ביום ראשון רופא המשפחה נתן לי הפניה לבדיקות דם שגרתיות. אמנם כמות הבדיקות מילאה 2 עמודים, אבל בשלב זה לא חשדתי בכלום. ביום שני בבוקר הלכתי למעבדה.
אני שונאת בדיקות דם. לא אחת קרה לי שהאח/ות לא היו מיומנים, ומצאתי את עצמי עם שטף דם ענקי כחלחל-סגלגל. הבדיקות גם תמיד עושות אותי נורא חלשה, ולפעמים קצת מסוחררת.
האחות דווקא היתה מאוד מקצועית. היא "חלבה" ממני 7-8 מבחנות (בשלב מסוים הפסקתי לספור), ולא השאירה אפילו סימן. חתיכת תחבושת הוצמדה למקום הדקירה, כדי לספוג את הדם, ואני נשלחתי לשבת בחדר ההמתנה ולחכות 5 דקות.
חיכיתי. שתיתי כוס מים. הרגשתי קצת חלשה, אבל לא הייתי מסוגלת לשבת יותר. היה חם בחדר ההמתנה. מאוד מאוד חם. הייתי חייבת לצאת החוצה כדי לשאוף קצת אוויר.
יצאתי החוצה. הרגשתי מסוחררת. נשענתי על גדר האבנים ונשמתי עמוקות.
הכל היה רגוע ושקט מסביב. הרגשתי שאני שוכבת, ולא הבנתי למה. זכרתי שקמתי בבוקר מהמיטה והלכתי לעבודה. לא יכול להיות שאני שוכבת במשרד. אני לא נוהגת לעשות את זה, וזה לא מרגיש כאילו אני על שולחן.
ואז הבנתי.
קמתי וכשלתי פנימה לתוך המעבדה, ופניתי לעבר חדר האחיות. שאלתי בנימוס – סליחה, יש לי סחרחורת, אני יכולה לשכב כאן לרגע?
כנראה שנראיתי ממש נורא, כי תוך שניה אחזו בי אחיות משני הצדדים, השכיבו אותי על המיטה, והרימו את הרגליים שלי ב-90 מעלות.
"רופא! צריך לקחת אותה לרופא!", מישהי צעקה, אבל האחות אמרה בקול נחרץ – לא צריך שום רופא. היא תהיה בסדר.
ואז חשבתי – כמה זמן הייתי יכולה לשכב שם, עד שמישהו היה שם לב?
ואז התחלתי לבכות.
את השאר אחסוך מכם – תערובת של בכי ושיחה סוריאליסטית ביותר עם האחיות. כשאני חושבת שוב על מה שקרה באותן שעות, הכל נראה לי כמו סיטואציה מצחיקה בסוריאליסטיות שלה. אבל באותו זמן הרגשתי רק חלשה ומפוחדת.
רק היום אני מרגישה שהצלחתי להשתחרר מהחוויה המפחידה הזו. לכן רק היום חזרתי לכתוב.

תגובות