עפיפונים

סיפור ההיריון והלידה של בני השלישי – איתמר

אז… מזמן לא כתבתי בבלוג ובינתיים קרו כמה דברים משמעותיים, כפי שאפשר להבין מהכותרת של הפוסט הזה :-) הייתי בהריון, ילדתי את איתמר המתוק, ועכשיו אני אימא ל-3 בנים, הקטן שביניהם כבר בן 5 וחצי חודשים. הזמן טס!!

אני לא חושבת שציינתי בבלוג בעבר שאני בהריון. גם בבלוג הבישול שלי ציינתי זאת אולי פעמיים ורק כשהייתי כבר בחודש תשיעי. אולי הסיבה לכך היא שזה הריון שלישי, אולי הסיבה לכך היא שאת רוב העדכונים אני כותבת בפייסבוק בימים אלו ולכן לא מרגישה צורך לעדכן גם בבלוג, ואולי הסיבה היא אחרת. בכל מקרה, ההיריון הזה היה די שונה מקודמיו.
קודם כל, חיכינו לו די הרבה זמן. כשיאיר היה בן 3, התעורר בי הציווי הפולני המדבר על הבאת ילדים לעולם בהפרש של שלוש שנים אחד מהשני. אלא שבאותו זמן התפטרתי, וחיפשתי את עצמי, וזה לא היה ממש מתאים. אחרי שכבר די התאפסתי על עצמי והתחלתי לעבוד מהבית כעצמאית, לקח זמן – למעשה, שנה –  עד שהצלחתי להיכנס להריון, בניגוד להריונות הקודמים שנקלטו מאוד מהר. באותה תקופה גם השמנתי ונאלצתי לספוג הערות מהסביבה על ימין ועל שמאל, שכל הזמן שאלה וחיטטה האם אני בהריון. בשלב מסוים כבר התחלתי לענות – "לא, אני סתם שמנה. אני מנסה להיכנס להריון ולא מצליחה". תקופה לא נעימה בעליל, אך כנראה שכשזה צריך לקרות – זה קורה, ובדיעבד אני שמחה שנכנסתי להריון מתי שזה קרה ולא קודם לכן.

את ההיריון של איתמר התחלתי במשקל עודף מאוד גדול. שקלתי כמעט 100 קילו. בשליש הראשון ירדתי במשקל, כפי שקרה לי גם בהריונות הקודמים, אך בשליש השני הוא כבר חזר ואני נתקפתי פאניקה קלה. פחדתי להגיע ל-100 ק"ג ויותר, ומכאן לבעיות בריאות שינבעו מהשילוב של ההיריון והמשקל העודף. התחלתי תהליך של ליווי על ידי דיאטנית נהדרת של שירותי בריאות כללית בשם אליה ברקמן, ולאחר מכן גם הצטרפתי לסדנאות הדיאטה שלה בשירותי בריאות כללית. למדתי ממנה המון ואני עדיין לומדת ונמצאת בתוך התהליך. המטרה שלי היא לא רק לרדת במשקל אלא להיות מסוגלת לשמור עליו מעתה ועד אין קץ, וזה משהו שאני עובדת עליו בהקשר של סיגול הרגלים, עבודה על אכילה רגשית ושליטה במחשבות וברגשות ש"מקלקלים" לי. בשורה התחתונה, את ההיריון סיימתי עם ירידה של 1.5 ק"ג במשקל, ולאחר הלידה הייתי 7 ק"ג פחות מלפני ההיריון.

