ב"ידיעות אחרונות" פורסמה כתבה על מיקום הילד במשפחה והשפעתו על ההתנהגות והאישיות של הילד. ידוע זה מכבר שלילדים בכורים יש מאפיינים מסוימים, לילדי סנדוויץ', בני זקונים וכו'. כאשר לילד הבכור נולד אח או אחות, הוא מרגיש כאילו המלוכה נגזלה ממנו.
אני בת בכורה, ואני מזדהה עם הרעיון הזה, כי אני יודעת (גם מזיכרון וגם מעדויות) שכך זה היה אצלי כאשר נולדה אחותי האמצעית.

אבל אצלנו, עם אייל, זה לא היה ככה.

אולי בגלל ההיסטוריה שלי כבת בכורה, שלא רציתי שתחזור גם אצלו, ואולי בעקבות עצה כשקיבלתי כשהייתי בהריון עם יאיר – על כך שבהתחלה התינוק הוא רק תינוק, ועם הילד הגדול יש הרבה יותר מה לעשות, ואולי כי אייל תמיד דרש המון תשומת לב ומשאבים – לחיוב, בגלל היכולות המפותחות והמתקדמות שלו. בכל מקרה, אייל תמיד היה בפוקוס. כל מה שקשור אליו תמיד היה "first time", תמיד חדש ולא מוכר. תמיד דורש המון אנרגיות, ומלווה בהמון רגש. עם אייל היה אפשר לנהל שיחה בוגרת כבר בגיל קטן. יאיר התחיל לדבר דיבורים עם משמעות רק בגיל 3. אייל שאב אותי. עדיין שואב. יאיר עד כה קיבל את מה שנשאר אחרי זה.

יאיר התחיל השנה ללכת לגן עירוני (טרום חובה) ובזמן הקצר שעבר מאז תחילת השנה, פתאום מאוד צמח והתפתח. הוא חוזר מהגן עם המון סיפורים, שר לי שירים ומדקלם דקלומים. הוא מצייר סיפורים מורכבים על זומבים ומלחמות, כמו שאייל היה עושה. הוא שואל שאלות בחשבון. ילד גדול.
הגננת של יאיר הזמינה אותי לשיחת הורים לפתיחת השנה. "מי החברים שלו? הוא נפגש עם ילדים אחרי הצהריים?", שאלה. "בוודאי", עניתי, "החברים הטובים שלו הם ע' ו-י', ואנחנו מזמינים חברים הביתה, והוא גם הולך לחברים ונשאר שם לבד".
"אז אני רק רוצה שתדעי…", התפתלה הגננת, "שבשיחה המקדימה שלי איתו… הוא סיפר לי שחברים אף פעם לא באים אליו, ושהוא אף פעם לא הולך לחברים הביתה…".

זה היה כמו מכת קור לפרצוף. בשבועיים שלפני כן הייתי מאוד עסוקה עם אייל. אחרי החגים התחילה למעשה שנת הלימודים החדשה, שגררה שיעורי ניסיון ובחינה של כל מיני חוגים עבורו, התחלת טיפול בביו-פידבק, והמשך של הנחיית ההורים שקיבלתי בסדנת מיומנויות חברתיות אליה הלך- להקפיד להפגיש אותו עם חבר מהכיתה לפחות פעם בשבוע. אני גם מקפידה על בילוי הורי שלי איתו, רק אני ואייל,  מחוץ לבית, פעם בשבוע. יאיר, חוץ מחוג התעמלות שאליו רשמתי אותו, הסתפק בשאריות האימא שנותרו ממני אחרי זה – האמא הפאסיבית, שמחכה שיזמינו אותו או שיבקשו לבוא אליו, ושיתפנה זמן שבו היא תישאר רק איתו וגם יהיה לה כוח לעשות איתו משהו.

השיקוף של הגננת היה – בהעדר מילה מוצלחת יותר – ממש מבאס.

היה לי רגע של התקוממות ומרירות, שעבר במוחי כמו ענן אפור. לא מספיקים כל ההשתדלות וההשקעה והאנרגיות שאני מוציאה על הבכור? אני צריכה לשאוב עוד ועוד מהמאגר? למה דברים לא מסתדרים מעצמם? למה הכל צריך להיות יזום ומתוכנן?
והיה לי רגע של רגשות אשמה – איך לא שמתי לב? איזו מין אימא אני?
אבל הם עברו.
כי דברים כן מסתדרים אם רק מתגברים על הלחץ שרעיון התכנון משרה.
כי כשאייל בריפוי בעיסוק ביום שישי עם בעלי, אני לוקחת את יאיר מהגן, וזה זמן רק של שנינו. אפשר ללכת לאכול גלידה ביחד.
כי כשאייל בחוג "טררם" אחרי הצהריים, זה גם זמן רק שלי ושל יאיר, גם אם מדובר רק בשעה.
כי לקבוע חבר ליאיר פעם בשבוע זה לא כזה סיפור. יש לו חברים מתוקים, ואפשר במקביל להזמין גם חבר לאייל, ולעשות V על הנחיית ההורים.
כי יש מלא ימי הולדת בגן, וזו אני שתמיד הולכת אתו אליהם, ובכיף.
כי אם אני מקפידה להקשיב לו, לדבר אתו ולהיות נוכחת מול כל הסיפורים והדקלומים שלו (ולצלם אותו תוך כדי – הוא נורא אוהב להצטלם), כבר עשיתי הרבה.
כי יאיר הוא ילד שכולו מתיקות אינסופית.
כי גם לו מגיע.

אז שלום לכם רגשות אשמה. סגרתי אתכם בקופסה בצד. אתם לא מועילים לי. לא אשחה בכם. אני כבר לא שם. אני גדולה, ובוגרת, ומתמודדת.
ומאז השיחה עם הגננת יאיר נפגש עם חבר כל שבוע.

סדרת תמונות שלי ושל יאיר שאני מאוד אוהבת. צולמה על ידי בצילום עצמי בסמארטפון.

תגובות