לאחרונה אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. זה התחיל בדיבורים על העלאת המיסוי על רכבי הליסינג, ובימים האחרונים מדובר על פסק הדין התקדימי לגבי הכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות.
לפעמים נדמה לי שכל מי שכותב ומחווה דיעה על הנושאים האלו, שוכח שמדובר באנשים כמוני וכמוך, ולא בשועי הארץ. האם העובדה שיש לי רכב חברה והעובדה שאני אם עובדת שמרוויחה לא רע בכלל, ישר שמה אותי תחת הכותרת של "העשירים והמפורסמים"? אמנם אין לי ספק שיש נשים רבות שמצבן גרוע משלי – לא עובדות, או נאלצות לממן רכב משלהן, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא גנבתי שום דבר מאף אחד.
בכל פעם שעיני צדה כותרת כלשהי בנושא הזה בעיתון, אני ממש מתחילה לכעוס. מגיל 18 אני לומדת ועובדת. הוריי אינם עשירים, ואת לימודי התואר הראשון שלי מימנו מהלוואות ועבודה קשה. את התואר השני שלי אני ובעלי מימנו בכוחות עצמנו. למדתי תוך כדי השירות הצבאי. שירתתי 7 שנים בצבא, וכשהשתחררתי לא נסעתי לכמה חודשים להודו או דרום אמריקה. הייתי אז נשואה, אם לתינוק ובעלת משכנתא. לקחתי 4 ימי חופש "כדי להתרענן", והתחלתי לעבוד בעבודה חדשה.
אני עובדת במשרה מלאה. "מבלה" על הכביש כשעה וחצי כל יום.החברה יכולה לדרוש ממני להגיע לפגישות בכל מקום שהוא בארץ, ולהגיע לעבודה בסוף שבוע או בלילות, אם יש צורך. יש לי רכב חברה, שנחשב כהטבה של כ-3000 ש"ח בממוצע במשכורת, כל חודש (כלומרמשלמים לי פחות בגלל שיש לי רכב). בנוסף אני משלמת שווי מס. בחברה שלנו יש הגבלה על קילומטראז' בשעות הפנאי, ואם משהו קורה לרכב – אני משלמת מכיסי את התיקונים. בעיתונים אני ושכמותי מתוארים כמפלצות שסוחטות את המדינה בגלל שיש להם רכב חברה. האמנם??? האם הרכב הזה בא על חשבון מישהו אחר במדינה הזו?
כשאייל היה בן 10 חודשים בערך, הוא חלה בדלקת אוזניים. זה היה יום יפה, ולכן הלכתי איתו לגן הציבורי השכונתי. פגשתי שם חבורה של אמהות, כולן משכילות עם תואר ראשון ושני, מעטות אפילו עם דוקטורט. אני הייתי האם העובדת היחידה. לא אצה להן הדרך למצוא עבודה, הן נהנו עם הילדים בבית, וחיכו לעבודת החלומות שתיפול עליהן מהשמיים. הרגשתי כמו מטומטמת. לא עבדתי בעבודת החלומות שלי. עבדתי בעבודה שנראתה לי מכובדת מספיק ומתאימה להשכלתי ולנסיוני, ושאיפשרה לי לשלם את החשבונות. בתוכי ידעתי שמגיע לי יותר. הרבה יותר. אבל לאחר כמה שנים, הצלחתי להתקדם מעט במקום העבודה, קצת שיפור תנאים, העלאה קטנה במשכורת.
כשאני קוראת בעיתון את הטיעונים של אלו ש"לא מצאו עבודה שתתאים לזמנים הרצויים מבחינתן כאמהות", אני משתגעת. אני לא חושבת שיש אישה אחת שעובדת איתי שהעבודה שלה מתאימה לזמנים שלה כאם. כן, גם אני הייתי שמחה להרוויח משכורת מכובדת ולעבוד 5 שעות ביום, אבל במציאות של היום זה לא עובד ככה. זו מציאות גרועה, אבל זו המציאות. אני מכבדת את כל מי שבחרה אחרת ממני – להישאר בבית, לעבוד במשרה חלקית. כבדו גם אותי בחזרה. אני בחרתי להיאבק.
גם את אלו שמעדיפות להישאר בבית כי המשכורת לא מכסה את המטפלת קשה לי להבין. הרי כדי להגיע למשכורת גבוהה יותר – פעמים רבות צריך להתחיל נמוך, לצבור ניסיון, ואז להתקדם. רק כך מגיעים להרוויח יותר. אני זוכרת את הימים שבהם המשכורת שלי הספיקה לכיסוי המשכנתא בלבד. היום המצב כבר שונה.
אני מסכימה שהחזר הוצאות על מטפלת היא לא הדרך האידיאלית למשוך אמהות למעגל העבודה, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמעוניינת להיות חלק ממעגל העבודה כבר תמצא את דרכה לשם. יש לי השכלה אקדמית, אולי אני לא הדוגמא הטובה ביותר לקשיים של אמהות בשוק העבודה. מצד שני, את הדוגמא שלי בחיים אני לוקחת מאמא שלי, מורה ואם ל-3 בנות, שכל השנים עבדה קשה ומעולם לא ישבה בבית – עליה אי אפשר לומר שהיא מרוויחה יותר מידי.
אם בסופו של דבר לא תקודם חקיקה שתחסום את ההטבה הזו במס, אני רוצה לקבל אותה. אני חושבת שמגיע לי לקבל תוספת של 200-1000 ש"ח במשכורת בחודש. מגיע לי. גם אם ההטבה הזו לא נותנת פתרון ל-60% מהנשים במדינה. מגיע לי. לא גנבתי את המשכורת שלי מאף אחד. אני עובדת קשה כדי שאוכל להשתמש בה בשביל לשלם על הגן של הילד.
אני מודעת לכך שמצבי שפר עליי, יחסית לנשים רבות שאינן בעלות השכלה אקדמית או מקצוע מבוקש. מצד שני, אני גם יודעת שיש נשים רבות שלא מעוניינות באורח החיים שאני מנהלת ובשעות העבודה שלי. זכותן. וזכותי לקבל את ההטבה הזו במס.