בהריון הזה גיליתי גם שזה לא פשוט להיות הריונית שמנה. בכל מכתב סיכום רפואי צוין שאני, ובכן, שמנה (סובלת מobesity). עשיתי סקירה מוקדמת אצל רופא מקופת החולים שהתנהג אליי בצורה מגעילה, במשך כל הסקירה דיבר על כך שהשומן שלי מפריע לו לבדוק וגורם לו "סתם" להתאמץ יותר מידי, ואף ציין זאת במכתב תוצאות הבדיקה שלו, וכל זאת בעודי שכובה על מיטת הבדיקות חצי ערומה, כן? כמה חביב. הייתי בטוחה שפשוט נפלתי על רופא אנטיפת, אך לאחר שיחה עם כמה חברות, הסתבר לי שגם הן עברו את אותו דבר, רק אצל רופאים אחרים.
דווקא ההיריון הזה עבר לי בקלות גדולה יותר מההריונות הקודמים. הרגשתי טוב, עשיתי ספורט (זומבה עד חודש שביעי ופילאטיס ב-flow pilates עד שבוע 39), טופלתי אצל אורית אליה-אלקסלסי בעיסויים ושיאצו, דאגתי לנוח ולישון כמו שצריך, ואין ספק שבגלל שאני עובדת מהבית ולא במשרה מלאה ואינטנסיבית היה לי קל יותר. הייתי גם מאוד עסוקה עם שני הגדולים וענייניהם הם.

אחרי שני בנים, רצינו מאוד בת, אך לי הייתה תחושה מההתחלה שמדובר בבן נוסף, ולכן כשבשקיפות הרופא רמז שמדובר בעוד בן, כשבסקירה כבר ראו בולבול, וכשבדיקת מי השפיר הוכיחה שמעל לכל ספק מדובר בעוד בן, דווקא לא הייתי מופתעת, אלא משועשעת. הסתקרנתי נורא לדעת כיצד יראה ולמי יהיה דומה.

בסוף החודש התשיעי נפלתי ברחוב לאחר שנתקלתי במהמורה במדרכה, אושפזתי ללילה להשגחה במחלקת אם ועובר (הריון בסיכון). חוויה לא נוראית אך גם לא נעימה במיוחד, שלשמחתי עברה בשלום וללא פגיעה כלשהי, מלבד טראומה נפשית מסוימת…

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

את אייל ויאיר ילדתי בשבוע 41, ומשום מה הייתי בטוחה שאת איתמר אלד לפני הזמן. כמו עם יאיר, היו לי צירים לא אפקטיביים במשך כל החודש התשיעי, אבל הם לא הפריעו לי. תאריך הלידה המשוער שלי היה ב-15 בינואר, וקיוויתי ללדת ב-14.1.15 כי זה נראה לי תאריך גיקי ומגניב :-)  (15=14+1). זה לא קרה. ב-15 בינואר התחילו לי צירים וכאבים וכבר הייתי בטוחה שזה זה! אך לא. הם פסקו לאחר כמה שעות. כך הזמן עבר ועבר, שבוע 41 הסתיים ולי כבר נמאס. בשבוע 41+3 הגעתי שוב לביקורת במיון יולדות במטרה לקבל בסופה זירוז וכבר להתקדם עם זה. וכאן מתחיל סיפור הלידה של איתמר.

