עפיפונים

שיחות על החיים עם אייל (#19)

כמה ציטוטים מפי המדען הראשי של הבית:

אייל: אמא, את יודעת, את ואבא שונים אחד מהשני. אבא יכול להרים אותי על הכתפיים, ואת יודעת לבשל.

אייל רואה אותי כותבת בכתב (להבדיל מדפוס).
אייל: אמא, למה את כותבת בכתב כזה?
אני: זה כתב של מבוגרים, ואני מבוגרת.
אייל: את אמא.
אני: נכון.
אייל: ולפני שהיו לך ילדים, היית אישה.

ומקבץ שאלות על חומר שלא לימדו אותי בבית הספר להורים:

אייל:
למה צבע שחור זה כשאין צבעים בכלל?
למה יש אינסוף מספרים וגם אינסוף מספרים במינוס?
למה אנשים חייבים למות?

<אחרי שבעלי מסביר לו שאם אף אחד לא ימות, בעולם לא יהיה מקום לכל האנשים>
אייל: אז למה אי אפשר שכשאיש נמצא בעבודה, איש אחר יהיה בבית שלו, ואחר כך יתחלפו?

שיחות על החיים עם אייל (#18)

ארור שעון החורף הזה. סוף סוף מזג האוויר נרגע קצת, ואחרי הצהריים אפילו די נחמד בחוץ, ואז פתאום בשש כבר מתחיל להחשיך, ובשש וחצי כבר חושך. קללה, פשוט קללה.
אתמול היינו באחת הגינות הציבוריות עם עוד חברים של אייל מהגן. בעוד אייל משחק עם חבריו, אני עקבתי אחרי יאיר, שהתהלך לו מפה לשם, ניסה לתפוס את אחד הכלבים, ניסה להחזיר לעץ עלה שנפל, הראה לי את העורבים מסביב, התגלש במגלשה, התנדנד, והיה חמוד באופן כללי, ולכן אני מסכמת את כל אחר הצהריים הזה כחוויה חיובית, למרות שנעלתי נעליים עם עקבים דקים ולא ישבתי לשנייה. העקבים מידי פעם נתקעו במשטח הגומי שהיה בגינה (השיטה החדשה במקום חול).
בשש ורבע אייל קלט שמתחיל להחשיך, ושאם לא נחזור הביתה, הוא לא יספיק לראות עוד פרק ב-DVD של עונה 3 של "החיים" (שקניתי לו לפני ראש השנה), ולכן ביקש ללכת. בדרך לחניה, בעוד השמש כבר כמעט  סיימה לשקוע, ניהלנו את השיחה הבאה.

אייל: אמא, השמש עוברת עכשיו לצד שני. את יודעת למה היא עוברת לצד השני?
(הכוונה לחצי השני של כדור הארץ כמובן)

אני: למה?

אייל: כי אם היא לא תעבור לשם, אז יהיה שם תמיד חושך. ואז אנשים כל הזמן ישנו. והם יכולים לחלום חלומות רעים.

אני: ואז מה יקרה?

<אייל מסתכל עליי במבט של – מה, את לא יכולה להבין את זה בעצמך?>

אייל: ואז הם יתעוררו.

אני (מנסה להתחכם): אבל איך הם יתעוררו אם כל הזמן יש חושך?

<אייל מסתכל עליי במבט של: את מטומטמת או שאת עושה את עצמך?>

אייל: אז הם יפתחו את העיניים, והם יקראו לאמא שלהם.

שיחות על החיים עם אייל (#17)

היום נסעתי עם הילדים לאאוטלט בהרצליה כדי לקנות להם נעליים ב-"נמרוד" (100 ש"ח לנעלי צעד ראשון, אחלה דיל). בדרך לימדתי את אייל כמה מילים באנגלית לרגל הנסיעה שלנו לחו"ל: Yes, No, Please, Thank you.

