.

עובדת במשרה מלאה. נוסעת ברכב. נמצאת עם הילדים. מבשלת. עושה כביסה (המון כביסה!). שוטפת כלים לפעמים (בתדירות נמוכה מידי). שוטפת ומסטרלזת בקבוקים (לאחרונה אני נותנת למדיח לעשות את זה). מכינה אוכל. אוכלת (יותר מידי?). כותבת בבלוגים שלי. גולשת באינטרנט הרבה (מידי?). קצת מסדרת. מורחת קרמים. לא ישנה מספיק. לחלוטין לא ישנה מספיק. לא עושה ספורט.

אוקיי, זה הזמן לפרויקט חדש:

א. לישון 7 שעות בלילה. לא יודעת עדיין איך עושים את זה, אבל צריך לנסות.

ב. ספורט. אני מתכוונת בכל ליבי להירשם לחוג התעמלות כבר שבועיים. ביום ראשון אני מתייצבת במקום ויהי מה!

בהצלחה לי.

בתוך שמיכה

גלית כותבת בבלוג בלינגבלינג את המחשבות שלי – הרצון להתכרבל בתוך שמיכה של עננים ולא להיות אחראית לדבר. לעצור לרגע את המירוץ המטורף היומי, שמתחיל עם יריית השעון המעורר ב-6 בבוקר (אם אחד הילדים לא משיג אותו קודם), ונגמר (לפחות אצלי) באחת וחצי בלילה, בעת הצניחה למיטה. למה נגמר? הראש ממשיך לעבוד, הופך והופך בכל הדברים שצריך עוד לעשות, מארגן רשימות של מטלות ומתכנן תוכניות. עד שהשינה מכריעה אותו.

אני עוצמת את העינים ומדמיינת… יש שמיכת פוך כזו שממתינה לי במיטה… אבל עוד לא, יש עוד דברים לעשות.