אמא. אישה. משפחה. גיקית.
פוסט שני ברציפות, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק.
היום באתי לקחת את אייל מהגן ב-11:00, כי בערב נערכה מסיבת הסיום, ולכן הגן נסגר מוקדם. אין לי רכב כבר כמה שבועות, אז באתי ברגל.
אייל: אמא, איפה האוטו?
אני (במבוכה): באתי ברגל, מאמי שלי.
אייל: יופי! ככה את פחות מזהמת את האוויר. וזה גם התעמלות.
אני (צוחקת): אתה ממש צודק 🙂
לסיכום,
שיעור מס' 1:
always look on the bright side of life
אחר הצהריים אחד. לפעמים לא צריך יותר.
תיאום פגישה
אני מגיעה לגן כדי לקחת את אייל
אייל: אמא, אוהד יכול לבוא אליי?
אני: לא היום, אנחנו הולכים עם סבתא לאכול באייסברג. אפשר מחר.
אייל: אוהד, רוצה לבוא אליי מחר?
אוהד: אני לא יכול, יש לי חוג.
אייל: וביום שלישי?
אוהד: אני הולך ליובל
אייל: וביום רביעי?
אני (מתערבת): יש מסיבת סיום בגן
אייל: אז ביום חמישי! אמא, מי ייקח אותי ביום חמישי מהגן?
אני: אני אקח אותך.
אייל: לא אבא?
אני: אני לא חושבת
אייל: אוף, רציתי להראות לאוהד את כל המשחקים בטלפון של אבא
אוהד: אז תבוא אליי ואני אראה לך מה יש לי בגיים בוי!
אייל: בסדר!
קרן, אמא של אוהד, בדיוק מגיעה לגן
אני (לקרן): רק שתדעי, שאוהד הזמין את אייל לבוא אליו ביום חמישי. אמנם יש עוד זמן, אבל…
קרן: יום חמישי?! איך הם הגיעו ליום חמישי?!
אני מפרטת את כל השיחה
אני: הם ילדים עסוקים…
באייסברג, סניף הוד השרון
אייל סיים את הפסטה שלו ועכשיו מנסה לעבור בדרכו לשירותים
אייל (לאישה שהכסא שלה מפריע לו לעבור): סליחה, את יכולה לזוז קצת ולתת לי לעבור? אני לא יכול לעבור פה! זה צר מידי! זה מעבר של חתול!
ביציאה החוצה
אנחנו רואים קשת בענן קטנה שנוצרה מקרן שמש שנשברה בדלת הזכוכית
אייל: קשת בענן זה כמו שפגאט בשמיים.
ביציאה מהרכב
אמא שלי: אייל, תזהר על הראש שלך.
אייל: אני ניזהר על הכל.
מגדר
חמותי: אייל, לילה טוב, שיהיו לך חלומות ורודים.
אייל: חלומות ורודים? מה אני, בת?
פלאפונים
אני לוקחת את אייל ואת חבר שלו, אוהד, מהגן, ובדרך מצוטטת לשיחה שלהם.
הגלקסי זה הסמסונג גלקסי של בעלי.
אוהד: יש לכם גלקסי
אייל: כן, זה של אבא שלי. אבל הוא לא בבית, הוא בעבודה.
אוהד: מה, ושם הוא משחק בציפורים הכועסות, ובצפרדים הכועסות?
אני (מתערבת): לא, הוא משתמש בו בשביל לדבר.
אוהד: לא, אני לא חושב שהוא מדבר בו. הוא משחק בו.
אייל: כן, הוא משחק בכל מיני משחקים. לא רק בציפורים הכועסות.
אחרי המקלחת ולפני הסיפור שלפני השינה
אייל: אני מת.
אני: אם אתה מת, אז איך אתה מדבר?
אייל: אני מדבר אנגלית.
<הערה: כנראה קשור לזומבים>
אני: למה אתה מת?
אייל: כי עשיתי פיפי!
אני: מה הקשר?!
אייל: בפיפי היה רעל
אני: אבל כשעושים פיפי זה דווקא מוציא את הרעלים מהגוף. זה לא הגיוני.
אייל: אז אני לא יודע.
<הילדים מלובשים, מצוחצחי שיניים ויושבים על המיטה של אייל, מוכנים לסיפור לפני השינה>
אייל: אמא, כשאני אומר שאני מת או כשאני מדבר שטויות, אל תעני לי. את לא צריכה להתייחס. רק כשאני מדבר דברים רציניים, תתייחסי.
