עפיפונים

איזה כיף כשיש אחים גדולים

מי צריך צעצועים
כשיש אחים גדולים

כל הזמן זזים
עושים לי פרצופים
מדברים ומדגדגים

הם שומרים עליי
ומאכילים אותי
ומשחקים איתי
וביחד אנחנו מבלים

אחרי שבחופש הגדול
הם היו איתי כל היום
עכשיו הם חזרו ללימודים
ואני נשארתי בבית עם אמא המשעממת.

מזל שיש גם חתולים.

 

סיפור ההיריון והלידה של בני השלישי – איתמר

אז… מזמן לא כתבתי בבלוג ובינתיים קרו כמה דברים משמעותיים, כפי שאפשר להבין מהכותרת של הפוסט הזה :-) הייתי בהריון, ילדתי את איתמר המתוק, ועכשיו אני אימא ל-3 בנים, הקטן שביניהם כבר בן 5 וחצי חודשים. הזמן טס!!

אני לא חושבת שציינתי בבלוג בעבר שאני בהריון. גם בבלוג הבישול שלי ציינתי זאת אולי פעמיים ורק כשהייתי כבר בחודש תשיעי. אולי הסיבה לכך היא שזה הריון שלישי, אולי הסיבה לכך היא שאת רוב העדכונים אני כותבת בפייסבוק בימים אלו ולכן לא מרגישה צורך לעדכן גם בבלוג, ואולי הסיבה היא אחרת. בכל מקרה, ההיריון הזה היה די שונה מקודמיו.
קודם כל, חיכינו לו די הרבה זמן. כשיאיר היה בן 3, התעורר בי הציווי הפולני המדבר על הבאת ילדים לעולם בהפרש של שלוש שנים אחד מהשני. אלא שבאותו זמן התפטרתי, וחיפשתי את עצמי, וזה לא היה ממש מתאים. אחרי שכבר די התאפסתי על עצמי והתחלתי לעבוד מהבית כעצמאית, לקח זמן – למעשה, שנה –  עד שהצלחתי להיכנס להריון, בניגוד להריונות הקודמים שנקלטו מאוד מהר. באותה תקופה גם השמנתי ונאלצתי לספוג הערות מהסביבה על ימין ועל שמאל, שכל הזמן שאלה וחיטטה האם אני בהריון. בשלב מסוים כבר התחלתי לענות – "לא, אני סתם שמנה. אני מנסה להיכנס להריון ולא מצליחה". תקופה לא נעימה בעליל, אך כנראה שכשזה צריך לקרות – זה קורה, ובדיעבד אני שמחה שנכנסתי להריון מתי שזה קרה ולא קודם לכן.

את ההיריון של איתמר התחלתי במשקל עודף מאוד גדול. שקלתי כמעט 100 קילו. בשליש הראשון ירדתי במשקל, כפי שקרה לי גם בהריונות הקודמים, אך בשליש השני הוא כבר חזר ואני נתקפתי פאניקה קלה. פחדתי להגיע ל-100 ק"ג ויותר, ומכאן לבעיות בריאות שינבעו מהשילוב של ההיריון והמשקל העודף. התחלתי תהליך של ליווי על ידי דיאטנית נהדרת של שירותי בריאות כללית בשם אליה ברקמן, ולאחר מכן גם הצטרפתי לסדנאות הדיאטה שלה בשירותי בריאות כללית. למדתי ממנה המון ואני עדיין לומדת ונמצאת בתוך התהליך. המטרה שלי היא לא רק לרדת במשקל אלא להיות מסוגלת לשמור עליו מעתה ועד אין קץ, וזה משהו שאני עובדת עליו בהקשר של סיגול הרגלים, עבודה על אכילה רגשית ושליטה במחשבות וברגשות ש"מקלקלים" לי. בשורה התחתונה, את ההיריון סיימתי עם ירידה של 1.5 ק"ג במשקל, ולאחר הלידה הייתי 7 ק"ג פחות מלפני ההיריון.

