היום ערכנו את ברית המילה והכרזנו "וייקרא שמו בישראל": יאיר זוסימן.
כמו שכתבתי לאחר הברית של אייל, עבורי יש לשם של אדם חשיבות גדולה מאוד. אחרי שגילינו שאנחנו מצפים לבן שני, לא היה לי ברור בכלל איך נצליח למצוא שם שישתווה לשם "אייל" מבחינת החוזק שלו ומבחינת הסמליות שלו עבורי.
נקודת המוצא היתה שאנחנו רוצים שם גברי, חזק, לא יוניסקסי, עיברי ורצוי תנ"כי. יש המון שמות יפים, אבל לרובם לא התחברנו בכלל. נשארנו עם 2 אופציות, ורק נותר להמתין ללידה ולראות איזה שם "יתלבש" על הילד.
לשם "יאיר" יש 2 רבדים מבחינתי. קודם כל, יאיר הוא השופט השמיני של בני ישראל (יאיר הגלעדי), ויש גם דמות של גיבור בשם יאיר בן מנשה בספר "במדבר". מצד שני, המשמעות של "יאיר" היא "יפיץ אור", כלומר רובד רוחני. זהו שם שמגלם בתוכו חוזק ורכות ביחד.
כשיאיר נולד, ראיתי תינוק קטן ומתוק, שהאור פשוט זורח ממנו. אם אצל אייל ישר בלטה העוצמה השקטה שלו, החוזק והמלכותיות, אצל יאיר בלטה המתיקות והרכות, ועם זאת אין ספק שיש בו גם צד חזק. השם פשוט "התלבש" עליו ישר.
יאיר מאוד מזכיר לי את אייל מבחינת ההתנהגות שלו. גם אייל היה תינוק שקט ורגוע, עירני וסקרן. יהיה מעניין לראות את ההבדלים ביניהם כשיאיר יגדל. אין ספק שאת יאיר מגדלת עכשיו אמא שונה מזו שגידלה את אייל, וגם המציאות היא שונה. אני מאחלת לי ולבעלי שנזכה לנחת מיאיר לפחות כמו שאנחנו זוכים מאייל.

המון המון תודה לכל המברכים והכותבים! כל כך כיף ומעודד לקרוא את כל התגובות 🙂
אחרי הלידה הקלה והמהירה, דווקא האשפוז במחלקה היה די סיוט. הבייבי דומה לאחיו הגדול – תינוק רגוע ושקט, שבוכה רק כשהוא באמת צריך משהו דחוף (בעלי צוחק שהוא הבין עוד בבטן עם איזו אמא יש לו עסק, ושעליי קונצים לא עובדים). התינוקות של שכנותיי לחדר, לעומת זאת, בכו רצוף ובתורות במשך 2 הלילות ששהיתי שם, כך שלישון לא הצלחתי בכלל. בתמונות שאחרי הלידה אני נראית הרבה יותר טוב מאשר לאחר יומיים במחלקה… שיחררו אותי ביום שישי ב-11:00 במקום ב-17:00 כי ביקשתי נורא ללכת כבר הביתה. ידעתי שבבית אצליח לנוח.
הבטיחו לי תינוק גדול. לפני הכניסה לחדר לידה שתי רופאות העריכו אותו כ-3.800, והמיילדת הסכימה. הבייבי נולד 3.160. פצפון. תוקם ועדת חקירה לאיתור 700 הגרם הנעדרים. המוצא הישר… וגוי'.
בגדול – הכל הולך ממש טוב. אני מניקה, ובין לבין מספיקה לישון, לאכול ואפילו לשבת קצת על האינטרנט. אייל מגיב ממש מעולה לאחיו הקטן. הוא מאוד שמח ומתרגש, ומדבר על כמה שהתינוק חמוד.
ביום רביעי הקרוב נערוך את ברית המילה, ואני מקווה שהכל ילך בסדר.

אחרי המתנה שנראתה כמו הנצח, ילדתי אתמול (רביעי) בשעה 17:10, בלידה מהירה ומדהימה.
הבייבי מתוק מתוק, ואין ספק שיש לו סטייל. הוא בחר לעצמו תאריך ממש מגניב: 3.6.09 (שימו לב לסדרה החשבונית).