אני: אוקיי.
אייל: זהו, מעכשיו אני אומר דברים רציניים.
הקרקס הגיע אל העיר שלנו. ממרפסת ביתנו אנו משקיפים על אוהל הקרקס האדום, מרחק הליכה של כמה מטרים.
כשהייתי ילדה, היו משדרים בערוץ הראשון תוכנית של קרקס. נפעמתי מההולכים על חבל, האיש שמכניס את ראשו ללוע הארי, היפיפיה המרחפת בין שמים לארץ.
היום אני סולדת מקרקסים, כנראה שאריות מהתקופה שלפני שאסרו על שימוש בבעלי חיים במופעי הקרקס.
בהתחלה התעלמתי מנוכחותו של הקרקס בחיינו. לבסוף נשברתי וקניתי זוג כרטיסים: לאייל ולבעלי.
זו היתה החלטה טובה.
אייל חזר נלהב ביותר מהפעלולים, מהאווירה, מהלהטוטנים ומהליצנים. חוויה אמיתית!
אני כמובן חששתי שאולי ינסה לעשות את הפעלולים בבית. כרגיל במקרה של אייל, לא היה ממה לחשוש. "היה שם איש שקפץ דרך חישוק שעולה באש", סיפר הילד בהתלהבות. "אוי, זה נשמע ממש מסוכן", ניסיתי להוריד את השיחה לקרקע. "כן, אבל הוא עשה את זה ממש מהר, וחוץ מזה הוא התאמן על זה המון המון המון זמן", סיכם אייל.
"נכון. כשמתאמנים הרבה ומנסים, בסוף מצליחים לעשות גם דברים מסובכים!", השחלתי אני את הזוית החינוכית.
גנים פולניים, בכל זאת.
התמונות צולמו ע"י בעלי.
צבעים
אייל צובע במרץ.
אייל: אמא, את יודעת, יש צבעים שאני לא אוהב.
אני: מה למשל?
אייל: אני לא אוהב חום ואדום.
אני: למה?
אייל: כי חום זה צבע של קקי ואדום זה צבע של דברים לא טובים, כמו דם.
אני: אוקיי.
אייל: גם כתום אני לא כל כך אוהב.
אני: למה?
אייל: כי כתום זה צבע של מגמה ושל לבה. זה גם צבע של שריפה! בעצם אני בכלל לא אוהב כתום.
ביטחון עצמי
בעלי הלך עם אייל לבימות של יום העצמאות, עם הוראה מפורשת ממני לקנות לו בדרך איזה סטיקלייט או משהו מאיר ומהבהב אחר.
בעלי מנסה ומנסה לשכנע את אייל, ומראה לו את כל הסוגים של הסטיקלייטים/מהבהבים שיש. אייל מסרב בנימוס שוב ושוב, עד שהוא מביא את המשפט הבא:
אייל: אבא, אני לא צריך את זה. אני יפה בפני עצמי.
שמישהו יגלה לי איפה משיגים ביטחון עצמי כזה.
קידמה
לבעלי החליפו את הפלאפון של העבודה לסמסונג גלאקסי, וכך גילה אייל את נפלאות ה-angry birds.
יום אחד בעלי עשה חיפוש בגוגל ומצא לאייל משחק אונליין של angry birds.
אייל: אמא! את יודעת, יש גם במחשב את המשחק של הציפורים הכועסות, ולא רק בטלפון של אבא! אבל צריך להשתמש בעכבר, אז זה יותר משעמם.
זה ישר הזכיר לי את הסצינה מ"חזרה לעתיד 2", שבה מרטי מראה לילדים איך משחקים במשחק ישן שבו יורים בדמויות, והם מסתכלים בו מזועזעים – מה, צריך להשתמש בידיים?!
הפילוסופיה של הציפורים
אייל מסביר לי על המשחק angry birds.
אייל: אמא, יש ציפורים, והן כל הזמן כועסות.
אני: על מי הן כועסות?
אייל: הן כועסות על החזירים, אבל בעצם, הן בעיקר כועסות על עצמן.
אני לא גרה בתל אביב, אני לא עובדת בתל אביב, ובאופן כללי אני משתדלת להימנע כמה שאפשר מלהגיע לעיר הזו. קשה לי עם בליל הרחובות, קשה לי עם החניה, וטוב לי בעיר הפריפריאלית שלי.