בהריון הזה גיליתי גם שזה לא פשוט להיות הריונית שמנה. בכל מכתב סיכום רפואי צוין שאני, ובכן, שמנה (סובלת מobesity). עשיתי סקירה מוקדמת אצל רופא מקופת החולים שהתנהג אליי בצורה מגעילה, במשך כל הסקירה דיבר על כך שהשומן שלי מפריע לו לבדוק וגורם לו "סתם" להתאמץ יותר מידי, ואף ציין זאת במכתב תוצאות הבדיקה שלו, וכל זאת בעודי שכובה על מיטת הבדיקות חצי ערומה, כן? כמה חביב. הייתי בטוחה שפשוט נפלתי על רופא אנטיפת, אך לאחר שיחה עם כמה חברות, הסתבר לי שגם הן עברו את אותו דבר, רק אצל רופאים אחרים.
דווקא ההיריון הזה עבר לי בקלות גדולה יותר מההריונות הקודמים. הרגשתי טוב, עשיתי ספורט (זומבה עד חודש שביעי ופילאטיס ב-flow pilates עד שבוע 39), טופלתי אצל אורית אליה-אלקסלסי בעיסויים ושיאצו, דאגתי לנוח ולישון כמו שצריך, ואין ספק שבגלל שאני עובדת מהבית ולא במשרה מלאה ואינטנסיבית היה לי קל יותר. הייתי גם מאוד עסוקה עם שני הגדולים וענייניהם הם.

אחרי שני בנים, רצינו מאוד בת, אך לי הייתה תחושה מההתחלה שמדובר בבן נוסף, ולכן כשבשקיפות הרופא רמז שמדובר בעוד בן, כשבסקירה כבר ראו בולבול, וכשבדיקת מי השפיר הוכיחה שמעל לכל ספק מדובר בעוד בן, דווקא לא הייתי מופתעת, אלא משועשעת. הסתקרנתי נורא לדעת כיצד יראה ולמי יהיה דומה.

בסוף החודש התשיעי נפלתי ברחוב לאחר שנתקלתי במהמורה במדרכה, אושפזתי ללילה להשגחה במחלקת אם ועובר (הריון בסיכון). חוויה לא נוראית אך גם לא נעימה במיוחד, שלשמחתי עברה בשלום וללא פגיעה כלשהי, מלבד טראומה נפשית מסוימת…

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

את אייל ויאיר ילדתי בשבוע 41, ומשום מה הייתי בטוחה שאת איתמר אלד לפני הזמן. כמו עם יאיר, היו לי צירים לא אפקטיביים במשך כל החודש התשיעי, אבל הם לא הפריעו לי. תאריך הלידה המשוער שלי היה ב-15 בינואר, וקיוויתי ללדת ב-14.1.15 כי זה נראה לי תאריך גיקי ומגניב :-)  (15=14+1). זה לא קרה. ב-15 בינואר התחילו לי צירים וכאבים וכבר הייתי בטוחה שזה זה! אך לא. הם פסקו לאחר כמה שעות. כך הזמן עבר ועבר, שבוע 41 הסתיים ולי כבר נמאס. בשבוע 41+3 הגעתי שוב לביקורת במיון יולדות במטרה לקבל בסופה זירוז וכבר להתקדם עם זה. וכאן מתחיל סיפור הלידה של איתמר.

