עפיפונים

קייטנת אימא – סיכום שבוע ראשון

קראתי איפשהו על תסמונת הפייסבוק שמכניסה אנשים לדיכאון. רוב האנשים משתפים בפייסבוק רק את החלקים היותר זוהרים בחיים שלהם – תמונות מטיולים וחופשות, התמונות היותר יפות שלהם, תמונות שלהם מבלים וכו', כך שנדמה לנו כאילו החיים של כולם כל כך הרבה יותר טובים משלנו. אני בהחלט יכולה להבין את זה, במיוחד עכשיו, בעודי ספונה בביתי בקורתו של המזגן וחוששת לצאת החוצה לחום, בעוד שפיד הפייסבוק שלי מפוצץ בתמונות של אנשים מבלים במסעדות, ים, בריכה, קפריסין, כרתים, אילת, ושאר מקומות בארץ, וכולם נראים כל כך רזים, חטובים, יפים, שזופים ומאושרים.
גם אני חוטאת בזה, כמובן, ומעלה תמונות של מאכלים, הילדים ושלל בילויים. אני גם משתמשת בזה, ומידי פעם עוברת על ה-timeline שלי כדי להזכיר לי שיש לי הרבה דברים להיות אסירת תודה בגינם, ושלא הכל רע ונורא וקשה כמו שאני בדרך כלל חושבת.

גם הפוסטים של קייטנת אימא נראים כל כך יפה – ילדים חמודים יושבים יפה ויוצרים, רוחה של האם המשקיענית מרחפת מסביב, אפילו הבלגן שיש בבית מתקשה להבליח בתמונות…

אבל זהו, שזה לא בדיוק ככה.

כשביליתי עם הילדים את השעות הארוכות האלו, כל מיני נושאים והתמודדויות צפו מעל פני השטח ברמה שלא הייתי רגילה אליה בשגרה. זה תפס אותי לא מוכנה, ואני עדיין בודקת ביני לבין עצמי איך התמודדתי והאם עשיתי זאת בצורה טובה. כמובן שזה היה גם מתיש מאוד, בעיקר נפשית ומנטלית.

יום ראשון: יום בתל אביב
נסענו לתל אביב ברכבת ואוטובוס. הילדים השתתפו בפעילות יוגה בסטודיו fly. אכלנו ארוחת צהריים ב-The streets (היה טוב). ביקרנו ביקור קצר בגן מאיר ובגינת הכלבים שם. נסענו בשני אוטובוסים לקבוצת השומרי משקל שלי. נסענו באוטובוס לדרך נמיר ומשם לקחנו אוטובוס הביתה (אחרי המתנה מאוד מאוד ארוכה בחום ובשמש היוקדת). קישור לפוסט .
היום הזה היה בסך הכל מוצלח, מלבד החום הנורא. הילדים התאמנו בגילויי סבלנות ואורך רוח, בעיקר כשחיכינו לאוטובוס. יאיר הפתיע אותי בהתנהגות המושלמת שלו בסדנת היוגה. אייל, לעומת זאת, לא כל כך שיתף פעולה בסדנה שלו. הוא אמר לי שהוא היה עייף, והאמת היא שזה נשמע לי די הגיוני. הקפדתי לא להוכיח אותו ולא לנזוף בו, ודיברנו על החלקים שהוא כן נהנה בהם.
בקבוצת שומרי המשקל שלי הילדים החזיקו בהתחלה מעמד בלי להפריע, בזכות הענבים שהוגשו ושהם יכלו לנשנש מהם. בשלב מסוים יאיר התחיל להשתעמם ולהציק לאייל, אז הלכנו.
מבחינת התמודדות עם החום הנורא, והמעבר בין מקומות שונים, אני חושבת שהם היו ממש גיבורים.

