עפיפונים

2004-2005

מאוד מעניין לקרוא את מה שכתבתי כאן בשנה שעברה. סוף שנת 2004 היה די שונה מסוף שנת 2003.
מסתבר שבשבועיים האחרונים אני ובעלי הפכנו לחיות לילה, שחוזרים הביתה ביום שישי ב-5 בבוקר, וישנים ביום שבת עד 4 אחרי הצהריים (האמת היא שחשבתי שמיציתי את כל העיניין לפני 7 שנים. נראה כמה זמן נחזיק מעמד).
השנה האחרונה היתה טובה יותר מקודמתה, אבל אני עדיין מרגישה שיש לי עוד כברת דרך לעשות. אני מקווה שהשנה אצליח לעשות את הזינוק שאני כל כך מייחלת לו – בכל התחומים.
אם נעבור על המטרות שהגדרתי לעצמי בסוף השנה שעברה, אפשר לסכם:
1. לרדת במשקל – לא ממש הלך לי…
2. פיזרתי את ימי החופש יפה לאורך השנה, ולא הרגשתי במחסור.
3. בסוף לא נסענו לארה"ב, עקב המצב הכלכלי (שלנו, לא של המדינה).
4. הדרכון חודש! אפילו ויזה לארה"ב יש לי. בסוף נסענו לפראג.
5. השנה לא עשינו את ליל הסדר אצלנו. ארחנו בראש השנה (וגם זה התיש אותנו מספיק לכמה ימים)
6. אכן הצלחתי להשיג ציונים מעל ל-80. אני מקווה שהשנה אף אשתפר, ולא אתחיל לזרוק…
7. לפרגן לעצמי? אני עובדת על זה.
8. השתדלנו מאוד לשמור על קשר עם חברים ומשפחה. היו תקופות שהצלחנו יותר לשמור על קשר והיו פחות. אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי בעולם המודרני, זה הדגש המופרז שאנחנו נותנים לעבודה, על חשבון האנשים שחשובים לנו באמת.
9. דווקא ביציאה מהשגרה עשיתי חיל השנה. הלכנו להמון הצגות, מופעים, הרצאות, סרטים וטיולים. חבל לי שרק השנה גיליתי את העולם הזה. זה כיף גדול.
10. ללכת לישון מוקדם? כנראה שאף פעם לא אצליח להגשים את החלום הזה.

ולסיום, המטרות והיעדים לשנת 2005. אני מבטיחה להגשים לפחות יעד אחד….

1. לרדת במשקל ולעשות כושר.
2. הרחבת המשפחה (הכוונה אינה לחתול שלישי במספר, למרות שחשבנו על זה…)
3. להמשיך לבלות, להגדיל את מאגר החברים ולבלות איתם יותר.
4. לקדם את עצמי. לשווק את עצמי. למרות שאני שונאת להתעסק עם זה.
5. לשפר את הדימוי העצמי וההערכה העצמית שלי.
6. למצוא זמן לתחביבים שלי.
7. להוציא ציונים גבוהים בלימודים, מעל 80 לפחות.
8. לנצל את ימי החופש בחוכמה.
9. לא לשכוח שהגוף צריך שינה, אוכל בריא, ונפש רגועה.
10. לכתוב יותר בבלוגים. אני מתחילה ממש להנות מזה 🙂

אני מאחלת לכולכם שנת 2005 נהדרת, שתצליחו להגשים את המטרות שלכם, ושתעשו המון כיף.

שקיות

לכל עדה יש מנהגים משלה. גם בעדה הפולנית ישנה מסורת העוברת מדור לדור, מפולניה לפולניה. לא מדובר במתכון סודי של גפילטע פיש, או בתורה "בכל דבר מהנה תמיד אפשר למצוא על מה להתלונן". מדובר באמנות העתיקה של איסוף שקיות.
כל בת ובן בעדה הפולנית יודעים על מה אני מדברת. בארון שמתחת לכיור, לרוב, שוכן לו עדר ענק של שקיות מכל הגדלים, הצבעים והמינים. כל אשה פולניה קנאית מאוד לגורל האוסף שלה. היא לעולם לא תתן במתנה שקית מהאוסף מרצונה החופשי, אלא אם כן מדובר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה, וגם אז לא תמיד.
ימי הולדת הם תמיד חגיגה אמיתית, כי בדרך כלל המתנות מגיעות בשקיות יפות… והכי מגניבות הן השקיות מחו"ל.
מי לא אוספת? אני, אימי, חמותי, גיסתי, הדודות והדודים. ממש מסורת משפחתית.
הייתי ביום שישי אצל ההורים שלי. אחותי בת ה-16 חיפשה משהו בארון שמתחת לכיור, והותקפה קלות על ידי עדר השקיות. בתגובה צעקה על אימי – "מתי כבר תזרקי את כל השקיות האלה??"
"אל דאגה, מותק", אמרתי לה, "כשתגדלי גם לך יהיה אוסף של שקיות משלך"…
(אתם חושבים שיש מצב שאימא תשאיל לי כמה? כבר שבועיים שלא עשיתי קניות.)

