עפיפונים

וולנטיינ'ז דיי

אין לי שום דבר נגד וולנטיינ'ז דיי. נכון, זהו חג שהמציאו סוחרים על מנת לגרום לאמריקאים ולכולנו לקנות, לקנות ולקנות. מצד שני, יש משהו נורא חמוד בכל הפוסטים המציפים את בלוגי ההורות למיניהם, ומספרים איזה עבודות יצירה אפשר להכין עם הילד על מנת שיעניק אותן לחבריו לכיתה (בחג היחיד שיש לנו, שבו הילדים שלנו טורחים להעניק משהו איש לרעהו – מדובר בממתקים שאמא קונה בסופרמרקט. מאוד נפלא וחינוכי), וחוץ מזה, אני בעד כל דבר שיכול להוציא אנשים מהבית ו/או לגרום להם לחגוג קצת ביחד.
בשנים שבהן אני ובעלי ציינו את החג הזה, תמיד הקפדנו לתחום את סכום המתנות ב-50 ש"ח והגדרנו שהן חייבות להיות קשורות לשנינו. בתכל'ס, ממש אין לי צורך בערכת מוצרי ספא, דובונים חמודים, תכשיטים למיניהם או שוקולדים (כלומר, ברור שאני רוצה אותם, אבל אם להיות כנה עם עצמי – אני לא ממש צריכה), והגבלת הסכום עוזרת להפעיל את היצירתיות. היו גם שנים שהחלטנו לא לקנות אחד לשני כלום, וסתם לבלות ביחד.
בשבוע האחרון נתקלתי בהמון פרסומות למתנות לוולנטיינ'ז, ממוצרי ספא שונים, דרך ארוחות מיוחדות במסעדות וכמובן תכשיטים ובגדים. "זמנים מודרניים" הגדילו לעשות ואף חילקו את הרעיונות השונים למתנה לפי סטאטוס הזוגיות (יוצאים טרי, גרים ביחד, נשואים פלוס וכו'). אני לא יודעת מי אחראי על הדברים האלה, אבל לא ברור לי מדוע המתנות הכי חשובות, הכי נחשקות, שכל אישה היתה הכי רוצה בעולם, אף פעם לא מופיעות בכתבות האלו.

אבל בשביל זה אני פה. גברים, גזרו ושמרו:

המשפט "את צודקת"
החלפת גליל נייר הטואלט כשהוא נגמר
בסוף הארוחה, לשים את הכלים בכיור ולשטוף אותם
להעביר "ויש" על השיש, ככה בין לבין
קיפול כביסה, כך שהבגדים נראים כמו על מדף בחנות, ולא כאילו לקחו אותם וקיווצ'צ'ו
ילדים רחוצים + פיג'מות + סיפור, ללא מעורבות שלך וללא בלגן (לזכות בעלי יאמר שהוא מעניק לי את המתנה הזו לא מעט. תלמדו)
מילים חמות על אמא שלך, אבל לא כשאת עצבנית עליה.
"הילד חולה?  אין בעיה. אני אשאר איתו. את יכולה ללכת לעבודה בראש שקט".
להיות בבית לפני השעה 7 בערב.
"זה בסדר, אני אקום אליו, תמשיכי לישון" (עוד מתנה שבעלי מעניק לי רבות. האוזניים שלי מסננות בכי בלילה. לא שומעת. מין אפליקציה שכזו)

יש כמובן עוד, אבל צריך להתחיל מאיפשהו.

אם אתם ממש ממש רוצים לפנק ולצרף משהו קטן נוסף לאחת מהמתנות הנזכרות למעלה, כמובן שלא הייתי מתנגדת לקבל מתנה מאחת מהחנויות ב-Etsy (לחיצה על התמונה תוביל אתכם לחנות):
כל התמונות נלקחו מהחנויות המקושרות.

מחזיק מפתחות מכסף עם ציון תאריך חשוב. הכוונה ליום הנישואין כמובן, לאלו שלא הבינו. 69$ + 4.5$ משלוח לארץ

לגיקית שבי:

שרשרת לב ב-ASCII. חמוד. 15$ + 15$ משלוח (נסחפו פה קצת)

עגילים, כי עשיתי חורים באוזניים לא מזמן:

עגילים חמודים מכסף. 18$, והמשלוח חינם.

ואם כבר ציפורים, אני אוהבת סגול: 

עגילי כסף ואבן אמטיסט, של דבורה שלפר, יוצרת ישראלית. 26$ + 3.5$ משלוח.

כי הלב ממריא אל על, גם אחרי 11 שנה:

עגילים בצורת כדור פורח. 15$ + 3.75$ משלוח.

 

וכמובן שהברכה היא הכי חשובה. גם הכרטיס.

אוהב אותך יותר מקשת בענן וחד-קרן. באנגלית זה נשמע יותר טוב. 4$ + 5$ משלוח.

תקנו, זה של שרונה ראובני המהממת. 3.5$ + 3.5$ משלוח.

