עפיפונים

אמא עובדת מהבית

בשבוע שעבר הלכתי עם אייל לקחת את יאיר מהגן, ובדרך דיברנו. כלומר, אייל דיבר וסיפר לי על משחקי המחשב החדשים שהמציא בראש שלו, ועל תכניותיו לעתיד, ועוד ועוד, כמו תמיד. הזכרתי לו שבשבוע שלפני פסח אין בית ספר, והוא הולך לקייטנה. הוא שאל אם אבא שלו גם יהיה בחופש. הסברתי לו שרק בתי הספר והגנים בחופש, שאר האנשים הולכים לעבודה, וגם אבא, וגם אני עובדת בשבוע הזה, למרות שאני בבית.

אייל: בעבודה הקודמת שלך עבדת בתל אביב, שזה רחוק.
אני: נכון.
אייל: בגלל שזה רחוק, התחלת לעבוד מהבית, כדי שתוכלי לקחת אותי מבית הספר בצהריים. אם היית ממשיכה לעבוד בתל אביב, לא היית מספיקה להגיע לקחת אותי, ואז הייתי הולך לצהרון. אבל אני לא רוצה ללכת לצהרון. אני מעדיף שאת תיקחי אותי מבית הספר ואני אבוא הביתה. אני מעדיף להיות אתך בבית. טוב לי בבית.
אני: בגלל זה עשיתי את זה.

כך, בפשטות, אמר לי הבן שלי: אימא, אני צריך אותך.

אני אוהבת את העבודה מהבית. היא מאפשרת לי לסדר לעצמי את שעות העבודה כפי שנוח לי (אני לא טיפוס של בוקר). שקט לי ואני יותר ממוקדת, אין רעשים או הסחות דעת מצד קולגות. אין בוס ששופט אותי לפי הנוכחות שלי במקום לפי התפוקה שלי. טוב לי וכיף לי.
מצד שני, לא פשוט להיות פרילאנסרית. הופשטתי מכל מנעמי ההייטק. אין רכב צמוד והחזרי שיחות בסלולאר. אין בונוס שנתי ושי לחג. אין פעילות לילדי העובדים. אין שיחות במסדרון, אין ארוחות צהריים משותפות ואין תחושת חברותא. אין קרן השתלמות וביטוח מנהלים.
והתדמית, הו התדמית. תחושת הערך. אני, אשת המקצוע המהוללת והמשובחת, בעלת מעל 10 שנות ניסיון, מקצוענית לעילא ולעילא, נמצאת היום במקום אחר לגמרי (מאחור?), ואני גם מרוויחה פחות מחצי ממה שהרווחתי בעבר.

אבל הבן שלי צריך אותי בבית עכשיו, ולחשוב שאני מסוגלת לעשות את זה בשבילו, להיות שם בשבילו, גורם לשמש שאצלי בבטן להאיר את כל המקומות החשוכים והמפקפקים שנמצאים אצלי בגוף ובנשמה.
עכשיו, יותר מתמיד, אני מבינה שאני אימא, ומה זה אומר.

תלוי בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, שלא אשכח.

תלוי בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, שלא אשכח.

לכל סיום יש התחלה חדשה

וכל דרך היא דרך קשה.

בפוסט לא בכל מחיר הגבתי על כתבה שפורסמה בדה-מרקר על נשים בנות 30+ העוזבות את שוק העבודה. ראו מה זה – בחודש האחרון גם אני נמצאת בסטטיסטיקה. לפני תחילתה של קייטנת אימא לקיץ זה עזבתי את מקום עבודתי, מסיבות משפחתיות ואישיות.
בעשר (וחצי) השנים האחרונות אני עוסקת בניתוח מערכות, ניהול פרויקטים וניהול מוצר. בתפקידי האחרון הייתי מנהלת מוצר באתר האינטרנט של שירותי בריאות כללית.
בנוסף לכך יש לי ניסיון עשיר בכתיבה וניהול של בלוגים ואתרי אינטרנט, ניסיון בניהול דפי פייסבוק, וידע נרחב בתחומי האינטרנט והמדיה החברתית.
וחוץ מזה שאני סופר-מקצועית ותותחית-על, גם מאוד מאוד כיף לעבוד איתי 🙂 (ולא רק בגלל שאני מביאה עוגות מאפה ידיי לעבודה מידי שבוע…)

אני מחפשת משרה חלקית באזור השרון, או כעבודה מהבית, בתחום האינטרנט, כתיבה או מדיה חברתית.

יש לכם עבודה להציע לי? אשמח לשמוע 🙂

בינתיים אני מסתגלת למצבי החדש בבית (מצב שמעולם מעולם לא הייתי בו), לוקחת את אייל מבית הספר בצהריים וכל זה.  זה מקל מאוד מאוד על אייל ועל ההסתגלות שלו לכיתה א', ומקל עליי לקבל את הבחירה שעשיתי.