להיות גבר

לפעמים מתחשק לי להיות קצת גבר.
לצאת מהבית בלי לתת לחתולים אוכל, בלי לחוש רגשות אשמה.
להשקיע זמן וכסף בתחביבים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
להוציא כסף על עצמי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לדבר רק פעם בשבוע עם ההורים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לחזור הביתה לארוחה ביתית חמה, שלא אני הכנתי.
ואם אין מה לאכול בבית – לא לחוש רגשות אשמה.
לגדל כרס מפוארת מבלי שזה ישפיע כהוא-זה על התדמית העצמית שלי.
או על איך אחרים חושבים עליי.
להשקיע בקריירה שלי בלי להתנצל, ובלי שחמותי תגיד לי – מה כבר יוצא לך מזה?
(נ.ב. אני מתנצלת אם גלשתי להכללות, אבל לפעמים להיות אשה זה ממש מתסכל)

lost in translation

אני קוראת עכשיו, כפי שניתן לראות בצד ימין, את הספר "המאזין הלילי". אמנם אני רק באמצע, אבל עד כה הספר ממש מצוין. רגיש, אנושי, מעניין. הבעיה היא, שהוא גם מהווה עבורי תזכורת מהלכת לסיבה שבגללה אני מעדיפה לקרוא באנגלית ולא בעברית.
התרגום, רבותיי, התרגום.
אין מה לעשות, ספר נקרא בצורה קולחת יותר, וקרובה יותר לכוונת המחבר, כאשר הוא נקרא בשפת המקור שלו. זו עדיין לא סיבה מספיק טובה, לדעתי, להרשות רמה כזו של תרגום. אמנם צריך להיות סלחניים, ולהתחשב בקושי לתרגם לעברית ביטויי סלנג וביטויי שפה, אבל יש מקרים שזה פשוט קצת יותר מידי.
"הו אלי" לא ממש מהווה תחליף ל-"oh my god". "מעשן זרגים"? מי משתמש בשפה כזו? (למרות שבמקרה הזה, אין לי מושג איך היה אפשר לתרגם את זה טוב יותר), ולמה לכתוב "מתרוממים" כשאפשר לכתוב פשוט "הומואים"?
לפני שבועיים דיברנו עם זוג חברים על הספר "מלכוד 22". ספר קלאסי, שאמור להיות מאוד מצחיק. אני נשברתי בעמוד החמישי משום שלא הצלחתי לחצות את מחסום התרגום הנוראי (הספר כנראה תורגם לפני שנים רבות). שימו לב, מדובר בספר שנכתב במקור באנגלית! לא טורקית ולא יפנית. החבר המליץ לי לדלג ישירות לעמוד 200, כי שם התרגום משתפר. כביכול מצחיק, אבל בעצם עצוב.
אני לא מאשימה את המתרגמים. הם לא מקבלים שכר הולם תמורת המאמץ העצום הנדרש על מנת לתרגם ספר כמו שצריך. מי שצריך להקפיד בנושא זה הם הוצאות הספרים. אבל למה להן? זה לא כלכלי.
בקיצור, אני כנראה אחזור בקרוב לספרי המקור באנגלית. או שאמשיך לסבול ולקטר.

הארי פוטר 6

הוצאת בלומסברי פירסמה היום כי הספר השישי בסדרת הארי פוטר – Harry Poter and the Half-Blood Prince יצא ב-16 ביולי 2005.
אפשר לקרוא את החדשה במלואה באתר של ההוצאה.
סדרת הארי פוטר ממש ממש אהובה עליי. הכתיבה של רולינג מלאה הומור ומשחקי מילים, למרות שלפעמים היא נופלת לבור המליצות.
חבל שיש הפרש כל כך גדול בין הספר החמישי לשישי (שנתיים). הספר החמישי היה מאוד מאוד עבה – מעניין אם השישי יהיה פחות או יותר 🙂