לא האמנתי שאלד השבוע. היום הייתי אמורה להגיע למיון בבית החולים לבצע ביקורת הריון עודף. כבר הייתי בטוחה שירצו לעשות לי זירוז, וקראתי באינטרנט על שיטות הזירוז השונות כדי להיות מוכנה. במהלך יום שלישי היו לי צירים, אבל לא התייחסתי לזה ברצינות, כי כך היה כבר כמה שבועות. בערב אפילו יצאתי עם בעלי לסרט ("מלאכים ושדים"). הלכתי לישון בסביבות 3-4 בבוקר (כמו כל יום ב-3 השבועות האחרונים…). הרגשתי צירים, ובערך בשעה 6 תיזמנתי 8 דקות בין כל ציר. לא התרגשתי במיוחד כי כבר הייתי בסרט הזה ובסוף הצירים נעלמו. בשעה 9 הבנתי שהצירים ממש ממש כואבים לי. נכנסתי למקלחת וזה הקל עליי מאוד. בשעה 9 וחצי התחלתי להבין שזה כנראה זה. התקשרתי לבעלי שיבוא להיות איתי. איך שדיברנו, התדירות של הצירים עלתה לכל 6 דקות ואחר כך כל 5 דקות. בשעה 11 יצאנו בדרך לבי"ח "מאיר" והתדירות עלתה כבר לכל 4 דקות. הצירים היו כואבים אבל נסבלים.
הגענו ל"מאיר" וחיפשנו חניה קרובה, ואז חיכינו להתקבל למוניטור, ואח"כ לבדיקת רופאה, ואח"כ לחילופי משמרות, ואח"כ למוניטור חוזר, ואח"כ שיקבלו אותי לחדר לידה (ביקשתי להיות בחדר הלידה הטבעי)… כל זה לקח בערך 4 וחצי שעות. כשהרופאה בדקה אותי הייתי עם פתיחה 5, וכשנכנסתי סוף סוף לחדר הלידה ב-16:30, המיילדת (פאולינה המדהימה) טענה שכבר יש יותר, ושאני אלד צ'יק צ'אק. לא תארתי לעצמי עד כמה…
ברבע לחמש פאולינה פקעה לי את מי השפיר, והמים היו מקוניאלים. משמע – אין חדר לידה טבעי בשבילי. צריך לעבור לחדר לידה רגיל. חלומותיי על מקלחת בג'קוזי התנפצו לרסיסים, אבל פאולינה הבטיחה שהיא תעשה לי לידה טבעית בחדר הרגיל. כשנכנסתי לחדר הלידה הרגיל כמה דקות לאחר מכן, כבר היתה פתיחה 7 ופאולינה הכריזה – אין אפידורל בשבילך! את תיכף יולדת!
אמרתי שאני לא מסוגלת לשבת או לשכב על מיטת היולדות ולהיות מחוברת למוניטור, כי כואב לי מידי, אז עשו לי ניטור פנימי וישבתי על כדור פיזיו. עברתי 2 צירים ופ-ת-א-ו-ם קפצתי ונתתי שאגה אדירה! פאולינה שאלה – נכון שאת יולדת? ואני צועקת: כן!!!
הדקות הקרובות עברו כל כך מהר שלא ידעתי מה בכלל קורה איתי. לא התכוננתי ללידה כל כך מהירה! לא הבנתי מה קורה! עזרו לי לעלות על המיטה ולשכב בתנוחה ללידה, ואני צועקת שאני לא יכולה לעשות את זה… הכאבים היו מאוד מאוד חזקים. פאולינה הנחתה אותי ללחוץ, ולקח לי חצי דקה להתאפס בכלל על מה שקורה ועל מה שמבקשים ממני. היא אמרה לי לנשום נשימות ש' (נשמתי כל כך יפה במהלך הצירים בשלב הראשון של הלידה, ואיך שהתחילו צירי הלחץ שכחתי הכל מרוב הלם…). 3 לחיצות וזהו – התינוק בחוץ!!
אני מסתכלת על השעון ולא מאמינה! רק 40 דקות עברו מהכניסה לחדר הלידה – וזהו! זה נגמר!