במקביל אני מנסה לחשוב על כיוונים נוספים שאליהם אוכל לרתום ולכוון את הכישרונות שלי, אולי להקים עסק קטן, אני שומרת על האופציות פתוחות.

 

ד"ר סוס

לא בכל מחיר

טלי חרותי סובר כתבה באפריל ב-The Marker על תופעה נשית חדשה  – נשים מוצלחות ומשכילות בנות 30 פלוס עוזבות את שוק העבודה וחוזרות הביתה, להיות אימא במשרה מלאה. בכך, מזהירה פרופ' דליה מור המרואיינת בכתבה, הן גורמות נזק לא רק לעצמן ולקריירה העתידית שלהן, אלא גם מדירות את רגלי בעליהן מהמשימות הביתיות ואינן נותנות לו לקחת חלק בהן!

קראתי את הכתבה ולא ידעתי אם לנחור בבוז, לגחך, או לנפץ את המסך מרוב כעס. מדוע זה מפתיע שנשים בנות 30 פלוס בוחרות לעזוב את שוק העבודה ולעשות לעצמן ולביתן? מה בדיוק מחכה להן שם בשוק העבודה הזה? נשים בעלות שני תארים, שנות ניסיון רבות, משקיעניות, תקתקניות, שנאלצות לקום כל יום בחמש וחצי או שש בבוקר, על מנת שהנסיעה לתל אביב תיקח רק חצי שעה ולא שעה וחצי, על מנת שיוכלו לצאת בשלוש וחצי או ארבע כי גם הנסיעה חזרה הביתה היא פשוט פקק אחד גדול, שנמדדות לפי מספר השעות שהן פיזית במשרד ולא לפי התפוקה שלהן (רמז – מס' השעות אף פעם לא מספיק), שנותנות את נשמתן, אך גברים יקודמו על פניהם או יקבלו את הפרויקטים ה"שווים" יותר, כי הם תמיד יוכלו להיות "שם" פיזית (למרות הקדמה, בשוק העבודה עדיין לא מאמינים בעבודה מרחוק), שפעם או פעמיים בשבוע עושות "יום ארוך" של 12 או 14 שעות (במקום 9) כדי להשלים שעות.

וכל זה בלי אתגרי העבודה עצמה, האחריות, הדרישות מהבוסים, ההתמודדות עם כפיפים וקולגות.

אכן, ממש גן עדן שלא ברור כיצד אותן נשים בוחרות לוותר עליו!!

ואז, יום אחד, הן פשוט לא יכולות יותר. רוצות את השקט שלהן, את החיים הפשוטים. לקום בבוקר ולשתות קפה בנחת בבית, ולא תחת ניאוני המשרד. לנשום. להפסיק את הלחץ והמירוץ הבלתי פוסק הזה. ל ח י ו ת.

אבל גם אז הן לא בסדר. הן לא מאפשרות לבעל לקחת חלק בעינייני הבית. וכשכן ירצו לחזור לעבוד, כבר אף אחד לא ירצה אותן.

הן לא בסדר, הבנתם? לא החברה הישראלית שמעודדת ילודה אבל לא חיים שפויים, שדורשת 9 שעות עבודה (כאשר מחקרים הוכיחו שיום עבודה של מעל 8 שעות פוגע בבריאות), שבה נסיעה של שעה וחצי מאזור השרון או השפלה לתל אביב בבוקר ואחה"צ היא שגרה, שכובלת את הגברים למשרד במקום לשלוח אותם בשעה שפויה הביתה, שבה שעות חשובות יותר מתפוקה, שבה יש אפלייה על פי גיל ומין. אנחנו אשמות, על כך שהגוף והנפש קורסים, על כך שאנחנו לא מסוגלות יותר לסבול בשביל שההון והשלטון יתעשרו על גבנו. על כך שאנחנו רוצות חיים שפויים.

אם יש משהו שמעצבן אותי כל כך, אלו אותן נשים כביכול-פמיניסטיות, שבמסגרת תוארן האקדמאי או תפקידן הציבורי מרשות לעצמן להטיף לנשים אחרות עד כמה הן לא בסדר. מדוע את לא מטיפה לשיפור תנאי ההעסקה בחברה הישראלית? קידום שיטות עבודה אלטרנטיביות שאינן דורשות נוכחות במשרד? צמצום שעות העבודה הארוכות? שיפור נושא התחבורה? צמצום כמות החופשות של מוסדות החינוך? יצירת מקומות עבודה בכל אזורי הארץ ובכל התעשיות?
חלילה, הרי להטיף לקבוצה של נשים אינטליגנטיות ומשכילות בדיוק כמוך, שבחרו אחרת, כי הן לא מסוגלות ולא רוצות לשלם את המחיר הכבד, זה כל כך הרבה הרבה יותר פשוט.