התעלפות

ביום ראשון רופא המשפחה נתן לי הפניה לבדיקות דם שגרתיות. אמנם כמות הבדיקות מילאה 2 עמודים, אבל בשלב זה לא חשדתי בכלום. ביום שני בבוקר הלכתי למעבדה.
אני שונאת בדיקות דם. לא אחת קרה לי שהאח/ות לא היו מיומנים, ומצאתי את עצמי עם שטף דם ענקי כחלחל-סגלגל. הבדיקות גם תמיד עושות אותי נורא חלשה, ולפעמים קצת מסוחררת.
האחות דווקא היתה מאוד מקצועית. היא "חלבה" ממני 7-8 מבחנות (בשלב מסוים הפסקתי לספור), ולא השאירה אפילו סימן. חתיכת תחבושת הוצמדה למקום הדקירה, כדי לספוג את הדם, ואני נשלחתי לשבת בחדר ההמתנה ולחכות 5 דקות.
חיכיתי. שתיתי כוס מים. הרגשתי קצת חלשה, אבל לא הייתי מסוגלת לשבת יותר. היה חם בחדר ההמתנה. מאוד מאוד חם. הייתי חייבת לצאת החוצה כדי לשאוף קצת אוויר.
יצאתי החוצה. הרגשתי מסוחררת. נשענתי על גדר האבנים ונשמתי עמוקות.
הכל היה רגוע ושקט מסביב. הרגשתי שאני שוכבת, ולא הבנתי למה. זכרתי שקמתי בבוקר מהמיטה והלכתי לעבודה. לא יכול להיות שאני שוכבת במשרד. אני לא נוהגת לעשות את זה, וזה לא מרגיש כאילו אני על שולחן.
ואז הבנתי.
קמתי וכשלתי פנימה לתוך המעבדה, ופניתי לעבר חדר האחיות. שאלתי בנימוס – סליחה, יש לי סחרחורת, אני יכולה לשכב כאן לרגע?
כנראה שנראיתי ממש נורא, כי תוך שניה אחזו בי אחיות משני הצדדים, השכיבו אותי על המיטה, והרימו את הרגליים שלי ב-90 מעלות.
"רופא! צריך לקחת אותה לרופא!", מישהי צעקה, אבל האחות אמרה בקול נחרץ – לא צריך שום רופא. היא תהיה בסדר.
ואז חשבתי – כמה זמן הייתי יכולה לשכב שם, עד שמישהו היה שם לב?
ואז התחלתי לבכות.
את השאר אחסוך מכם – תערובת של בכי ושיחה סוריאליסטית ביותר עם האחיות. כשאני חושבת שוב על מה שקרה באותן שעות, הכל נראה לי כמו סיטואציה מצחיקה בסוריאליסטיות שלה. אבל באותו זמן הרגשתי רק חלשה ומפוחדת.
רק היום אני מרגישה שהצלחתי להשתחרר מהחוויה המפחידה הזו. לכן רק היום חזרתי לכתוב.

חג חנוכה שמח!

שיהיה לכולכם חג שמח, והמון אור ושמחה 🙂

חג חנוכה שמח - מרחלי, ביטים של קסם

מוטל בן פייסי החזן

כולנו למדנו בשיעורי ההסטוריה בתיכון על תנועת ההגירה של העם היהודי מאירופה לארצות הברית. למדנו על הסיבות להגירה, ועל הארגונים שהקימו להם שם, אבל אף פעם לא שמענו על האנשים עצמם. כיצד נסעו בכלל לארצות הברית? מה עבר עליהם בדרך? כיצד הסתדרו בארץ החדשה?
הספר "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם הוא, קודם כל, ספר מצחיק נורא. גם המקרים שבעינינו יכולים להשמע כלא נעימים או מפחידים, מסופרים בלשון מצחיקה ומנקודת מבטו של ילד.
"מוטל" הוא גם ספר מרגש מאוד. התלאות שעוברת המשפחה של מוטל, בעיירה היהודית באירופה, בדרך לאמריקה, ובארצות הברית עצמה, מתוארות בצורה אנושית מאוד, ובמהלך הקריאה ממש החזקתי להם אצבעות, כדי שיצליחו.
הספר נקטע בסופו בפתאומיות, עקב מותו של שלום עליכם ממחלה. יום לפני שנפטר עוד הספיק לכתוב כמה עמודים אחרונים. כנראה שלעולם לא נדע מיהו אותו איש מסתורי שמבקר בחנות של המשפחה, ומה קרה איתה בהמשך.
קראו נא. מומלץ בחום.

הנעלמים

יש לי תכונה קצת מעצבנת – אני נוטה לגלות כל מיני הפתעות ותעלומות יותר מידי מהר. מדובר בהפרעה אישיותית, הגורמת לי להבין בערך באמצע של סרטי וספרי מתח – מה קורה שם באמת, מי הבחור הרע, ומה יקרה בסוף. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא הסרט "החיים של דיוויד גייל", שזכה לביקורות מצוינות בעיתונות, בעיקר על המתח והתעלומה המפתיעה שמתגלה בסוף, כביכול. אני תפסתי את כל הקונספציה בערך באמצע הסרט, ובמקום להחזיק את הכסא במתח, גיחכתי ברשעות למראה הגיבורה המבולבלת, המנסה לגלות מה בדיוק קורה כאן.
אבל אפילו אני לא יכולתי לספר "הנעלמים". הפיסות של הפאזל מתגלות באקראיות ובאיטיות, וגם כשחשבתי שהרכבתי את כל התמונה, הסתבר לי שטעיתי.
מעבר לתעלומה המותחת, הסופר גם פורש לפנינו מציאות לא קלה, של עבריינות, חיי רחוב, אלימות, מוות ואבל. הגיבור הוא לא איזה ביג-שוט, בלש או פרופסור, אלא אדם רגיש, שיכול להיות כל אחד מאיתנו.
בקיצור – מומלץ.

שלום לקוראי מעריב ו"כיכר אתרים"

תודה, שרית, על שכתבת על אתרי בעיתון מעריב של אתמול, ובאתרך.
למבקרים החדשים – אתם מוזמנים להסתכל סביב, ולהשאיר תגובות. מקווה שתהנו 🙂