פעם בשבוע אני בכל זאת נאלצת להצליב דרכים עם תל אביב: אייל הולך לחוג חשיבה יצירתית במכון של אריקה לנדאו.
המכון של אריקה לנדאו מגדיר את עצמו כמכון לקידום נוער למנהיגות ומצוינות. בתכל'ס מדובר במכון שמציע חוגים ופעילויות לטיפוח הכישורים של ילדים מחוננים, מגיל 5, וכן הדרכה להורים ולסבים/סבתות. המכון שוכן בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, ליד בית הספר להנדסאים.
בכל שבוע אני יוצאת מוקדם מהעבודה, לוקחת את אייל מוקדם מהצהרון, נוסעת לתל אביב, מחנה (תכף נתעכב על המילה הזו), הולכת איתו לכיתת ההדרכה, משאירה אותו שם, חוזרת למכונית, ונוסעת בחזרה לעיר מגוריי כדי לקחת את יאיר מהמשפחתון.
מדובר אולי ב-5 דקות של חניה. נגיד נהיה לארג'ים ונגדיל את זה ל-10 דקות.
באוניברסיטת תל אביב אין חניה.
כלומר, יש חניונים, ולחניכי אריקה לנדאו יש אפילו הנחה של 5 ש"ח בשניים מהם. העניין הוא שאני מסרבת להיפרד בכל שבוע מ-15 ש"ח לחניה של 5-10 דקות.
ניתן גם לחנות בכחול לבן לאורך רחוב חיים לבנון, אבל זה רק בתיאוריה. בשעות שבהן אני מגיעה לאיזור, אין חניה. הכל תפוס. אני יכולה לחנות רחוק יותר, כמובן, אבל האם ניסיתם לגרור ילד בן 5, מותש אחרי יום פעילות בגן, בחום או בגשם, למרחק שעולה על חצי דקה הליכה?
אז אני עושה את מה ששאר ההורים עושים. מחנה במקום שאסור (אדום לבן), לפעמים חוסמת איזשהו רכב, מתפללת שלא יגיע פקח ב-5 דקות הקרובות, מריצה את הילד לכיתה וחוזרת בריצה למכונית. מיני התקף חרדה שבועי.
אפשר לפתח את הנושא של – בשביל מה בכלל צריך את החוג הזה. למי אכפת אם הוא מחונן. שישחק בגן השעשועים במקום זה. הוא לומד מספיק בגן. הוא עוד ילמד מספיק בבית הספר. את בחרת בזה אז למה את מתלוננת. וכו' וכו' וכו'.
העניין הוא שאני יודעת מה עובר על אייל. אני יודעת מה זה לשבת בכיתה א' כשאת כבר יודעת לקרוא בלי ניקוד ולכתוב גם בכתב וגם בדפוס, ואין לך מה לעשות, אז המורה נותנת לך לבדוק עבודות של ילדים אחרים. אני יודעת מה זה לקבל חוברת תרגילים שאמורה להעסיק אותי למשך החופש הגדול, ולסיים את כולה תוך שעתיים. אני יודעת מה זה להבין חומר של מתמטיקה כיתה ח' כבר בכיתה ה', אבל ללמוד בכיתה חומר של כיתה ה', כי זה מה שהמורה מלמדת. אני יודעת מה זה לסיים את חוברת העבודה בחשבון חודשיים לפני סוף השנה, כולל כל התרגילים עם 2 כוכביות ששאר הילדים דילגו עליהם כי המורה אמרה לדלג, ולשבת בשיעורים בלי לעשות כלום או לבדוק עבודות של אחרים במקום המורה. אני יודעת מה זה לא לפתח הרגלי למידה בגרוש כי לא צריך להתאמץ בשביל להוציא ציונים טובים. אני גם יודעת שבאוניברסיטה ובחיים האמיתיים זה מתנקם בך אחר כך. אני יודעת מה זה להעביר חלק גדול מהיום, 12 שנה מהחיים, בלי שום אתגר מחשבתי, וגם מה זה עושה לך אחר כך. אני לא מוכנה שזה מה שהילד שלי יעבור.
בגלל זה רשמתי אותו לחוג במכון. אין מסגרות מתאימות אחרות לילדים בגיל שלו. משרד החינוך מטפל במחוננים רק החל מכיתה ב' או ג', תלוי בעיר. להקפיץ אותו גן ולשלוח ישירות לכיתה א' אני לא מוכנה. לא מוכנה שהוא יהיה הילד הכי קטן בכיתה.