יום שני ויום שלישי: ימי יצירה
הפוסטים: יום דרדסים. יום סיני.
בימים האלו בילינו את כל היום בבית. פה כבר עלו המון נושאים שהיה צריך להתמודד איתם:
סבלנות – לחכות עד שאימא תסביר עד הסוף את ההוראות; אם צריך עזרה ואימא עסוקה, לחכות שתתפנה; לחכות שהדבק יתייבש לפני שיהיה אפשר להמשיך; לחכות שכולם יסיימו לפני שממשיכים הלאה;
מיומנויות מוטוריות: גזירה, הדבקת מדבקות, שימוש בדבק, צביעה, ציור, קיפול, שימוש בשדכן.
הישגיות, תחרותיות ופרפקציוניזם: האם התוצאה יצאה כמו שרציתי? מה קורה כשלא? מה לעשות אם עשיתי טעות ומשהו התקלקל? איך היצירה שלי לעומת היצירה של אח שלי? האם אני מסוגל לבקש עזרה בחלקים בהם אני מתקשה? האם אני מנסה ומתמודד או מרים ידיים? האם אני מסוגל לקבל הערות ותיקונים על העבודה שלי?

זה היה קשה. הסעיף האחרון במיוחד, ואצל אייל במיוחד. אני מקפידה לשבח את שני הילדים במידה שווה על התוצרים שלהם, אבל לפעמים יש לי תחושה שאייל לא לגמרי מאמין לי שהתוצרים שלו כל כך נהדרים. לפעמים הוא התמודד עם "קלקולים" בצורה טובה, ולפעמים ממש לא. פעם אחת אפילו נדרש פסק זמן, כי אני הרמתי ידיים אחרי ניסיונות רבים לשכנע אותו להמשיך כשמשהו יצא לו לא טוב, נעלמתי מהשטח, והוא בא לקרוא לי בחזרה אחרי שנרגע והיה מוכך להמשיך. השתמשתי הרבה כדוגמה בסיפור שאייל מכיר על תומאס אדיסון – שניסה המון פעמים עד שהצליח למצוא את המתכת המתאימה לנורת החשמל, ולא הפסיק עד שהצליח. כשאייל רצה לוותר, שאלתי אותו כמה ניסיונות הוא עשה לעומת כמה ניסיונות אדיסון עשה. זה עזר ברוב המקרים.
זה גרם לי גם לתהות מה קורה במסגרת החינוכית. האם המורה תוותר לו או שתגרום לו להמשיך לנסות? כיצד היא תגיב כשיהיה מתוסכל כשמשהו לא ילך לו? וכיצד התנהגה הגננת בשנה האחרונה?

ההתמודדות התישה אותי. לא התכוננתי לזה. לא ידעתי אם פעלתי נכון. הייתי נרעשת ומתוסכלת. אחרי היומיים האלה הייתי צריכה הפסקה דחוף.

יום רביעי: יום מחוץ לבית
אחרי ימי היצירה, הייתי חייבת דחוף להחליף אווירה. קבעתי עם עוד שתי אמהות, ולקחתי את הילדים לג'ימבורי בקניון רננים.  הם שיחקו והוציאו מרץ, אני דיברתי עם החברות וגלשתי בסמארטפון. אכלנו צהריים ב"קפה קפה" (בדיעבד לא התלהבתי, כי האוכל שם רחוק מלהיות דיאטטי ויצאתי מבואסת מהמבחר) וחזרנו לג'ימבורי לזמן קצר. הילדים היו עייפים, אז נסענו הביתה, יאיר "נפל" לשנת צהריים ואייל ראה סרט בטלוויזיה. אחרי הצהריים נסענו לראות את "ספר הג'ונגל" בסינמטק הרצליה. הילדים מאוד אהבו את הסרט (יאיר אמר שהוא היה קצת עצוב), ואילו אני הזדעזעתי והתעצבנתי מההתנהגות של חלק מההורים/סבתות שהייתה מחפירה, מזלזלת, חצופה, רעשנית ובלתי מכבדת את הסביבה (ואחר כך מתפלאים שילדים ובני נוער מתנהגים ככה – הם בסך הכל מחקים את המבוגרים שבסביבתם), שבגללה לא יכולתי להתרכז בסרט.
אני חושבת שזה טוב שיצאנו מהבית ביום הזה ולא המשכנו בסדרת ימי היצירה, למרות שאייל קצת התאכזב שאנחנו לא מקפידים לפעול לפי התכנית.

