עפיפונים

בריאת העולם על פי אייל

אייל: אמא, שתדעי לך, שאלוהים ברא את כל העולם, ולא הטבע.
אני: אתה בטוח?
אייל: כן. זה אלוהים עשה. בהתחלה היה תוהו ובוהו. זה בלגן. ואלוהים סידר את זה. ואמר ויהי אור וככה הוא ברא את האור. אחר כך הוא הפריד בין אור לחושך. הם לא הסתדרו ביחד. ולאור הוא קרא יום, ולחושך הוא קרא לילה. והוא ברא את המים והשמים. ואחר כך כל מיני חיות. בשישי ושבת, הוא נח, אז כל החיות הסתובבו להם ועשו כל מיני דברים.
אני: אבל אייל, מה עם האבולוציה?
אייל: אני לא יודע.

מה עושים? כיצד קבלת שבת אחת בגן הרסה הסברים שלמים על אבולוציה, על תאים בודדים שהתפתחו לייצורים שלמים, על כדור הארץ העגול, על היקום האינסופי? הזכרתי לעצמי שהילד בסך הכל בן 4 ו-7 חודשים, והחינוך הספקני שלו לא חייב להתחיל עכשיו. לא רציתי להרוס לו.
אבל לא היה קל להתאפק.

שיחות על החיים עם אייל (#19)

כמה ציטוטים מפי המדען הראשי של הבית:

אייל: אמא, את יודעת, את ואבא שונים אחד מהשני. אבא יכול להרים אותי על הכתפיים, ואת יודעת לבשל.

אייל רואה אותי כותבת בכתב (להבדיל מדפוס).
אייל: אמא, למה את כותבת בכתב כזה?
אני: זה כתב של מבוגרים, ואני מבוגרת.
אייל: את אמא.
אני: נכון.
אייל: ולפני שהיו לך ילדים, היית אישה.

ומקבץ שאלות על חומר שלא לימדו אותי בבית הספר להורים:

אייל:
למה צבע שחור זה כשאין צבעים בכלל?
למה יש אינסוף מספרים וגם אינסוף מספרים במינוס?
למה אנשים חייבים למות?

<אחרי שבעלי מסביר לו שאם אף אחד לא ימות, בעולם לא יהיה מקום לכל האנשים>
אייל: אז למה אי אפשר שכשאיש נמצא בעבודה, איש אחר יהיה בבית שלו, ואחר כך יתחלפו?

פוסט לתחילת שנת תשע"א

יש דברים שהגיע הזמן להגיד אותם.

לפני 4 וחצי שנים נפלתי לבור שחור ששמו "דיכאון אחרי לידה".

אף אחד לא שם לב. גם לא אני. מבחוץ הכל נראה בסדר – גידלתי ילד לתפארת, מצאתי עבודה חדשה והצלחתי בה יפה, עשיתי דיאטה והפכתי לחתיכה. הכל כביכול בסדר.

אבל בתוכי היה חור שחור שהלך והתרחב כל הזמן, ובלע את כולי.

אמרו לי שהשנה הראשונה היא קשה, והיא היתה קשה מנשוא. מאוד מאוד מאוד קשה. רק אחרי שנה, כשראיתי שנשים אחרות שילדו מתנהגות שונה לחלוטין ממני, הבנתי שמשהו לא בסדר. שזה לא אמור להיות עד כדי כך קשה. שאני לא אמורה להילחם כל כך.

מילאתי שאלון בטיפת חלב והסתבר שצדקתי. דיכאון אחרי לידה. הופניתי לשיחות. לאחר כמה פגישות נאמר לי שאני כבר בסדר גמור – אישה חכמה, יפה, מצליחה. האמנתי לזה. חשבתי שיצאתי מהבור השחור. למעשה, כנראה שרק ראיתי את האור מלמעלה.

אחרי כמה שנים נכנסתי להריון שוב. אחרי הלידה היה נדמה לי שהכל בסדר – ההנקה הלכה יותר בקלות, יאיר היה תינוק מאוד נוח (אפילו יותר מאייל), גם לפי השאלון של טיפת חלב הכל היה בסדר.