אייל: אמא , נכון, אני מכיר את המילים האלו! למדתי את זה לפני איזה חג. היו 12 שאמרו לנו No ו-30 שאמרו לנו Yes, והיו כמה שאמרו שהם לא יודעים.
אני: איזה חג זה היה? אתה מדבר על יום העצמאות?
אייל: לא, אני לא חושב.
אני: זה נשמע לי כמו יום העצמאות.
אייל: זה החג הזה ששרים לחיילים שמתו.
אני: יום הזיכרון ואחר כך יום העצמאות.
אייל: אה, כן, נכון.

אחר כך אמרתי לו שיגיד לי מילים בעברית ואני אגיד לו איך אומרים אותם באנגלית. זה היה מאוד משעשע, בין השאר בגלל שהוא ניסה את המילים החדשות על יאיר.

אייל: אמא, איך אומרים לבכות?
אני: cry
אייל: יאיר! No cry! no cry! יופי! עכשיו Cry! עכשיו cry!

אייל: אמא, איך אומרים ער?
אני: להתעורר זה wake up
אייל: יאיר! wake up! wake up!
אני: מה? יאיר ישן?
אייל: לא, עכשיו הוא ער.

אייל: אמא, איך אומרים קרח?
אני: קרח זה Ice
אייל: ואיך אומרים קרח יבש?
(נחשו: איזה ילד היה  באוגוסט בשבוע של קייטנת מדעים?)

לסיום סיפרתי לו ש-cookie זה עוגיה, ולכן כשאני קוראת לו "קוקי", זה כאילו שאני אומרת לו שהוא עוגיה שלי.

אייל: נכון! ראיתי סרט עם עוגי שהיה באנגלית והוא אמר cookie כמה פעמים. (הסתבר לי אחר כך מבעלי שזה סרטון שהוא הראה לו ביו טיוב)
אני: כן, עוגי מאוד אוהב לאכול עוגיות.
אייל: והוא גם רצה לאכול עוגיות מספרים.
אני: מה, את הדפים?
אייל: כן! והוא גם אכל פלסטיק! ואכל שלטים! <הכניסו פה קטע תיאורי על עוד דברים שעוגי אכל> והוא גם אוכל אנשים!
אני: מה? הוא אוכל אנשים? אתה בטוח?
אייל: כן, הוא אוכל אנשים.
אני: אוי ואבוי, אז כדאי מאוד שניזהר! שלא יאכל אותנו!
אייל: אמא, הוא לא קיים באמת.
אני <צוחקת>: אה, כן, נכון.
אייל: הוא אוכל גם טבחים, אני חושב.
אני: טוב, טבחים הם אנשים, אז אם הוא אוכל אנשים הוא אוכל גם טבחים.
אייל: אמא, הוא לא קיים באמת.
אני: נכון, שכחתי.
אייל: הוא גם אוכל רק אנשים מבד.

שיחות על החיים עם אייל (#16)

ביום האחרון של אוגוסט היינו ביום כיף בים מטעם העבודה של בעלי. להלן מונולוג מפיו של אייל:

אייל: אמא, בואי אני אסביר לך על הדברים המסוכנים שיש בים:
אחד – הגלים
שתיים – התמנונים
שלוש – כל מיני דגים
ארבע – המערבולות
חמש – המדוזות
שש – המים העמוקים
בסדר? יש שישה דברים.

אני: אוקיי. טוב שאתה אומר לי, כדי שאני אזהר.

אייל: עכשיו, יש דגים זהובים, שהם בסדר. אחריהם יש דגים אדומים, שהם יותר מסוכנים. אחריהם יש דגים אפורים, שהם הכי מסוכנים. כשעוקפים אותם, יש מערבולות. כשעוקפים את המערבולות, יש מדוזות. כשעוקפים את המדוזות, יש מים מאוד עמוקים.

אני: הבנתי. אני אזכור את זה.

אייל: ותסבירי גם לאבא.

אני: כן, בטח, אין בעיה.