נאמר לי בביקורת הקודמת כי לזירוז יכול לקחת כ-24 שעות להשפיע והוא יכול גם לא להשפיע. הגעתי לביקורת ביום ראשון, אז הנחתי שאלד למחרת ואגיע הביתה בחזרה בסביבות יום חמישי. כמו שאומרים, האדם מתכנן תכניות ואלוהים (היקום) צוחק. מסתבר שאיתמר רק היה צריך תזכורת קטנה, איזשהו nudge, לכך שמצפים לו. לאחר שהחדירו לי את הזירוז, אושפזתי במחלקת אם ועובר ונאמר לי שאחרי שעתיים יבואו לעשות לי מוניטור לבדוק אם יש צירים. לאחר שעתיים אכן התחלתי להרגיש צירים, שהתחילו בעצמה נמוכה יחסית, כפי שהיה לי לאורך כל התשיעי, אך מדקה לדקה התגברו והתגברו והתגברו. האחות אמרה לי שזו ההתחלה אך עוד ייקח זמן עד שתתחיל לידה, ושבינתיים אני יכולה להסתובב. בעלי הלך בינתיים לרכב להביא את התיק שהכנתי ללידה, ואני בינתיים מסתובבת, קופצת על הכדור, ומבינה שאעפס, ממש ממש כואב לי! קראתי לאחות שאמרה שבסך הכל עברה שעה מאז המוניטור, ושהיא מציעה שאעשה מקלחת ואולי המים יקלו על הכאבים. עשיתי מקלחת והחלפתי לחלוק של בית החולים, ושוב אני מבינה – שאני בכאבים מטורפים! אחרי שהמשכתי להסתובב, להיאנח, לעשות סיבובי אגן, להוציא קולות ונהמות, לחשוב על זה שאני לא זוכרת כלום מהלידות הקודמות ולכעוס על עצמי על כך שלא חשבתי להתאמן על נשימות עוד כשהייתי "סתם" בהריון, במשך כשעה, נמאס לי, קראתי לאחות ואמרתי שאני מבקשת שרופאה תבדוק אותי עכשיו כי אני לא עומדת בכאבים האלו. הגיעה רופאה, ששמעה שבסך הכל עברו 4 שעות מאז מתן הזירוז והייתה די סקפטית, אך בדיקה מהירה הראתה שאני כבר בפתיחה 5. הובהלתי לחדר לידה על כיסא גלגלים אל ידיה של המיילדת פיונה המקסימה. בהתחלה, התכנון שלי היה לנסות ללדת ללא אפידורל, כמו עם יאיר, אבל מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאני עומדת בכאבים המטורפים האלו. למעשה, לא הייתי מסוגלת לעשות כלום חוץ  מלהתקפל מכאבים, להחזיק חזק את מוטות המיטה ולגנוח. עד שהגיע המרדים, פיונה ניסתה לתת לי בינתיים גז צחוק, אבל זה עשה לי רע והפסקתי עם זה. המרדים הגיע די מהר, והתחיל את תהליך ההכנה לאפידורל, כשאני תוך כדי מספרת לו עד כמה אני סובלת ולא יכולה לעמוד בכאבים האלו. אני מניחה שהוא שומע את זה הרבה :-) הצלחתי איכשהו להירגע בזמן הפעולה עצמה, לאחר שאיים עליי: "גיברת, אני עם מחט ליד עמוד השדרה שלך. את ממש לא רוצה לזוז עכשיו, נכון?". לאט לאט התחיל האפידורל להשפיע, כשבשלב מסוים סיפרתי לבעלי שעכשיו זה מרגיש לי כמו הצירים בלידה של יאיר. בשלב זה כבר הגעתי לפתיחה 9.
הספקתי ליהנות מהשפעת האפידורל לכמה דקות, ואז התחילו צירי הלחץ.
אני לוחצת ולוחצת ולוחצת, והקטנצ'יק, אעפס, לא יוצא. כבר רואים קצה של ראש, אבל הוא תקוע. אני לוחצת בטירוף, וזה לא מצליח. בגלל שהוא כבר היה כל כך למטה, הם לא הצליחו לנטר את הדופק שלו ולמעשה לא ידעו מה קורה לו. לאחר עוד כמה לחיצות חזקות, הוחלט להעביר אותי לחדר ניתוח ושם להחליט האם לבצע ואקום או לנתח, כי לא היה ברור מה מצבו והם חששו שהוא במצוקה. "מה פתאום ניתוח אם הגעתי עד לפה???!!!!!" אני חושבת לעצמי בסערה, נותנת את הלחיצה החזקה ביותר שיש לי, משקיעה בכך את כל האוויר שיש לי בריאות, והופ! הראש בחוץ.
ומה מסתבר? שאיתמר הסתובב לכיוון הלא נכון, היה במנח עם הפנים למעלה והראש מעט אחורה, ולכן הראש נתקע והוא לא הצליח לצאת. ילדים מעניינים יש לי.
מכאן כבר הדרך לאוויר העולם הייתה קלה. איתמר נולד ב-25.1.15 בשעה 18:36 במשקל 3.320 ק"ג.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