עם הזמן התחלתי להבין שהכל אשלייה. אמנם אני מתפקדת, עובדת, כותבת, מגדלת שני ילדים, אבל הכל עמוק מתוך הבור השחור שבתוכי.

עברה שנה והחלטתי שהמצב הזה חייב להשתנות. מגיע לי לחיות חיים שמחים ומאושרים, להינות מהטוב שיש לי בחיי, ומהטוב שיש לעולם להציע. ליהנות מדברים, גם מהקטנים ביותר. להפסיק לסבול כל כך. להפסיק לעבוד על תא דלק ריק מאנרגיות.

שיחות שניהלתי עם כמה נשים שעברו דברים דומים, עודדו אותי להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול למען איכות חיי.

לפני חודש פניתי לטיפול תרופתי – גלולת הפלא האמריקאית. הרופא היה בשוק ממה שסיפרתי לו. "נוח בשבע שגיאות" הוא קרא לזה. "ארבע וחצי שנים את סובלת!", אמר. "ואף אחד לא שם לב? אף אחד לא ידע להפנות אותך לטיפול הנכון?"

החלטתי לא להסתכל אחורה. הטיפול עובד. אני מרגישה הרבה יותר טוב. כאילו מישהו הוריד מעליי שק שחור ואני יכולה שוב להריח את הפרחים, להרגיש את הרוח על פניי וליהנות מהצבעים של העולם. העולם כבר לא שחור.

אני מתחילה את שנת תשע"א באופטימיות ובתקווה גדולה. הפעם אני יודעת בודאות – הולך להיות הרבה יותר טוב.

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו.

מילה חולמת. אמא שלה מצלמת.

אדל מהלסינקי היתה כותבת ומעצבת, ועכשיו היא אמא של מילה. כשמילה ישנה, אדל מדמיינת את החלומות שלה, ויוצרת מהן מציאות – מעצבת ומקימה סביבה סט שלם של סצנות חלומיות.
את הסצנות האלו היא מתעדת בבלוג שלה – Mila's Daydreams.

אני מודה שכשמצאתי את הבלוג (דרך הבלוג Hip Hip Hooray), זה נראה לי ממש עקום. התינוקת המתוקה ישנה, ואמא שלה מסדרת סביבה כל מיני חפצים ועיניינים. שתתן לה לישון בשקט!
אבל אחרי שקראתי על מה שעומד מאחורי הבלוג וכיצד אדל מפיקה את התמונות, נרגעתי קצת. העיצוב מבוצע בכמה דקות ובזהירות רבה, כדי לא להפריע למילה לישון. כנראה שגם מדובר בתינוקת רגועה ובעלת שינה כבדה במיוחד.

אי אפשר להכחיש שהתמונות פשוט מדהימות וממש ממש קסומות.

הנה כמה מהאהובות עליי:

מילה חולמת על קרקס

מילה חולמת על קרקס

גראונד קונטרול טו מייג'ור מילה

מילה חולמת (ושרה?) בגשם.

שיחות על החיים עם אייל (#15)

אני מבקשת מאייל בפעם השלישית שיעזור לפנות את שולחן האוכל, תוך כדי שאני מנפנפת באצבעי בפוזת הטפה.

אייל: אמא, לפני שאת מדברת אליי, תורידי את היד שלך!

 אני:  אתה צודק. הנה, עכשיו בלי האצבע. תלך בבקשה לעזור לפנות את השולחן.

אייל: טוב.


אייל איבד משהו בגן, והוא אומר לי משהו שאני לא מבינה תוך כדי יללות.

אני: אייל, תפסיק לילל. אני לא מבינה מה אתה אומר.

אייל: אני לא מיילל! חצופה! עכשיו אני לא רוצה לבוא איתך! (הולך)

 

 

אנחנו במשפחתון של יאיר. יאיר משחק בכדור. תינוק אחר לוקח ליאיר את הכדור.