נאמר לי בביקורת הקודמת כי לזירוז יכול לקחת כ-24 שעות להשפיע והוא יכול גם לא להשפיע. הגעתי לביקורת ביום ראשון, אז הנחתי שאלד למחרת ואגיע הביתה בחזרה בסביבות יום חמישי. כמו שאומרים, האדם מתכנן תכניות ואלוהים (היקום) צוחק. מסתבר שאיתמר רק היה צריך תזכורת קטנה, איזשהו nudge, לכך שמצפים לו. לאחר שהחדירו לי את הזירוז, אושפזתי במחלקת אם ועובר ונאמר לי שאחרי שעתיים יבואו לעשות לי מוניטור לבדוק אם יש צירים. לאחר שעתיים אכן התחלתי להרגיש צירים, שהתחילו בעצמה נמוכה יחסית, כפי שהיה לי לאורך כל התשיעי, אך מדקה לדקה התגברו והתגברו והתגברו. האחות אמרה לי שזו ההתחלה אך עוד ייקח זמן עד שתתחיל לידה, ושבינתיים אני יכולה להסתובב. בעלי הלך בינתיים לרכב להביא את התיק שהכנתי ללידה, ואני בינתיים מסתובבת, קופצת על הכדור, ומבינה שאעפס, ממש ממש כואב לי! קראתי לאחות שאמרה שבסך הכל עברה שעה מאז המוניטור, ושהיא מציעה שאעשה מקלחת ואולי המים יקלו על הכאבים. עשיתי מקלחת והחלפתי לחלוק של בית החולים, ושוב אני מבינה – שאני בכאבים מטורפים! אחרי שהמשכתי להסתובב, להיאנח, לעשות סיבובי אגן, להוציא קולות ונהמות, לחשוב על זה שאני לא זוכרת כלום מהלידות הקודמות ולכעוס על עצמי על כך שלא חשבתי להתאמן על נשימות עוד כשהייתי "סתם" בהריון, במשך כשעה, נמאס לי, קראתי לאחות ואמרתי שאני מבקשת שרופאה תבדוק אותי עכשיו כי אני לא עומדת בכאבים האלו. הגיעה רופאה, ששמעה שבסך הכל עברו 4 שעות מאז מתן הזירוז והייתה די סקפטית, אך בדיקה מהירה הראתה שאני כבר בפתיחה 5. הובהלתי לחדר לידה על כיסא גלגלים אל ידיה של המיילדת פיונה המקסימה. בהתחלה, התכנון שלי היה לנסות ללדת ללא אפידורל, כמו עם יאיר, אבל מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאני עומדת בכאבים המטורפים האלו. למעשה, לא הייתי מסוגלת לעשות כלום חוץ  מלהתקפל מכאבים, להחזיק חזק את מוטות המיטה ולגנוח. עד שהגיע המרדים, פיונה ניסתה לתת לי בינתיים גז צחוק, אבל זה עשה לי רע והפסקתי עם זה. המרדים הגיע די מהר, והתחיל את תהליך ההכנה לאפידורל, כשאני תוך כדי מספרת לו עד כמה אני סובלת ולא יכולה לעמוד בכאבים האלו. אני מניחה שהוא שומע את זה הרבה :-) הצלחתי איכשהו להירגע בזמן הפעולה עצמה, לאחר שאיים עליי: "גיברת, אני עם מחט ליד עמוד השדרה שלך. את ממש לא רוצה לזוז עכשיו, נכון?". לאט לאט התחיל האפידורל להשפיע, כשבשלב מסוים סיפרתי לבעלי שעכשיו זה מרגיש לי כמו הצירים בלידה של יאיר. בשלב זה כבר הגעתי לפתיחה 9.
הספקתי ליהנות מהשפעת האפידורל לכמה דקות, ואז התחילו צירי הלחץ.
אני לוחצת ולוחצת ולוחצת, והקטנצ'יק, אעפס, לא יוצא. כבר רואים קצה של ראש, אבל הוא תקוע. אני לוחצת בטירוף, וזה לא מצליח. בגלל שהוא כבר היה כל כך למטה, הם לא הצליחו לנטר את הדופק שלו ולמעשה לא ידעו מה קורה לו. לאחר עוד כמה לחיצות חזקות, הוחלט להעביר אותי לחדר ניתוח ושם להחליט האם לבצע ואקום או לנתח, כי לא היה ברור מה מצבו והם חששו שהוא במצוקה. "מה פתאום ניתוח אם הגעתי עד לפה???!!!!!" אני חושבת לעצמי בסערה, נותנת את הלחיצה החזקה ביותר שיש לי, משקיעה בכך את כל האוויר שיש לי בריאות, והופ! הראש בחוץ.
ומה מסתבר? שאיתמר הסתובב לכיוון הלא נכון, היה במנח עם הפנים למעלה והראש מעט אחורה, ולכן הראש נתקע והוא לא הצליח לצאת. ילדים מעניינים יש לי.
מכאן כבר הדרך לאוויר העולם הייתה קלה. איתמר נולד ב-25.1.15 בשעה 18:36 במשקל 3.320 ק"ג.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

 

אז למה איתמר? השם הזה התקבע אצלי בראש עוד לפני ההיריון. למעשה, היה לי ברור שאם יהיה לי עוד בן, האופציות לשמות מבחינתי הן איתמר או אורי (Uri, כמו בשיר של רחל, לא Ori). רציתי שם שיש בו את האותיות א' ו-י', כמו אייל ויאיר, וכמו במקרה שלהם, היה לי חשוב שהשם יהיה ישראלי, גברי (לא יוניסקסי) ורצוי תנכ"י. אחרי שנכנסתי להריון, השם אורי התמסמס לו והתקבעתי על איתמר. הרפרנס שלי לשם היה הדמות ההיסטורית של איתמר בן אב"י, דמות מעניינת מאוד בעיניי, ואחרי שחקרתי קצת גם הסתבר לי שאיתמר היה אחד מבניו של אהרון הכהן, ושהוא נחשב לשם "חזק". כשאיתמר נולד, השם "התלבש" עליו מיד.

צילום: שירעד ניסים

צילום: שירעד ניסים. אני בשבוע 38.

על השהות במחלקה ועל התקופה (הלא פשוטה) שאחרי הלידה אספר בפוסט אחר, כי הארכתי כאן מספיק. איתמר התגלה כתינוק עם אופי ואישיות, שנחוש בדעתו להשאיר את חותמו על המשפחה, ויחד עם זאת מתוק וחייכן להפליא. טוב לי כאימא לשלושה, כיף לי עם הבנים שלי, ואני חושבת כבר הלאה…