 

אז למה איתמר? השם הזה התקבע אצלי בראש עוד לפני ההיריון. למעשה, היה לי ברור שאם יהיה לי עוד בן, האופציות לשמות מבחינתי הן איתמר או אורי (Uri, כמו בשיר של רחל, לא Ori). רציתי שם שיש בו את האותיות א' ו-י', כמו אייל ויאיר, וכמו במקרה שלהם, היה לי חשוב שהשם יהיה ישראלי, גברי (לא יוניסקסי) ורצוי תנכ"י. אחרי שנכנסתי להריון, השם אורי התמסמס לו והתקבעתי על איתמר. הרפרנס שלי לשם היה הדמות ההיסטורית של איתמר בן אב"י, דמות מעניינת מאוד בעיניי, ואחרי שחקרתי קצת גם הסתבר לי שאיתמר היה אחד מבניו של אהרון הכהן, ושהוא נחשב לשם "חזק". כשאיתמר נולד, השם "התלבש" עליו מיד.

צילום: שירעד ניסים

צילום: שירעד ניסים. אני בשבוע 38.

על השהות במחלקה ועל התקופה (הלא פשוטה) שאחרי הלידה אספר בפוסט אחר, כי הארכתי כאן מספיק. איתמר התגלה כתינוק עם אופי ואישיות, שנחוש בדעתו להשאיר את חותמו על המשפחה, ויחד עם זאת מתוק וחייכן להפליא. טוב לי כאימא לשלושה, כיף לי עם הבנים שלי, ואני חושבת כבר הלאה…

לא, עוד לא ילדתי

לא, עוד לא ילדתי. שבוע 40+3.
וכן, אני מתכוונת להתלונן על זה כרגע.
האמת היא שכנראה לא הייתי מתלוננת יותר מידי לולא הבצקות הפראיות המכסות את גופי, והמונעות ממני פעילות מאומצת יותר מאשר הליכה של דקה ברגל. אם כבר מדברים על רגליים – שלי נכנסות רק לכפכפי אצבע וגם שם קשה להן להחזיק מעמד.
גם זה לא עד כדי כך מטריד אותי. מה שמטריד אותי יותר זה העצות שקרוביי (להלן בעיקר בעלי ואמא שלי) סופגים על ימין ועל שמאל, אותן הם דואגים להעביר אליי כלשונן.
סננו, חביביי. יכולת הסינון היא אמנות.
אז מה היה לנו?
קודם כל העצות הרגילות, שאותן אני שומעת כבר חודש: ללכת הרבה (באמת? נסו את זה עם רגליים בגודל של אבטיח), לעשות ספונג'ה (בשביל מה יש לי עוזרת?), להכין תיק ללידה/דברים לתינוק (מוכנים כבר 3 שבועות), לסדר את הבית (ניסיתי, לא עבד, סתם התעייפתי) וכו' וכו'.
ויש את הביטויים הממש מרגיזים – זאת שאת כל ילדיה ילדה בשבוע 42 (ולכן זה ב-ר-ו-ר שגם אצלי זה יהיה ככה. מעניין שאת קולה של זו שילדה את כל ילדיה בשבוע 37 לא שומעים), "זה בטוח יקרה בימים הקרובים" (מס' מדויק של ימים, יש?), "כנראה שהוא צריך להתבשל עוד קצת" (מה הוא? צלי?)…
מסקנות ולקחים:
א. אל תתנו עצות אם לא מבקשים מכם.
ב. נשים בחודש תשיעי ואילך יש לעזוב לנפשן. גם ככה קשה להן וכל יום נראה כמו חציית ים סוף.
ג. יש לי תחושה שהבייבי הולך להיות ילד דעתן כמו אייל, שיודע מה הוא רוצה, ורוצה לבחור ולהחליט בעצמו. זו אשמתי כמובן – מדובר בגנים שלי.
ד. 1.6.09 הוא אחלה תאריך מבחינתי. יש מצב?

