בפורים הלכתי עם אייל לראות את ההצגה "עוץ לי גוץ לי". כבר שנים שאני רוצה ומתכננת לראות את ההצגה הזו, ועכשיו כשיש לי ילד בן 4, יש לי תירוץ מספיק טוב.

ההצגה היתה מקסימה. גם אני וגם אייל נהנינו מאוד. השירים והשפה ממש נהדרים, התלבושות מרהיבות והכל כל כך מושקע ומלא טעם וחוכמה.

רגעי קסם מההצגה:

א. איך שהתיישבנו (ביציע), אייל הכריז: "יש לנו את המקומות הכי הכי טובים!" (הם באמת היו טובים)

ב. כדורי ענק זהובים מתעופפים להם אל הקהל. אלינו הם לא הגיעו כי ישבנו למעלה (כפי שאייל ציין בחוכמה), אבל אייל התלהב מאוד לראות אותם מקפצים.

ג. רמי ברוך, ששיחק את המשרת, רוכב על המטאטא שלו ומדבר אליו כאילו היה סוס. ילדים צועקים לו שזה מטאטא ולא סוס, והוא מסביר שאם מפעילים את הדמיון, אפשר להאמין שזה סוס ולא מטאטא. אייל לוחש לי: "אמא, אני מאמין שזה סוס".

בפסח עברתי בקניון וראיתי מבצע של 1+1 על DVD-ים. ביניהם היה DVD של המחזמר. רכשתי בשמחה (את ה-DVD השני נתנו במתנה באחד מימי ההולדת הרבים בגן). ה-DVD הפך ללהיט בביתנו.

רגעי קסם בזכות ה-DVD:

א. אייל מסתחרר לו בבית ושר לו "פורימפו-פפה, פורימפו-פפה, אוי כמה שאני יפה…" (שיר החצרונית)

ב. שלושה ילדים (שניים בני 4 – אייל וחבר, ואחד בן שנתיים – האח של החבר) יושבים מרותקים מול המסך וצופים ב-"עוץ לי גוץ לי". כן, בטקסט של שלונסקי.

ג. שלושה דורות – אמא שלי, אני ואייל – יושבים וצופים ב"עוץ לי גוץ לי", ונהנים עד השמיים.

וגם בזכות ה-DVD, התחלתי פתאום לחשוב. יש משהו שמפריע לי במחזה הכל כך מקסים הזה. משהו שאני לא מבינה.

המלך כולא את בת הטוחן ומאיים כי אם לא תהפוך את הקש לזהב תוך לילה, אביה יושלך לכלא (כי שיקר למלך).

היא מצליחה (בעזרת האצלת סמכויות ויכולת הנעת אנשים – תעזבו את הפרטים הקטנים) לגרום לקש להפוך לזהב.

אבל המלך מכריח אותה לעשות זאת במשך לילה נוסף. ואחר כך במשך לילה נוסף.

ואז היא מתאהבת בו, מתחתנת איתו ועושה ילד. כן, עם אותו אדם שהתאהב בה בגלל שהיא יפה ובגלל יכולותיה הפיננסיות, לא חלילה בשל אישיותה.

זה לא קצת צורם?

ומצד שני, מה, שתשאיר לו את הזהב ותעזוב? תחזור להיות בת טוחן עלובה ועניה? זה הרי שלה! הזהב נוצר בזכותה. למה שלא תהנה ממנו? למה שלא תהיה מלכה?

לא פשוט, לא פשוט בכלל.

ואולי אני סתם מגזימה?