אייל (לתינוק): לא מתנהגים ככה! אל תיקח ממנו! הוא יותר חלש ממך! הוא רק בן אחת!  (לוקח מהתינוק את הכדור ומחזיר ליאיר)

(התינוק גדול מיאיר בחודש וחצי)

 

יאיר יושב בעגלה. ילד כלשהו מהגן של אייל נוגע בפנים של יאיר

אייל: היי, זה התינוק שלי! אני לא מרשה לך לגעת בו.

יאיר בן שנה

אתמול, 3 ביוני, ליאיר מלאה שנה.
או כמו שיעל חברתי קוראת לזה – מלאה שנה לכך שאני אמא לשני ילדים.
צ'וצ'ו הקטן הוא באמת התינוק הכי מתוק בעולם – כל הזמן צוחק, מבסוט תמידית, עושה שיגועים, מחייך לכולם, סקרן שרוצה לבדוק כל דבר, אוהב את החיים, טועם מהכל בכיף, הרוס על אחיו הגדול, אוכל טוב, ישן טוב, פשוט מלאך מתוק (טפו טפו טפו חמסה חמסה בלי עין הרע שרק יהיה בריא העיקר הבריאות).
ואני, אמא שלו, לא ממש מאמינה שעברה שנה שלמה, כי זה מרגיש כאילו הזמן עבר, הילד גדל, אבל אני נתקעתי קצת במקום.
הייתי בטוחה שכשיאיר יהיה בן שנה אני אהיה רזה יותר, אופטימית יותר, מאורגנת יותר, פחות עייפה, יותר "בעיניינים".
יש לי שני ילדים מקסימים ונהדרים, החיים שלי טובים, אבל אני, פרפקציוניסטית חסרת פרגון עצמי שכמותי, רואה רק את מה שאני לא במקום מה שאני כן.
במקום לראות את 10 הקילוגרמים שהורדתי השנה, אני רואה רק את ה-10 שאני עוד צריכה להוריד ומאוד מבואסת מכך.
במקום להיות גאה בכך שאני מסתדרת ו"מתקתקת" עיניינים, ארוחות ערב, מקלחות, הסעות וכו' עם שני ילדים, אחרי יום עבודה ארוך, כשבעלי בחו"ל, אני לוקחת את זה כמובן מאליו.
במקום להתפעל מכך שחוץ מעבודה כמנהלת פרויקטים במשרה מלאה, טיפול בילדים ותחזוק (סביר) של הבית, אני גם מצליחה לנהל בלוג בישול די פופולארי ואפילו לעשות התעמלות מידי פעם, אני מתוסכלת מכל הדברים האחרים שאני לא מספיקה לעשות.
השנה האחרונה היתה לא פשוטה בשבילי. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה קצת יותר קלה (אמא שלי כבר הזהירה אותי לא לבנות על זה), והעיקר הבריאות.

אני די מסוקרנת לראות כיצד יאיר יתפתח, איזו אישיות תהיה לו ואיזה מראה. כרגע הוא נראה כמו תינוק פרסומות קלאסי (הילד נראה ממוצא שוודי אותנטי), ומסקרן אותי כיצד יראה בתור ממש ילד.

יצא לי פוסט קצת דיכאוני, ולכן אשנה כיוון ואספר לכם 10 דברים חביבים על יאיר:

1. השם שלו מאוד מתאים לו. הוא מאיר את חיינו, יש לו פנים מאירות וחיוך מאיר והוא פשוט ילד קורן. גם כל מי שרואה אותו קורן בחזרה.

2. המשחקים האהובים עליו הם: א. המשחקים של אייל; ב. כל דבר שניתן להכניס לפה וללעוס ואינו צעצוע; ג. תוף שהוא מחזיק ומכה בו במקל. למעשה בצעצועים שלו הוא לא ממש מתעניין.

3. יש במשפחתון שלו מובייל עם פרפרים שהוא פשוט הרוס עליו. זה היה ככה מאז שהוא נכנס לשם בגיל 4 חודשים ולא עבר לו עד היום.

4. הוא דומה לי. הידד! (כשאנשים היו רואים אותי עם אייל, המשפט השני שהם היו אומרים לי זה – "הוא ממש לא דומה לך". הראשון היה – "את אמא שלו או הבייביסיטר?")