אי אפשר לסמוך על אנשים

אני לא לומדת לקח. בהריון עם אייל זה היה בדיוק אותו דבר.
כבר חודש שכולם אומרים לי שאני אוטוטו יולדת. מה זה אוטוטו? מחר. עוד יום יומיים. עד סוף השבוע מקסימום.
הבטיחו לי שברגע שאסיים את הכביסות ואת הכנת התיק לחדר לידה – זה יקרה. גם התיקים וגם הבגדים כבר מחכים שבועיים.
הבטיחו לי ש-10 ימים מאז שהרגשתי צירים זה יקרה. עברו כבר 16 ימים.
הקוסמטיקאית שלי אמרה לי שאני כבר כנראה לא אגיע לתור שלי. נחשו מה, זה עוד שעתיים.
חבל שלא ניהלתי בורסת הימורים על העניין הזה, הייתי עושה קצת כסף מהצד.
כן, כן, "לא נולד התינוק שלא נולד" וכל זה. זה לא מנחם לי אפילו את קצה הבצקת בקרסוליים, pardon my french.
יאללה, בובי, אמא מחכה כבר לראות אותך.

בקרוב יהיה לי עוד אחד כזה?

אולי זה רק בגלל שאני אמא שלו, אבל בכל פעם שאני נזכרת בשיחות האלו עם אייל, אני פשוט מתמוגגת.
אייל נוגע לי בזהירות בבטן ההריונית:
"אמא, צריך לגעת מאוד בעדינות. לא ללחוץ, כי אז זה כואב."
אני ואייל מחכים שבעלי יחזור הביתה ונלך כולנו למדורת ל"ג בעומר של הגן.
אני, נאנחת: אוי, אני כל כך עייפה.
אייל: "אמא, אז את תישארי בבית לנוח, ורק אני ואבא נלך למדורה.
אני לוקחת את אייל מהגן, ואנחנו מגיעים הביתה. אני הרוגה מעייפות (מנפלאות החודש התשיעי), ואומרת לאייל שאני חייבת לשכב קצת. הוא רוצה להצטרף אליי. בסוף שנינו נרדמים במיטה שלו. אני מתעוררת אחרי שעה, ומנסה להעיר את אייל. הוא לא רוצה לקום, מאוד מאוד ממורמר וכועס, אבל בסוף קם. בעלי חוזר הביתה מהעבודה בעוד אייל אוכל ארוחת ערב. אני מספרת לו מה קרה.
אני: …אז ניסיתי להעיר אותו, אבל הוא לא רצה לקום. בסוף הוא קם, והוא מאוד כעס עליי…
אייל: לא כעסתי עלייך.
אני: אז סתם היית עצבני?
אייל: כן, כי הבטן שלי היתה ריקה.
(בקיצור, הילד היה רעב)

