החופש הגדול הזה ייכנס להיסטוריה בתור החופש שעבר לי הכי מהר אי פעם. יכול להיות שבגלל זה נפלו עלינו החגים בספטמבר? אני תוהה.
השנה הייתה שונה משנים קודמות בכך שהשנה אני פרילאנסרית ועובדת מהבית, כך שבסיום הקייטנות והגן הפרטי, הילדים היו איתי בבית, אבל אני למעשה הייתי בעבודה. בשנים הקודמות הייתי בחופש (או מובטלת – בשנה שעברה) וכל הזמן שלי בעצם היה מכוון ומוקדש לילדים.
להפתעתי המצב הזה הוכח כקל יותר רגשית עבורי. אולי זה גם בגלל שהילדים כבר גדולים יותר, בני 7 וחצי ו-4, אבל אני חושבת שזה בעיקר בגלל שבשבועיים וחצי האחרונים של החופש הייתה לי למעשה לגיטימציה מוחלטת – בפניהם – לתת להם את האחריות להסתדר לבד מבלי שאהיה מצופה לשעשע אותם. כשאני כותבת לגיטימציה – אני מתכוונת לגיטימציה בעיני עצמי. לא להרגיש את הצורך להתנצל על כך שזמני אינו מוקדש בלעדית להם, למרות שאנחנו חולקים את אותו מרחב. אמרתי להם שעכשיו אימא צריכה לעבוד כך וכך זמן, והם צריכים להעסיק את עצמם, ואחר כך נבלה ביחד, והם קיבלו את זה בקלות וללא תלונות או השגות. כל כך פשוט!
כפעולה מקדימה לשבועיים וחצי האחרונים של החופש, הכנתי עם הילדים טבלה מדויקת של ימים, ובכל יום ציינו אלו פעילויות נעשה בבוקר ואלו אחר הצהריים. הקפדתי לרווח אותם (שלא יהיו 3 ימי יצירה רצופים) וגם הכנתי את הילדים מראש שזה רק תכנון והכל נתון לשינויים. בעלי תרם ימי חופש משל עצמו, סבתא לקחה על עצמה את אחד הבקרים, ואני הצלחתי, חוץ מלעבוד, גם לשמור על שגרת הפילאטיס ועל נוכחות בקורס שהשתתפתי בו וגלש לסוף החופש, ואפילו יצאתי לפגישת עבודה ארוכה באחד הימים.
אז לא נסענו לחו"ל או לנופש בארץ, אבל עשינו יום יצירה אחד בנושא מפלצות והילדים היו במוזיאון הטכנודע בגבעת אולגה עם אבא שלהם (בקרוב בסדרת fun במזגן). ניסינו לסדר את חדר המשחקים והתייאשנו. לקחתי אותם לקניות ב"חצי חינם", ביקרנו בספרייה העירונית, ישבנו בבתי קפה. הצלחתי לתאם להם כמה מפגשים עם חברים אחר הצהריים. ממש מינימום אטרקציות ויחד עם זאת, או אולי בזכות, שקט מחשבתי גדול. ביום האחרון שלפני תחילת שנת הלימודים ישבתי איתם בבית קפה והרמנו כוסית (של מיץ תפוזים) לכבוד סוף החופש, והרגשתי כל כך רגועה בהשוואה לשנה שעברה.
אז במבט לאחור, דווקא תקופת הקייטנות הייתה הרבה יותר מטלטלת וקשה עבורי. הספקתי פחות והרגשתי שיש לי פחות זמן לעצמי.
בחיים יש גם הפתעות.
כך מצאתי את יאיר באחד הימים. בשלב מסוים גם לילדים נמאס מהחופש הגדול והם שמחו לחזור לחיקה של מערכת החינוך.