עד עכשיו אני בהלם…
זכיתי לחוויה מתקנת בלידה השניה, אחרי הלידה הקשה והארוכה של אייל. אין לתאר את ההבדל העצום בחוויה ובתחושה הפיזית ובעיקר הנפשית.
אני משתחררת מחר אחרי הצהריים מבית החולים (כן, כן, אני כותבת את הפוסט הזה ממיטתי בבית היולדות עם הלפטופ של בעלי והמודם האלחוטי שלו…), ואז נתחיל את השלב השני בחיינו כמשפחה – הורים לשני בנים מקסימים.

לא, עוד לא ילדתי. שבוע 40+3.
וכן, אני מתכוונת להתלונן על זה כרגע.
האמת היא שכנראה לא הייתי מתלוננת יותר מידי לולא הבצקות הפראיות המכסות את גופי, והמונעות ממני פעילות מאומצת יותר מאשר הליכה של דקה ברגל. אם כבר מדברים על רגליים – שלי נכנסות רק לכפכפי אצבע וגם שם קשה להן להחזיק מעמד.
גם זה לא עד כדי כך מטריד אותי. מה שמטריד אותי יותר זה העצות שקרוביי (להלן בעיקר בעלי ואמא שלי) סופגים על ימין ועל שמאל, אותן הם דואגים להעביר אליי כלשונן.
סננו, חביביי. יכולת הסינון היא אמנות.
אז מה היה לנו?
קודם כל העצות הרגילות, שאותן אני שומעת כבר חודש: ללכת הרבה (באמת? נסו את זה עם רגליים בגודל של אבטיח), לעשות ספונג'ה (בשביל מה יש לי עוזרת?), להכין תיק ללידה/דברים לתינוק (מוכנים כבר 3 שבועות), לסדר את הבית (ניסיתי, לא עבד, סתם התעייפתי) וכו' וכו'.
ויש את הביטויים הממש מרגיזים – זאת שאת כל ילדיה ילדה בשבוע 42 (ולכן זה ב-ר-ו-ר שגם אצלי זה יהיה ככה. מעניין שאת קולה של זו שילדה את כל ילדיה בשבוע 37 לא שומעים), "זה בטוח יקרה בימים הקרובים" (מס' מדויק של ימים, יש?), "כנראה שהוא צריך להתבשל עוד קצת" (מה הוא? צלי?)…
מסקנות ולקחים:
א. אל תתנו עצות אם לא מבקשים מכם.
ב. נשים בחודש תשיעי ואילך יש לעזוב לנפשן. גם ככה קשה להן וכל יום נראה כמו חציית ים סוף.
ג. יש לי תחושה שהבייבי הולך להיות ילד דעתן כמו אייל, שיודע מה הוא רוצה, ורוצה לבחור ולהחליט בעצמו. זו אשמתי כמובן – מדובר בגנים שלי.
ד. 1.6.09 הוא אחלה תאריך מבחינתי. יש מצב?

אני לא לומדת לקח. בהריון עם אייל זה היה בדיוק אותו דבר.
כבר חודש שכולם אומרים לי שאני אוטוטו יולדת. מה זה אוטוטו? מחר. עוד יום יומיים. עד סוף השבוע מקסימום.
הבטיחו לי שברגע שאסיים את הכביסות ואת הכנת התיק לחדר לידה – זה יקרה. גם התיקים וגם הבגדים כבר מחכים שבועיים.
הבטיחו לי ש-10 ימים מאז שהרגשתי צירים זה יקרה. עברו כבר 16 ימים.
הקוסמטיקאית שלי אמרה לי שאני כבר כנראה לא אגיע לתור שלי. נחשו מה, זה עוד שעתיים.
חבל שלא ניהלתי בורסת הימורים על העניין הזה, הייתי עושה קצת כסף מהצד.
כן, כן, "לא נולד התינוק שלא נולד" וכל זה. זה לא מנחם לי אפילו את קצה הבצקת בקרסוליים, pardon my french.
יאללה, בובי, אמא מחכה כבר לראות אותך.

