מכירים את מיטיבי הלכת האלו? שבילדותם היו בחוגי סיירות, ובבגרותם מקפידים על שגרת טיולים ורצוי כאלו שכוללים מסלולים תלולים, הליכה במים ושאר פעילויות מאתגרות? אז אני ממש, אבל ממש לא כזו. שנאתי את הטיולים השנתיים, שהיו חסרי תכלית, משעממים ומעיקים בעיניי. מעולם לא הבנתי למה היינו כקבוצה אמורים לטפס על הר כלשהו רק בשביל שאחר כך יגיע האוטובוס ויאסוף אותנו. אני פחדנית נורא, ותמיד חששתי שאפול בירידה או אנקע רגל בעלייה או שאטעה בשביל או שמשהו אחר יקרה לי, שלא לדבר על אתגרי הפוליטיקה הכיתתית והחברתית, שהועצמו בסביבה לא פורמלית כמו טיול.

אחרי שעברנו לגור ביחד והתחתנו לא היה לנו רכב, אז בכל מקרה לא יכולנו לנסוע לטייל. אחר כך כבר הייתי בהריון עם אייל, וניצלתי את השבתות למנוחה ולשינה. התחלנו לטייל כשאייל היה בן 9 חודשים בערך, והבנו שאנחנו לא יודעים מה לעשות אתו ואיך להעסיק אותו בבית במשך שבת שלמה. היה יותר פשוט לשים אותו במנשא, וקדימה, לצאת מהבית, רחוק, ולהרבה זמן. כך התחלנו להכיר את הגנים הלאומיים בארץ, ולטייל בשמורות ובמקומות שכנראה היו מאוד מוכרים לכולם, חוץ מלנו – שני הורים טריים ובלתי טיילים בעליל. מידי פעם הצטרפו אלינו חברים עם ילד באותו גיל.
בתקופה הזו גם הייתי ממש רזה ונהניתי לראות את עצמי בתמונות. הרגשתי קולית ומגניבה.
השגרה הזו נמשכה גם אחרי שיאיר נולד, כי איך אפשר להישאר שבת שלמה בבית עם ילד בן 3 וחצי ועם תינוק ולא להתחרפן? עם שני ילדים זה כבר היה יותר מעייף ופחות כיף (עבורי לפחות), אבל האלטרנטיבה של להישאר בבית היתה הרבה פחות קורצת.

ואז הם גדלו.

ותכל'ס, בשבת בבוקר הם מסתדרים לבד. לפעמים צריך לפתוח לאחד מהם את היוגורט כשהוא לא מצליח, אבל הם ניגשים למקרר בעצמם. אייל מתפעל את הטלוויזיה והם רואים ביחד איזו תכנית מוקלטת או סרט מוקלט, או שהם משחקים. בעלי בדרך כלל קם מתישהו, ונותן לי להמשיך לישון. קמתי בשבת האחרונה ב-11. אחר כך אני מתחילה להכין את ארוחת הצהריים, והילדים משחקים במשהו אחר, ואז אנחנו אוכלים, וכולם נורא עייפים מכל המנוחה הזו, אז הולכים לנוח. אמנם רצינו בעיקרון לנסוע ולראות את הפריחה של הכלניות או הנוריות או האירוסים איפשהו, אבל כבר 3 אחרי הצהריים, וזה נראה טיפשי לצאת מהבית ולנסוע רחוק בשעה כזו. לפעמים יורדים למטה לגינה הציבורית, או משחקים קצת כדורגל במרפסת, ואז כבר חושך וארוחת ערב ולסדר את הילקוט, מקלחות ולילה טוב.
וכל הפייסבוק מלא בתמונות של אנשים שכן קמו, וכן נסעו, והצטלמו עם כלניות או מערות או עצים או בים, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם להעלות תמונות של הכביסה שקיפלתי או של העוף שהכנתי, כי זה מצחיק אותי, ואני שואלת את עצמי אם אני מקנאה או מאוכזבת.
והאמת היא שאני לא יודעת.
אני נהנית לטייל. בעיקר אם אנחנו עושים את זה עם עוד זוג חברים, כך שלילדים יש אקשן. אבל לקום מוקדם? להתלבש לטיול? לצאת מהבית? לתכנן מראש? להתארגן על אוכל לבוקר ולצהריים? זה ממש מעייף.
אני לא יודעת איך עשיתי את זה קודם.
ואיך חוזרים לזה, ואם אני בכלל רוצה, אפילו שזה אומר שלא יהיו לי תמונות להשוויץ בהן בפייסבוק.

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

תגובות