אישה בהריון, ישראל 2009 – דבר הרחוב

שומר בקניון: אז מה, יש לך בת, נכון?
בחורה במעלית: סליחה, אבל נכון שיש לך בן? רואים ישר לפי הבטן.
מישהי בעבודה: הבטן שלך עוד גבוהה. יש לך לפחות עוד שבועיים.
מישהי אחרת בעבודה: וואו, איזו בטן נמוכה!! את ממש אוטוטו יולדת! בימים הקרובים!
מוכרת בחנות ירקות: עוד בן? יופי, יהיו חברים.
אישה במכולת: עוד בן? טוב, לא נורא. בפעם הבאה תצא לך בת.
אמא מהגן של אייל: קשה לך, אה? מסכנה. מקווה שתלדי בקרוב.
אמא אחרת מהגן של אייל: מה יש למהר, הכי טוב שיגדל בפנים ויתפתח עד שבוע 40. תינוקות בבטן לא בוכים.
אמא מהגן של אייל: את יודעת, בכלל לא עלית הרבה. לא רואים עלייך, לפחות. אחרי הלידה תחזרי צ'יק צ'אק למשקל שלך.
מישהי מהעבודה: וואו, יש לך בטן ממש ממש גדולה. למה היא כל כך גדולה? את ממש ענקית! ממש גדלת המון!
מישהי מהעבודה: אייל כזה ילד מתוק. הוא בטח נורא מתרגש, נכון? את תראי, אחרי הלידה הוא יעזור לך ונורא יתלהב.
מישהו מהעבודה: אני אומר לך, עכשיו זה עוד כלום. חכי אחרי הלידה, יהיה איתו הרבה יותר קשה. הם כועסים ונהיים רגישים, והרבה פעמים יש רגרסיה…
מנהל מחלקה בעבודה: מה את עושה פה? עוד לא ילדת?
המנהל הישיר שלי: אני רוצה שהשבוע תתחילי עם הפרויקט החדש הזה… תנסי לראות אם את יכולה לסיים את האפיון…
ומה אני אומרת?
יש לי עוד בן, ואני מרוצה. עליתי לא מעט במשקל, אבל הרוב מתרכז בבטן. שבוע 37+4, ומקווה ללדת בימים הקרובים, כי קשה לי כבר לסחוב. יש סימנים שאולי זה אפילו יקרה, אבל אין לדעת, זה הבייבי שמחליט ולא אני. אייל גם מתרגש לקראת הלידה וגם נהיה יותר רגיש. לא יודעת מה יקרה לאחר הלידה ולא מוטרדת במיוחד.
אני גם לא מבינה בגבהים, בצורות ובגדלים של בטנים. יש קורס לזה?

געגועיי לטריינינג

למרות שבהתחלה היה לי ממש קשה להאמין בכך, מודעה של הולמס פלייס הבהירה לי שאני מתגעגעת למכון הכושר.
אני לא טיפוס ספורטיבי. אין לי שום כישורים בתחום, תמיד שנאתי כל דבר שמזכיר פעילות גופנית והשתדלתי להימנע מעשייה כלשהי. למכון הכושר נרשמתי בלב כבד בסוף הקיץ שעבר במטרה להתחטב ולהיכנס לכושר. לא התמכרתי למכון. תרגילי הכוח שיעממו אותי. קיללתי כל דקה על המכשיר האליפטי. שיעור הספינינג האחד והיחיד שפקדתי השאיר אותי עם סימנים כחולים במקומות שהצנעה יפה להם. לא רכשתי שם חברים, משום שהקפדתי לבלות במכון רק את הזמן הנחוץ לעשייה ספורטיבית מינימאלית, ומיהרתי להסתלק.
ויחד עם זאת, אני מתגעגעת למכון הכושר.
לאחר כמה שבועות הבנתי שהמכון הוא פיתרון נהדר לאנשים כמוני, שהגלגלים בראשם מסתובבים ללא הפסקה כל היום, שהם לנצח טרודים בחשיבה על משהו, לא משנה מה. במכון, למרות המוזיקה הרועשת, היה לי שקט. הייתי עסוקה בלשרוד את 30 הדקות על המכשיר האליפטי ולהזיע מכל נקב אפשרי בגוף. לא היה לי זמן לחשוב. הייתי מגיעה עצבנית, ישירות מהעבודה, ו-40 דקות לאחר מכן, בעזרת המכשיר האליפטי/ההליכון וטלוויזיה מכוונת על MTV, שכחתי הכל. הייתי יוצאת עם ראש ריק לחלוטין. רגועה. elevated.
זה היה נהדר. אבל בחודש שישי, כשגיליתי שזה נורא כואב ללכת על ההליכון כשהקטנצ'יק בבטן בועט בי במקביל, ביטלתי את המנוי.
ואני מתגעגעת.
אמנם אני עושה יוגה, אבל זה ממש לא אותו דבר.
אני מקווה שאוכל לחזור לשם כמה שיותר מהר לאחר הלידה.