יום חמישי: לאימא אין כוח
ביום הזה כבר הייתי מותשת – גם פיזית, וגם מנטלית. הייתי נסערת מכל מה שקרה בימים הקודמים, והייתי צריכה זמן שקט לעבד את הכל. היינו כל היום בבית, חוץ מגיחה קצרה לסושיה השכונתית לארוחת צהריים, שבה לצערי התפרצתי על אייל אחרי שהתחצף קצת למלצרית. אני מקווה שאחר כך הצלחתי לתקן את התגובה שלי מולו. זו הייתה חוויה מעניינת – השירות באמת היה די גרוע, אייל ביקש משהו מהמלצרית ולא קיבל אותו, ולכן צעק עליה. הוא לא הבין למה הוא לא התנהג בסדר, ואני ניסיתי להסביר לו שגם במקרים כאלה צריך לדבר בנימוס, כשאני בעצמי לא בטוחה אם זה הדבר הכי נכון בישראל של 2012.
בבית, הילדים שיחקו ביחד ולחוד בפליימוביל אבירים  וברכבת מעץ. אייל הראה ליאיר איך הוא משחק בטאבלט שלי. הם ראו סרט של דיסני, וגם כמה תוכניות טלויזיה מוקלטות – דינו דן, רכבת הדינוזאורים, דורה. חוץ מכמה מריבות אחים ומכמה "משעמם לי", היה בסדר בסך הכל.

השבוע הראשון לקייטנת אימא תם ונשלם. אני חושבת שבסך הכל הילדים מאוד נהנו, ושכמו תמיד אני לוקחת את הכל קשה מידי. אני מקווה שלשבוע השני של הקייטנה אני מגיעה עם כמה תובנות שיעזרו לי לצלוח אותו יותר בקלות.
מתוכננים לנו שני ימים מחוץ לבית, ובשאר הימים אתן לילדים לבחור את נושא היצירה המועדף עליהם (נשארו: מפלצות, גן חיות, מכוניות, רובוטים, יפני ויום מיחזור. אני די מקווה שהם יבחרו במכוניות ומפלצות…).
ביום חמישי יש לאייל פגישה עם מחנכת הכיתה שלו, ובשבוע שלאחר מכן הוא מתחיל כיתה א'… וזו כבר התמודדות אחרת לגמרי. או שלא?

תגובות

3 תגובות על ”קייטנת אימא – סיכום שבוע ראשון“

  1. מאת יהיל:

    אכן עד שלא העלית את הפוסט הזה חשבתי שהחיים שלך מושלמים… (עדיין הם מרגישים לי יותר טובים ומושקעים משלי.. :) )
    הרעיונות שלך של ימי יצירה פשוט מדהימים ומעוררי השראה. אני לחלוטין הולכת להעתיק.
    אין ספק שיום שלם להיות בבית זה קשה מנשוא וצריך אח"כ מנוחה רצינית – פיזית ונפשית. באחת השבתות בה שהיתי לבד עם גילי, (בעלי היה בחו"ל) רבצנו שתינו מול הטלביזיה כל-כך הרבה שעות שזו היתה ממש בושה.

  2. מאת gallish:

    מכירה היטב את תסמונת הפייסבוק, וסביר להניח שגם אני נוטלת בה חלק לעתים. ממרומי כמעט חודשיים ב"קייטנת אמא", לגמרי מזדהה עם ה"נפילות" האלה וכבר מבינה שהן חלק מהעניין וצריך לקבל אותן. גם לי תמיד נדמה שהילדים של כולם הם מלאכים ושלי פראי אדם, מישהו כבר המציא את זה לפנינו… "הדשא של השכן…" :-)

  3. מאת דפנה:

    רחלי, כתבת מאוד אמיתי. כולם מעלים כל הזמן תמונות של הילדים בבריכה, כאילו הכל כיף-כיף.
    אז נכון – יש הרבה כיף, אבל באמת נראה לי קשה להתמודד כל הזמן, במיוחד שלא רגילים לזה – מה לעשות. בעצם- זה כל הזמן קשה וכיף :-)
    יאללה- שיהיה יותר קל השבוע, ותמשיכו להנות :-)

הוספת תגובה