אז לפחות פעם בשבוע מישהו מתייחס אליו בהתאם ליכולות שלו. מנסה לפתח את החשיבה שלו. גם אם זה טיפה בים, זה לפחות משהו.
והמישהו הזה נמצא באוניברסיטת תל אביב.
ובאוניברסיטת תל אביב אין חנייה.
ובעצם למה שלמישהו יהיה אכפת. למה שמישהו ינסה לפתור את הבעיה הזו. למה שימציאו, למשל, שיטה שבה חניה של עד 10 דקות בקרבת המכון לתלמידי המכון היא בחינם.
על תחבורה ציבורית נורמאלית כמו במדינות אירופה שתאפשר לי להגיע ב-10 דקות מאיזור השרון לאוניברסיטת תל אביב אני בכלל לא מדברת. אני לא בטוחה שאפילו הנכדים שלי יזכו לדבר כזה.
מה עם מסגרות לילדים מחוננים מגיל הגן? בטח, בטח. שכחתי לרגע באיזו מדינה אני חיה.
יותר פשוט ויותר ריווחי שיגררו לי את הרכב או שיתנו לי דו"ח או שאשלם לחניון. יותר זול לא להשקיע בחינוך ממלכתי למחוננים בגיל הזה. שההורים יממנו.
זה לא שהעתיד של המדינה תלוי בילדים האלו ובמוח שלהם.
אה, הוא בעצם כן.
אייל עשה זאת שוב – כלומר כתב עוד שיר. המשורר ממשיך כאן את הקו השולט כרגע ביצירתו, ומסתמך על מטאפורות מהעולם הימי. הפעם הוא מיטיב לתפוס את הרוח השורה במדינתנו (שלא לומר, עולמנו) בימים אלו.
אם בשירו הקודם, שיר הספינה, היתה נימה של תקווה – אמנם יורד גשם, אך הבית מצפה לנו כמקום מקלט, הרי שבשיר הנוכחי אנו למדים שגם הבית אינו מקום כל כך בטוח: הרוח נושבת, והדגים אוכלים את האצות.
או אולי, בעצם, התכוון המשורר שלמרות הרוח הנושבת, העולם ממשיך להתקיים – הסירות שטות, הדגים אוכלים את האצות שמעכירות את המים? אני מניחה שניתן לפרש זאת לכמה כיוונים.
הפעם אייל אף יצר תמונה תלת מימדית סביב השיר (או את השיר סביב התמונה, אם מסתכלים על זה מבחינה כרונולוגית). שימו לב לספינה התלת מימדית, שבתוכה נמצא ילד – אייל בעצמו.
אצות בתוך המים / אייל זוסימן
אלו חיים יש עכשיו בארץ
רוח נושבת
לתוך הלילה
הדגים אוכלים את האצות.
הסירות שטות על המים.
כשאני כותבת "צעירה" אני מתכוונת לגיל 5. כן, כן, זה היה צפוי. אייל כתב שיר. שמו "שיר הספינה". מדובר ביצירה אישית היוצאת ונכנסת אל הלב. שימו לב למטאפורה של הגשם היורד שבעקבותיו חוזרים הביתה. הספינה שטה על הים הכחול, אך במים יש אצות והגשם יורד. בעיתות צרה הפתרון שמציע המשורר הוא לחזור הביתה – אל המקום העוטף והמחבק. מרגש.
שיר הספינה / אייל זוסימן
שוטי שוטי ספינתי
על הים הכחול
אצות מים
וגשם יורד עכשיו
הביתה נחזור
בנוסף לכך, אייל יצר סיטואציה אמנותית שלמה סביב השיר. כתב הדפוס המהמם שבו כתוב השיר הוא הכתב שלי. את הספינה אני ציירתי ואייל צבע, גזר והדביק. גם כל השאר מעשה ידיו של אייל.
לאחר מכן ערך המשורר הצעיר "ערב" שירי משוררים, בו הקריא את שירו החדש. ליווה אותו אחיו הצעיר בריקודים וקולות רקע.
שיעור בביולוגיה
אני מציעה שתקראו בעיון, אולי יהיה בוחן בסוף.
אייל: אמא, אני רוצה שנכין היום פשטידת תירס.
אני: בסדר גמור, אין בעיה.
