היום, כבכל יום שישי, ביקרתי אצל ההורים שלי. בסביבות השעה 7 התחילה בערוץ 2 התוכנית "שגב במטבח". הפעם הוא אירח דוגמניות של מידות גדולות. אבא שלי העיף מבט במסך, שעליו הופיעו שלושת הבנות, וקרא – "וואו, איזה חתיכות!".
ומה זה בא ללמדנו?
שכל התסביכים האלה, והדיאטות, והעובדה שבנות רזות להפליא בטוחות שהן צריכות להוריד עוד 3 קילו (מאיפה? מתנוך האוזן?), והמיתוס סביב מידה 38 (מיתוס שסטודיו C מקפידים מאוד לשמר, דרך אגב) הם בעצם חלק מתסביך אחד גדול שלנו, הנשים. האם מידה 40 או 42 עושות אותנו פחות יפות? I doubt it. מה שבאמת באמת חשוב, זה מה שאנחנו מקרינות החוצה. כן, הכוונה לאישיות שלנו.
עכשיו, כל מי שקוראת את זה בטח חושבת לעצמה – יאללה יאללה, זאת כותבת כל היום בבלוג שלה על זה שהיא רוצה לרזות, ועכשיו היא מדברת על אישיות. סתם מחפשת תירוצים.
אז לא. אני לא נגד דיאטות. אני מאוד בעד לאכול בריא ולעשות המון ספורט (למרות שאני שונאת את זה), אבל כל זה צריך לקרות מתוך כבוד ואהבה עצמית לגוף שלנו ולמי שאנחנו, מתוך רצון לעשות לעצמנו טוב, ולא מתוך כעס או דימוי עצמי נמוך.
צריך לפעמים לקחת נשימה עמוקה ולתת לעצמנו קצת קרדיט.