זה לא פייר

אני בחודש שמיני ויש לי בטן ענקית. אני מתכוונת ע-נ-ק-י-ת. בהערכת הגדילה שעשו לי לפני 3 שבועות הסתבר שהבייבי גדול לגילו, ומאז יש לי תשובה מעולה לכל אלו שמעירים הערות על הבטן הגדולה שלי. אם יש משהו שלמדתי מאז ההריון הקודם, זה לזהות את אותם אנשים שעומדים לפתוח את פיהם ולהעיר הערה חסרת טקט על המראה שלי, ולהקדים אותם: "כן, אני ענקית!", אני אומרת תוך כדי עפעוף וחיוך. "הוא פשוט גדול. ככה זה".
ממש. לקילוגרמים של שוקולד שאני טוחנת אין ש-ו-ם קשר לזה.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
עכשיו אביב, הקיץ בפתח, העיתונים מלאים בקטלוגים של בגדי נשים והחנויות מלאות בסחורת new collection קיצית. קיבלתי gift card מתנה לחג מהעבודה. לסיכום – מדובר בסיוט. חוץ מלתצפת על הבגדים בחנויות ולנסות להיזכר איך נראיתי לפני 8 חודשים (בהריון הזיכרון לא משהו), אפילו למדוד אני לא מעזה. החזה שלי גדל במידה, על נושא הבטן כבר דיברתי, גם הירכיים הם לא מה שהיו eight months ago, והשאלה המרכזית היא – למה.
למה לנפנף בבגדים חדשים ובוהקים מול אישה במצבי? אין לכם לב?
אפילו סנדלים חדשות אני לא יכולה לקנות בגלל הבצקות שיש לי ברגליים.
רק אל תתחילו את סוף העונה מוקדם מידי. תנו לי כמה חודשים בשביל להספיק ללדת וגם לחזור למשקל הקודם. תעשו ג'סטה. זה ישתלם לכם.
עד אז אאלץ כנראה לפצוח בדיאטת קניונים. כאב הלב הוא פשוט חזק מידי.

אייל בן 3

ב-23.2 מלאו לאייל 3 שנים. אני חושבת שמעולם לא הרגשתי בגילי כמו בשבוע יום ההולדת. יש לי ילד בן 3, ילד גדול כבר, ואני בהריון בחודש שביעי. הרגשתי ממש מבוגרת!
זה מצחיק, כי אייל הוא ילד גבוה, וכל חודש גדל עוד יותר, וכך אני מרגישה יותר ויותר גמדה לידו… מעניין מתי נשתווה מבחינת הגבהים.
אייל אולי לא דומה לי חיצונית, אבל ככל שהזמן עובר נראה שהוא דומה לי יותר ויותר מבחינת האופי שלו. הוא ילד חכם מאוד, שמתבטא בצורה מדהימה ועם אוצר מילים רחב. יש לו זיכרון מדהים. הוא ילד רגיש, אבל גם עומד על שלו, דעתן ויודע בדיוק מה הוא רוצה (לי לקח כמה שנים לפתח את התכונות האלו…). הוא ממש מבוגר קטן, ומצד שני הוא ילד כל כך מתוק, עם חוש הומור נהדר והמון דמיון. פשוט אי אפשר לשבוע ממנו. נראה כאילו כל המילים בעולם לא יכולות לתאר עד כמה שהוא נפלא ונהדר בעיניי.
האם בבטן שלי מחכה לו עוד ילד קסום כמו אייל?
או שזה הולך להיות שונה לחלוטין?