אייל: היום הכנו בגן פשטידת תירס, אבל לא באמת, הכנו מתירס של חרובים, בחצר.
אני: את מתכוון לגרגירים של החרובים?
אייל: כן, אבל לא אכלנו את זה. זה לא טוב לנו.
אני: נכון, רק ציפורים אוכלות דברים כאלה.
<פאוזה. אייל חושב>
אייל: ציפורים, הם עפות באוויר, ואז ברגע שיורים בהם, הן נופלות וצ'יק צ'אק מתות.
אני: כן.
אייל: אבל אווזים הם אחרים. אווזים יכולים להתחמק מפצצות. יש להם מחזור חיים ארוך. אם יורים עליהם, הם יכולים להתחמק עם הגוף.
<הערה: לדעתי הוא מדבר על משהו מהסיפור של נילס הולגרסון ואווזי הבר>
אני: ולמי יש מחזור חיים קצר?
אייל: לפרפרים! הם מטילים ביצה, אחר כך יוצא זחל, הופך לגולם, הופך לפרפר, חי 5 ימים ומת! ואז זה חוזר על עצמו.
אני: נכון. ולמי עוד יש מחזור חיים ארוך?
אייל: לנו!
<מגיעים הביתה>
אייל: אמא, גם לצפרדעים יש מחזור חיים כמו לפרפרים. מטילים ביצה, יוצא ראשן, הופך לצפרדע – ואחרי כמה ימים היא מתה!
שיעור בדיפלומטיה, משא ומתן ואמנות המכירה
אייל: אבא, נכון שאחד זה לא הרבה?
בעלי: נכון.
אייל: ונכון שגם שתיים זה לא הרבה?
בעלי: נכון.
אייל: אז היום ראיתי רק פרק אחד של דורה.
<אני ובעלי צוחקים בהיסטריה. בעלי אומר לי: את חייבת לכתוב על זה בבלוג!>
בעלי: טוב, בסדר. אז כשנחזור הביתה תיראה עוד פרק של דורה.
לפני יום הולדתו ה-5, אייל ביקש שנעשה מסיבה בסגנון של אבירים ודרקונים, ושהילדים יצטרכו לעבור משימות שונות עד להריגת הדרקון ומציאת האוצר.
אני ובעלי לקחנו על עצמנו לארגן את המסיבה – כשאנחנו ההוגים, היוצרים והמפעילים. השתתפו כ-13 ילדים (למעשה 14 – האח הקטן של אחד הילדים גם הצטרף): חברים של אייל מהגן (הוא בחר את מי להזמין) פלוס 3 בני דודים.
המסיבה נערכה במועדון במושב של ההורים שלי (לבקשת אייל). בתכנון ההפעלות נעזרתי במספר מקורות מהרשת: אתר יום הולדת ועוד, אתר הלול, והבלוג נקודות.
ההזמנה ליום ההולדת, נשלחה במייל
הכניסה למסיבה
כשהילדים הגיעו, חילקנו להם מדבקות עם השמות שלהם, ובינתיים הם נשנשו קצת משולחן הכיבוד (פרטים על שולחן הכיבוד ניתן למצוא בבלוג הבישול שלי – פשוט מבשלת. הוא היה בצבעי אדום-צהוב-לבן).
הושבנו אותם על מחצלת, ובעלי – מחופש למלך – החל לספר את סיפור המעשה:
הדרקון הראשי גנב את כל אוצרות הממלכה, והמלך הזמין את האבירים כדי שיהרגו את הדרקון ויחזירו את האוצר.
לאביר הראשי מונה הילד שיש לו היום יום הולדת – כלומר אייל, שקיבל מהמלך חרב ומגן מיוחדים.
המלך ממנה את אייל לאביר הראשי
המלך מתייעץ ב"כדור הבדולח" שלו
לשאר הילדים חילקנו מגנים שהכנתי מפוליגל, וכן מדבקות כסופות, זהובות וצבעוניות, והם ישבו לקשט את המגנים שלהם.
המגנים
כשהילדים סיימו, המלך אמר להם שכדי להגיע לטירת הדרקון הם צריכים מפה. את המפה יוכלו להשיג מהזקן החכם, אך לשם כך הם צריכים כסף.
המלך נתן לאייל שקיק עם לחש קסמים לזימון בלונים קסומים שבתוכם מוחבאות מטבעות זהב.