 

אהבה ונשיקות לכל מי שקורא אותי! (למגיבים – מנה כפולה)

יום נישואין

כרגיל, אני עושה תוכניות לכתוב בבלוג על משהו חשוב, ואחר כך שוכחת מזה לגמרי.
אבל הפעם דווקא חשוב לי להגיד כמה דברים על ימי נישואין בכלל, ועל הדרך לחגוג אותם בפרט, אז למרות שחגגנו את יום נישואינו השלישי כבר לפני 10 ימים, עדיין חשוב לי להזכיר את הנושא.
יש מיתוס על כך שגברים שוכחים את ימי הנישואין שלהם, והנשים הפגועות מזכירות להם. יש מיתוס על כך שבימי נישואין, הבעל צריך לפנק את האישה בתכשיט, בפרחים או במתנה אחרת.
ואני שואלת – האם יום הנישואים הוא חגיגה של האשה בלבד?
הרי התחתנו אחד עם השני. הוא-איתי, ואני-איתו. האחריות על החגיגות – כמו האחריות על החיים המשותפים – היא משותפת!
לכן, את יום הנישואים שלנו אנחנו חוגגים בצורה שונה מהמיתוסים (ההוליוודיים?).
אנחנו מתכננים פעילות זוגית כלשהי (מסעדה, סרט, טיול, נופש) – ביחד.
אנחנו מחליפים מתנות – כשכל מתנה מיועדת לשנינו ביחד, ולא רק לצד השני. עלות המתנה מוגבלת בסכום, כי היא אמורה להיות סימלית. החלק החשוב פה הוא ה"ביחד", לא המתנה עצמה.
ואז – שנינו נהנים, מבלים ביחד, והקשר מתחזק.
תחשבו על זה.

אריזה משפחתית

אנחנו נוסעים לנופש, וזה מעניין לראות כיצד הרגלי האריזה שלנו שונים. אני נאמנה לשורשיי הפולניים, ותמיד אורזת יותר מידי. אני תמיד לוקחת יותר חולצות ומכנסיים משצריך, כי מה יקרה אם פתאום לא יתחשק לי על החולצה האדומה? או שהמכנסיים הסגולים פתאום ירגישו לי צמודים מידי? כמו אשת מחשבים, אני מאמינה בגיבוי. בסוף הנופש, אני מגלה שבעצם לא לבשתי חצי מהבגדים.
הוא, לעומת זאת, תמיד אורז פחות מדי. זכור לי סוף שבוע (2 לילות) לפני כמה שנים, שלקראתו הוא ארז 2 חולצות ומכנס. המכנסיים נרטבו, כי טיילנו על חוף הים. חולצה אחת התלכלכה, השניה כבר הסריחה, וכך עמדנו בפני שוקת שבורה. איך פתרנו את המצב איני זוכרת.
פעם, גם ההתנהלות שלנו בטיולים היתה שונה. הוא היה דובק ברשימת המוזיאונים והאתרים שהכין מראש, ומאיץ בשנינו כדי שנספיק. לפני כל יציאה לכיבוש היעד הבא, הוא היה מתייעץ במפת העיר וברשימות, והלאה היינו ממשיכים. אני תמיד רציתי סתם להסתובב ברחובות, להסתכל על חלונות ראווה, על בתי קפה, ועל אנשים. ההבדלים האלו הביאו לפיצוץ בטיול שעשינו בפריז. אני התעייפתי מהריצות מאתר לאתר, והוא נעלב שאני מעקמת את האף בכל פעם שאני רואה אותו מביט במפה.
מאז למדנו, התבגרנו והתמתנו. רואים אתרים ומבקרים במוזיאונים, אבל גם משוטטים ברחובות. אני השלמתי עם האהבה שלו למפות, הוא השלים עם האהבה שלי לחנויות פיצ'יפקעס, והעיקר – הבנו שמה שבאמת חשוב, זה שאנחנו אוהבים אחד את השני. כל השאר זו סתם תפאורה.

זכרון גורלי

איכשהו, יחד עם הטבעת ו"הרי את מקודשת לי", עברה אליי האחריות על הזיכרון הארגוני של גרעין המשפחה החדש שיצרנו. מסיבות שאינן ברורות, פתאום אני זו שמצופה ממנה לזכור מתי יום ההולדת של אמא שלו, מה שם המשפחה של קרובת משפחה רחוקה ועלומה (מהצד שלו), או איפה הוא שם את המפתחות. אני תוהה האם בכל הזוגות זה ככה, או שהיתרון האסטרטגי שלי כבעלת זיכרון יותר טוב ממנו הפך את המצב לכזה.
מעבר לכך, גם תפיסת המציאות שלנו שונה. כשבאאוטלוק שלו כתוב שבעוד שבוע יש לאמא שלו יום הולדת, זה אומר לו שעוד שבוע יש לאמא שלו יום הולדת. כשבאאוטלוק שלי כתוב שבעוד שבוע יש לאמא שלו יום הולדת, זה אומר לי שצריך לדבר עם אחותו ולסגור איזו מתנה קונים ומי קונה אותה, שצריך לבדוק אם אנחנו באים אליהם בסוף השבוע או נפגשים במקום אחר, ושצריך לזכור להתקשר ולאחל מזל טוב.
אנחנו שנינו אנשים משימתיים, ש"מתקתקים" פרוייקטים בעבודה ובחיים בכלל. אולי המקרה שלי הוא של משימתיות יתר? אולי אני סתם קופצת בראש מבלי לתת לו צ'אנס? ואולי, או בעצם כנראה, בגרעין המשפחתי שהוא שנינו, אני הזכרון הארגוני, אני מנהלת הידע, אני מתניעת הפרויקטים.
האמת? אני מעדיפה להיות בצד שלו.