5. כשאני באה לקחת אותו מהמשפחתון, הוא עושה שלום למטפלת וזוחל לקראתי כולו חיוכים. לאחר סשן של קריאות שמחה, חיבוקים ונשיקות, הוא רוצה שאוריד אותו לרצפה וממשיך לשחק בצעצועים. כשאני לוקחת אותו בידיים ופונה ליציאה, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו.

6. יש לו אופי שונה משל אייל. הוא ילד הרבה יותר שובב ואני כבר רואה איך אצטרך לרדוף אחריו כל היום.

7. מה שכן, נראה לי שהוא יהיה דברן וקשקשן בלתי נלאה כמו אייל. אני מחכה כבר לשמוע את השיחות ששני אלו ינהלו בעתיד.

8. הוא כמובן מעריץ מאוד את אחיו הגדול, ורוצה לעשות את כל מה שהוא עושה ולשחק בכל המשחקים שלו. הוא רק רואה את אייל וישר נהיה שמח. אייל, מצידו, מאוד אוהב להסביר לו דברים ("תראה יאיר, ככה שוטפים ידיים… ככה עושים פיפי… ככה לובשים מכנסיים… אמא, אני מלמד אותו איך עושים דברים"), אבל הוא לא כל כך אוהב שיאיר נוגע לו בצעצועים, כמובן.

9. כשאנשים רואים אותו, הם לא מבינים איך יצא לי ילד בלונדיני (יש לי שיער שחור). אני נאלצת להסביר מעט על גנטיקה (לאמא שלי ולאחותי היה שיער בלונדיני כשהיו ילדות). לפעמים בא לי סתם להגיד שהשיער צבוע ושהעיניים הכחולות זה עדשות מגע.

10. הוא לא אוהב לשבת בעגלה או בטיולון. הוא מעדיף לזחול ולחקור את העולם, ולכן לצערי אני לא מסוגלת יותר להסתובב איתו בקניונים, כלומר זמני השופינג שלי קוצצו משמעותית. אולי זה לא דבר כל כך רע בעצם…

צ'וצ'ו, אני אוהבת אותך הכי בעולם ושמחה שאתה שלי! אין כמוך! נשיקות מאמא.

המכתב שלא נשלח

לבני הקטן, יאיר, הידוע בכינויו פופו,צ'וצ'ו וצ'ופה.

זאת אמא שלך כותבת לך.

אני אוהבת אותך מאוד, ותמיד אוהב אותך בכל ליבי.

אבל שלא תחשוב שאני לא יודעת מה אתה עושה כשאני לא מסתכלת.

חמישה מוצצים נעלמו. אתה זרקת אותם בכוונה. אני יודעת את זה. אמא יודעת הכל.

הבנתי כבר שיצא לי עוד ילד מדען סקרן וגאון כמו אחיו הגדול. זה לא אשמתך. זה אבא ואמא שלך אשמים, הם הורישו לך את הגנים האלה.

החלטת לחקור את נושא כוח המשיכה. בסדר. אני אתגבר. כל עוד מדובר בזריקת מוצץ ולא בקפיצת ראש בשם המדע.

אבל למה מאחורי המיטה? למה???

אתה לא יכול לזרוק אותם ככה שיפלו על הגב ובמקום נגיש?

או לפחות בצורה כזו שאני אוכל למצוא אותם אחר כך?

בלי שאצטרך לזחול על הברכיים?

כבר שנה לא עשיתי יוגה. תתחשב בי קצת, נו.

אני מזכירה לך שאתה עוד מעט בן שנה, ואז חסל סדר סטריליזציה. תעשה את השיקולים שלך.

לטיפולך.

אוהבת,

אמא.

ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד

זה יכול להיות עניין של שניות. הילד המתוק והמקסים, שלפני רגע התכרבלתם איתו, עניתם לשאלותיו בחיוך והתפעלתם מהמתיקות שלו ומהחוכמה האינסופית, הופך פתאום לילד אחר. הוא זורק ניירות על הרצפה. דוחף ילד קטן ממנו. מתחצף. מוציא לשון. מלגלג. מדבר שטויות.

