בזמן האחרון, החיים מוליכים אותי, ולא אני אותם. אני שקועה עד מעל לראש בשוטף, ובהתמודדות עם כל מיני דברים שאני חייבת לעשות, ולא נשאר לי זמן לעשות דברים שאני רוצה לעשות.
הצלחתי לשפר מעט את המצב בחופשת שבועות, אבל גם אז, הצלחתי להגשים תוכניות גדולות ולא חשקים קטנים.
בזמן האחרון, אין לי ממש מוטיבציה לכלום. לא לדיאטה, לא ללימודים, לא לתחביבים. הראש מזמזם לי, ואני רוצה להרגיע אותו, להיות פחות מוטרדת, וזה לא פשוט. אף פעם לא האמנתי שדברים צריכים לבוא בקלות, להתגשם בלי מאמץ, אבל הייתי רוצה שזה אכן יהיה כך. להיות עטופה. התעייפתי מלהיות היוזמת והמוציאה לפועל. מתחשק לי להיות קצת רק "משתתפת".
עוד מעט סוף יוני, והתיכונים יצאו לחופש גדול. איזה אבסורד זה לתת לאנשים צעירים בגיל הזה חודשיים חופש. איזה בזבוז. תנו לי חודשיים חופש על חשבון המערכת – ויש כל הרבה דברים שאוכל לעשות איתם! ובתיכון? מה כבר עשיתי?
האירוניה שבלהיות מבוגר.

תגובות