אייל אמר את הלחש, ואני הובלתי בלוני הליום (שהסתרנו במטבחון) לתוך החדר. הילדים פוצצו את הבלונים, מצאו בתוכם מטבעות זהב, ואספו אותם לשקיק.
בלונים קסומים ובתוכם מטבעות
מנסים לפוצץ את הבלונים
בפיצוץ בלונים רווחות אסכולות שונות
בינתיים בעלי התחפש לזקן החכם. אייל הביא לו את המטבעות, והזקן עשה קסם והופיעה המפה. חילקנו את המפה ל-3 איזורים, כמו בדורה: אגם הלבה, מערת החרבות, טירת הדרקון. הילדים חזרו על כך בקול.
הזקן החכם מקבל את המטבעות עבור המפה
עושה קסם…
המפה!
את אגם הלבה הכנו מסדין אדום, עליו הדבקנו "אבנים" ממוספרות שגזרנו מפוליגל, וכן להבות כתומות מבריסטול זרחני. המשימה היתה לעבור את אגם הלבה בדריכה על האבנים בלבד ורק לפי סדר המספרים. הילדים עשו את זה ממש יפה ובהתלהבות 🙂
אגם הלבה
חוצים את אגם הלבה
אחר כך הובלנו את הילדים ל"עמק הממתקים" – כלומר לשולחן הכיבוד, להפסקת אוכל (נקניקיות בפיתה עם קטשופ) ונשנוש ממתקים. פרטים על שולחן הכיבוד אפשר לקרוא בבלוג הבישול שלי, פשוט מבשלת.
שולחן הכיבוד, בצבעי אדום-צהוב-לבן
בסיום האוכל, סידרנו את הילדים בטור לפני מערת החרבות: אוהל מלא בלונים, שמתחתם היו מוחבאות חרבות שהכנתי מפוליגל. לכל ילד היתה חרב עם שמו. לאוהל היתה מחוברת מנהרה, והילדים היו צריכים לזחול במנהרה, להגיע לאוהל, למצוא את החרב עם שמם, ולזחול בחזרה. הם היו מקסימים ולקחו את זה כל כך ברצינות 🙂
מערת החרבות
אייל יוצא מהמנהרה, ובידו החרב שלו
נכנסים למנהרה
מה עושים עם חרבות? נלחמים!
אחרי שהילדים סיימו למצוא את החרבות ולהילחם בינם לבין עצמם, הסחתי את דעתם לעבר המפה, בעוד בעלי מוריד את הכיסוי מעל דגם ענק של דרקון, שהכנו מחוטי מתכת, עיתונים ובריסטולים אדומים, שהיה תלוי מהתקרה. בעלי העיף אותו לכיוון הילדים, אני צעקתי – "ילדים, הדרקון!!", והילדים התנפלו על דרקון הקרטון המסכן, ניסו לקרוע אותו לגזרים, ולמצוא את הלב האדום שלו שהיה מוחבא בתוכו (כדור אדום עטוף בעיתונים ובלבד אדום).
הדרקון – לפני
הילדים נלחמים בדרקון
הדרקון מחוסל
בעלי בינתיים התחפש בחזרה למלך, ואחרי שאחד הילדים מצא את הלב, גויסו שני ילדים לסחוב את תיבת האוצר (ארגז קרטון עטוף בנייר עטיפה כסוף), והגישו אותה יחד עם הלב למלך. המלך פתח את תיבת האוצר, וחילקנו לילדים מדליות (מטבעות שוקולד שהשחלתי על חוט) ואת שקיות ההפתעה שהיו בפנים.
המלך עם תיבת האוצר ולב הדרקון
אחר כך, כמובן, עוגת יום ההולדת (בצורת טירה), כיבוי נרות, והרמה על כסא. הילדים התנפלו עליי ודרשו חתיכות מהעוגה, שנעלמה כהרף עין.
אייל מכבה את הנרות
עוגות בצורת טירה
יש הוראות הכנה לעוגת יום הולדת בצורת טירה בבלוג הבישול שלי, פשוט מבשלת.
היה מאוד מאוד מוצלח. אייל שמח עד השמים ומאוד מאוד נהנה ביום ההולדת שלו. גם שאר הילדים ממש ממש התלהבו, ושיתפו פעולה בצורה מקסימה. הם ממש "נכנסו" לעלילה, ורובם אף ביקשו לקחת את החרב והמגן הביתה.
אין ספק שזהו יום הולדת שלא יישכח במהרה.
(אני עדיין מתאוששת)