אני בחודש שמיני ויש לי בטן ענקית. אני מתכוונת ע-נ-ק-י-ת. בהערכת הגדילה שעשו לי לפני 3 שבועות הסתבר שהבייבי גדול לגילו, ומאז יש לי תשובה מעולה לכל אלו שמעירים הערות על הבטן הגדולה שלי. אם יש משהו שלמדתי מאז ההריון הקודם, זה לזהות את אותם אנשים שעומדים לפתוח את פיהם ולהעיר הערה חסרת טקט על המראה שלי, ולהקדים אותם: "כן, אני ענקית!", אני אומרת תוך כדי עפעוף וחיוך. "הוא פשוט גדול. ככה זה".
ממש. לקילוגרמים של שוקולד שאני טוחנת אין ש-ו-ם קשר לזה.
אבל לא על זה רציתי לדבר.
עכשיו אביב, הקיץ בפתח, העיתונים מלאים בקטלוגים של בגדי נשים והחנויות מלאות בסחורת new collection קיצית. קיבלתי gift card מתנה לחג מהעבודה. לסיכום – מדובר בסיוט. חוץ מלתצפת על הבגדים בחנויות ולנסות להיזכר איך נראיתי לפני 8 חודשים (בהריון הזיכרון לא משהו), אפילו למדוד אני לא מעזה. החזה שלי גדל במידה, על נושא הבטן כבר דיברתי, גם הירכיים הם לא מה שהיו eight months ago, והשאלה המרכזית היא – למה.
למה לנפנף בבגדים חדשים ובוהקים מול אישה במצבי? אין לכם לב?
אפילו סנדלים חדשות אני לא יכולה לקנות בגלל הבצקות שיש לי ברגליים.
רק אל תתחילו את סוף העונה מוקדם מידי. תנו לי כמה חודשים בשביל להספיק ללדת וגם לחזור למשקל הקודם. תעשו ג'סטה. זה ישתלם לכם.
עד אז אאלץ כנראה לפצוח בדיאטת קניונים. כאב הלב הוא פשוט חזק מידי.

אני היום בשבוע 24+3, ולפני שבועיים בערך עשיתי את סקירת המערכות המאוחרת. טפו טפו טפו, הכל תקין. הבייבי כבר הרבה יותר גדול (וגם גדול בכמה ימים יחסית לגיל ההריון), ויכולנו להבחין ביותר פרטים, בעיקר של הפנים.
מעניין שצילומי האולטרסאונד שלו שונים מאלו של אייל. הפנים פשוט נראות אחרת. גם בעלי וגם אמא שלי טוענים שלפי האולטרסאונד אין ספק שהילד יהיה דומה לי – נחכה ונראה…
ראיתי לפני כמה ימים תמונה של אבא שלי כשהיה תינוק, ואולי הבייבי יראה כמוהו כשיוולד (למרות שאני יותר דומה לאמא שלי, אני חושבת).
בסקירות של אייל לא הצלחנו להוציא תמונות תלת מימד טובות, אבל הפעם דווקא כן – נכון שהתמונה הזו פשוט מדהימה? לא ייאמן לאן הגענו עם טכנולוגיית ההדמייה כיום.
לא קל לי להודות בזה, אבל אני מוצאת שאין לי כל כך זמן להריון הזה… במהלך היום אני עם הלחץ המטורף בעבודה, אחרי הצהריים עם אייל, בערב עם בעלי ועם עצמי – וכתוצאה מכך אני בקושי מקדישה זמן לחשוב על מה שעובר עליי בגזרה ההריונית. הבטן גדולה ובולטת (לפרקים אני עדיין תוהה איך היא צמחה לה כך פתאום), העייפות משתלטת, והתנועות של העובר כבר מאוד מורגשות, אבל עדיין אני לא מעכלת את מה שעובר עליי ולקראת מה אני הולכת. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב….
החלטתי שבשבוע 30 אתחיל להתאפס על עצמי. צריך לתכנן מה עוד צריך לקנות/להשיג, למצוא דולה, לעשות קורס רענון לקראת הלידה, אולי להתייעץ לגבי חווייה מתקנת של הלידה הקודמת… אני רוצה גם לעשות קצת צילומי הריון מפונפנים, לסגור דברים אחרונים (שיפוץ בבית?)…
אני מקווה שיהיו לי הכוחות לכך.