עדכונים מהבטן

אני היום בשבוע 24+3, ולפני שבועיים בערך עשיתי את סקירת המערכות המאוחרת. טפו טפו טפו, הכל תקין. הבייבי כבר הרבה יותר גדול (וגם גדול בכמה ימים יחסית לגיל ההריון), ויכולנו להבחין ביותר פרטים, בעיקר של הפנים.
מעניין שצילומי האולטרסאונד שלו שונים מאלו של אייל. הפנים פשוט נראות אחרת. גם בעלי וגם אמא שלי טוענים שלפי האולטרסאונד אין ספק שהילד יהיה דומה לי – נחכה ונראה…
ראיתי לפני כמה ימים תמונה של אבא שלי כשהיה תינוק, ואולי הבייבי יראה כמוהו כשיוולד (למרות שאני יותר דומה לאמא שלי, אני חושבת).
בסקירות של אייל לא הצלחנו להוציא תמונות תלת מימד טובות, אבל הפעם דווקא כן – נכון שהתמונה הזו פשוט מדהימה? לא ייאמן לאן הגענו עם טכנולוגיית ההדמייה כיום.
לא קל לי להודות בזה, אבל אני מוצאת שאין לי כל כך זמן להריון הזה… במהלך היום אני עם הלחץ המטורף בעבודה, אחרי הצהריים עם אייל, בערב עם בעלי ועם עצמי – וכתוצאה מכך אני בקושי מקדישה זמן לחשוב על מה שעובר עליי בגזרה ההריונית. הבטן גדולה ובולטת (לפרקים אני עדיין תוהה איך היא צמחה לה כך פתאום), העייפות משתלטת, והתנועות של העובר כבר מאוד מורגשות, אבל עדיין אני לא מעכלת את מה שעובר עליי ולקראת מה אני הולכת. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב….
החלטתי שבשבוע 30 אתחיל להתאפס על עצמי. צריך לתכנן מה עוד צריך לקנות/להשיג, למצוא דולה, לעשות קורס רענון לקראת הלידה, אולי להתייעץ לגבי חווייה מתקנת של הלידה הקודמת… אני רוצה גם לעשות קצת צילומי הריון מפונפנים, לסגור דברים אחרונים (שיפוץ בבית?)…
אני מקווה שיהיו לי הכוחות לכך.

צילום אולטרסאונד בתלת מימד, סקירה מאוחרת

שנת 2009

בכלל לא שמתי לב שהתחילה שנה אזרחית חדשה…
את שנת 2009 התחלנו שלושתנו בסוף שבוע בברצלונה הנהדרת. כשחזרנו נפלתי לתוך מערבולת הטירוף בעבודה. לחץ לחץ לחץ, כמה פרויקטים במקביל, אחד מהם פרויקט גדול, רחב ולחוץ מאוד בזמנים. שוב למדתי על עצמי שדווקא טוב לי במצבי לחץ, הרבה יותר מאשר בעיתות רגיעה. הבעיה היחידה היא שאין לי כל כך זמן לדברים אחרים.
השנה הקרובה היא שוב בסימן של שינוי. נתרחב ממשפחה של שלושה למשפחה של ארבעה – אני ועוד 3 גברברים… בינתיים אני מדחיקה את כל העניין. אני עוד לא קולטת. דברו איתי בחודש שמיני ונראה…
מצד שני מסקרן אותי נורא לראות אותו כבר – למי יהיה דומה, איזה טמפרמנט יהיה לו, האם יהיה שונה או דומה לאייל. אני מדמיינת ילד עם שיער שחור ועינים כחולות, דומה לי חיצונית, ותוהה אם אכן יהיה כך (לאייל שיער שטני-חום ועיניים ירוקות…).
אני מקווה שהפעם יהיה לי קל יותר – לידה קלה, הנקה מהנה, חופשת לידה שתעבור בנעימים, חזרה חלקה לעבודה, התמודדות טובה של אייל עם האח החדש, והתמודדות טובה של כולנו עם הסטאטוס המשפחתי החדש.
ובמישור הגלובאלי יותר, אני מקווה שתהיה זו שנה שקטה ורגועה. כשאייל היה בן 5 חודשים בערך, פרצה מלחמת לבנון השניה. הפעם אני מקווה שנכונו לנו ימים של שקט.
שתהיה לכולכם שנה מוצלחת ומקסימה :-)