אתם משפשפים עיניים בתדהמה. מה קרה לו?! הרי דברים כאלה עושים רק ילדים של אחרים, לא הילד שלכם…

ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי לקחת נשימה ולהבין –

כמו שלנו יש רגעים שבהם אנחנו אומרים או עושים דברים קצת לא במקום, בלי כוונה, כך גם לילדים שלנו.

כמו שאנחנו רוצים לפעמים "להתפרע", גם אם זה בקטנה, כך גם הילדים שלנו.

כמו שבסוף אנחנו תמיד אנחנו – גם אם עכשיו אנחנו מתחפשים למישהו אחר – כך גם הילדים שלנו.

זה לא תמיד נעים, אבל החיים מורכבים מדבש ועוקץ, מעז וממתוק. הכל זה לטובה.

שיחות על החיים עם אייל (#13)

כאילו שלא מספיק שאייל הוא ילד שלא מפסיק לדבר באופן כללי (בנות הן מילוליות ובנים הם שתקנים? הא! הצחקתם אותי בענק), הוא גם שואל שאלות שפתאום התחילו להתפתח לשיחות ארוכות. להלן קטע קצר (רק קטע!) משיחה שהוא ניהל איתי אתמול לפני השינה.

הכל התחיל כשאייל הלך רגע לשירותים ואני הלכתי בעקבות חתולי שיילל והוביל אותי למרפסת השירות, שם נמצאות קעריות האוכל של החתולים וגם פתח היציאה שלהם למרפסת. הדלת של מרפסת השירות נטרקה, החתול רצה להיכנס למרפסת השירות, אז פתחתי לו את הדלת.

אני: אייל, הנה חזרתי. הייתי צריכה לפתוח לחתולי את הדלת של מרפסת השירות.

אייל: למה?

אני: כי היא היתה סגורה.

אייל: הוא רצה אוכל?

אני: אני חושבת שהוא רצה לצאת החוצה למרפסת.

אייל: אבל יש חושך בחוץ.

אני: חתולים לא מפחדים מהחושך. הם רואים בחושך.

אייל: גם אנשים רואים בחושך.

אני: אנשים יכולים לראות קצת. פחות טוב מחתולים.

אייל: זה בגלל שלחתולים יש עינים גדולות ומיוחדות.

אני: נכון.

אייל: והם רואים גם בבוקר.

אני: נכון.

אייל: וגם בצהריים.

אני: נכון.

אייל: וגם בערב.

אני: נכון.

אייל: וגם בלילה! הם רואים טוב כל הזמן!

אני: נכון.

אייל: גם לדבורים יש עיניים מיוחדות. יש להם עין בתוך עין!

אני: נכון. עין של דבורה מורכבת מהרבה עינים קטנות.

אייל: בגלל זה הן רואות את כל הדברים בבת אחת!
לא בבת שתיים
לא בבת שלוש
לא בבת ארבע
לא בבת חמש
לא בבת שש
לא בבת שבע
לא בבת שמונה
לא בבת תשע
לא בבת עשר

בבת אחת!

אני (מתאפקת שלא לצחוק): נכון.

אייל: עכשיו תספרי לי סיפור בעל פה.

שיחות על החיים עם אייל (#12)

אייל: אמא אני רוצה שתכיני לי אוכל, ותביאי לי אצבע גבינה.
(אצבע גבינה זה מוצר של תנובה – גבינה צהובה בצורת גליל ארוך)

אני: אייל, אני מאכילה עכשיו את יאיר, תצטרך לחכות. אתה גם יכול לקחת את השרפרף, לעלות עליו, לפתוח את המקרר ולקחת אצבע גבינה.

אייל: לא, אני רוצה שאת תביאי לי.

אני: אז תצטרך לחכות עד שאני אסיים.

אייל: בסדר. כשאומרים לי לחכות, אני מחכה. כשאומרים לי לא לחכות, אני לא מחכה.

אני: אוקיי.

אייל: זה בגלל שאני ילד טוב.

אני (צוחקת): נכון, אתה באמת ילד טוב 🙂