יום נישואין

ביום שישי, 1/10, חגגנו את יום נישואינו השני.
אני מרגישה חובה מסוימת לכתוב על כך, למרות שאין לי כל כך מה לומר. "שנתיים" נשמע קצת כל כך. אני ודודי ביחד כבר 6 שנים, אם סופרים גם את תקופת החברות, וזה נראה כאילו היינו ביחד כל חיינו. התקופה שלפני קצת מעורפלת ודהויה.
התחלנו לצאת חודש לפני יום הולדתי ה-20. אני מרגישה בת מזל שמצאתי את הנשמה התאומה שלי בגיל צעיר כל כך.
עם השנים החולפות, גם הזוגיות נהיית טובה יותר. אני מאחלת ומתפללת שמגמת העליה תמשיך.

נישואין – על פי חליל ג'ובראן

הייתי רוצה שאחיותיי הצעירות כבר תתחתנה, ולו בכדי שאוכל להקריא בחתונתן את האמת המופלאה של חליל ג'ובראן על הנישואין: (התרגום – שלי, מאנגלית)
אהבו אחד את השני, אבל אל תהפכו את האהבה לקשר. תנו לה להיות ים הנע בין חופי נשמותיכם.
מלאו אחד את כוסו של השני, אך אל תשתו מאותה כוס.
חלקו אחד לשני מלחמכם, אך אל תאכלו מאותה כיכר.
שירו וריקדו ביחד והיו שמחים, אך אפשרו אחד לשני להיות לבד,
כמו שמיתרי הקתרוס הם בודדים, למרות שהם רועדים עם אותה המוזיקה.

dance like nobody is watching

חתונה של חברים. הדי.ג'יי מביא אותה במוזיקה, ואנחנו רוקדים. מה זה רוקדים…. כאילו אין מחר.
השיר מתחלף, הקצב חזק יותר, ממכר. בעלי עוצם את עיניו ונותן למוזיקה להזיז אותו. הידיים זזות לכל עבר. הראש. הגוף.
אני מסתכלת עליו ומחייכת. פעם, כשהייתי יותר ילדה, הייתי נבוכה. רציתי שירקוד "כמו כולם". מאופק, הגוף קצת נוקשה, הראש עסוק ב"מה יחשבו". היום כבר התבגרתי.
אני מסתכלת על הגבר המשוחרר הזה, שרוקד, ונהנה, וזורם עם המוזיקה, כאילו רק היא והוא קיימים, וחושבת – איך אפשר שלא להתאהב בו?
אני שמחה שהוא שלי.

תכלה שנת 2003…

השבוע האחרון של שנת 2003 היה די סיוטי. עבודה לאוניברסיטה, שמועד הגשתה היה ל-1 בינואר, גרמה לי ללכת לישון כל יום בשתיים בלילה. צירוף מקרים מעוות גרם לכך שבאותו שבוע גם היה עליי להתייצב בעבודה בשעה מוקדמת, עקב דיונים, כנסים ושאר מרעין-בישין.
ביום רביעי, ערב השנה החדשה, אמרתי לבעלי שהבילוי המועדף עליי הוא ללכת לישון בעשר.
השנה, בחירת מקום בילוי היתה קשה במיוחד. סקר קצר בין חבריי (הבליינים יותר ממני) העלה כי כולם נרתעים מהמחירים המטורפים של 150 ש"ח פלוס לאדם. לרגע חלפה בראשי מחשבה רומנטית – להכין ארוחת גורמה לאור נרות לי ולבן זוגי. המקרר הריק והעיניים החצי עצומות שלי הבהירו לי שמדובר בחלומות באספמיה.
אז איך בילינו? ביחד. ערב קלאסי של זוג נשוי. קניות כדי למלא את המקרר, קפה וסנדביץ' ב-"קפה ארומה", וסרט. בסוף הערב נישקתי את בעלי ואמרתי לו, שהבילוי הכי טוב בעולם זה פשוט להיות איתו.
והסרט? "אהבה זה כל הסיפור". סרט מתוק, מצחיק, רומנטי, וגם עצוב לפרקים, עם כל השחקנים הבריטים האהובים עליי (רק אורלנדו בלום וג'ודי דנץ היו חסרים): אמה תומפסון מעולה כרגיל, אלן ריקמן עם המבטא, יו גרנט הנבוך וקולין פירת' הסקסי. גם הפסקול מעולה. ואיך שכחתי את רואן אטקינסון? הוא מופיע בסרט אולי 5 דקות במצטבר, אבל איך הוא גונב את ההצגה! מלך. פשוט מלך.