אייל: עכשיו, עומק ראשון – יש דגים זהובים. זה בסדר. עומק שני – יש דגים לבנים, זה גם בסדר. עומק שלישי – יש דגים אדומים, שהם מסוכנים. צריך להיזהר מהם. עומק רביעי – יש דגים אפורים שהם מאוד מסוכנים. עומק חמישי – יש מדוזות אפורות, אבל הן לא כל כך מסוכנות. עומק שישי – זה מאוד מאוד עמוק! בני אדם לא יכולים להגיע לשם. זה מאוד מסוכן. יש שם יצורים מאוד מסוכנים!!!

אני: הבנתי.

אייל: אני מבין בזה, אז אני מסביר לך.

אני: טוב מאוד. זה חשוב שאני אדע את הדברים האלה.

בשלב מסוים נפל לי האסימון והבנתי שהוא מדבר על ההדרכה שהוא עבר במוזיאון המדע בירושלים.

אייל והגוגוס או אייל לומד לכתוב

אני כנראה בחיים לא אבין מה זה הגוגוסים האלו ומה כל כך מלהיב בהם, אבל אייל משוגע עליהם. את רובם הוא הרוויח בזכות העובדה שיש לו אמא שמאוד אוהבת ארטיקים, ובמקרה נסטלה החליטה להוסיף גוגוסים לאריזות הארטיקים שלה.
נכון לעכשיו יש לו 7 גוגוסים, ולכולם הוא המציא שמות. הוא משחק איתם במשחקים שונים ומשונים, וגם בנה לכולם חלליות.
לאחרונה אייל התחיל להתעניין באותיות ובכתיבה (למרות שמספרים ותרגילי חשבון הם עדיין להיט חזק יותר אצלו). הוא ביקש מבעלי שיכתוב לו על נייר את השמות של הגוגוסים. אחרי השם השלישי, בעלי החליט שזה יותר חכם לתת לאייל לכתוב את השמות בעצמו, ושאנחנו רק נאיית אותם בשבילו.
להלן התוצאה (שימו לב שלגוגוס הכחול יש 3 שמות). שלושת השמות העליונים נכתבו על ידי בעלי, והשאר על ידי אייל.
מלמעלה למטה: חד קרן (כי יש לו קרן על הראש), מר ביישני, בעל אוזניים / מר מקדחה / מר סרטני (כי יש לו ידיים שדומות לצבתות של סרטן), מר ירוקי (כי הוא ירוק), מר סנאי, מר אדומי (כי הוא אדום), מר לבני (כי הוא לבן).

שיחות על החיים עם אייל (#15)

אני מבקשת מאייל בפעם השלישית שיעזור לפנות את שולחן האוכל, תוך כדי שאני מנפנפת באצבעי בפוזת הטפה.

אייל: אמא, לפני שאת מדברת אליי, תורידי את היד שלך!

 אני:  אתה צודק. הנה, עכשיו בלי האצבע. תלך בבקשה לעזור לפנות את השולחן.

אייל: טוב.


אייל איבד משהו בגן, והוא אומר לי משהו שאני לא מבינה תוך כדי יללות.

אני: אייל, תפסיק לילל. אני לא מבינה מה אתה אומר.

אייל: אני לא מיילל! חצופה! עכשיו אני לא רוצה לבוא איתך! (הולך)

 

 

אנחנו במשפחתון של יאיר. יאיר משחק בכדור. תינוק אחר לוקח ליאיר את הכדור.

אייל (לתינוק): לא מתנהגים ככה! אל תיקח ממנו! הוא יותר חלש ממך! הוא רק בן אחת!  (לוקח מהתינוק את הכדור ומחזיר ליאיר)

(התינוק גדול מיאיר בחודש וחצי)

 

יאיר יושב בעגלה. ילד כלשהו מהגן של אייל נוגע בפנים של יאיר

אייל: היי, זה התינוק שלי! אני לא מרשה לך לגעת בו.

עוץ לי גוץ לי והצד הנשי

בפורים הלכתי עם אייל לראות את ההצגה "עוץ לי גוץ לי". כבר שנים שאני רוצה ומתכננת לראות את ההצגה הזו, ועכשיו כשיש לי ילד בן 4, יש לי תירוץ מספיק טוב.

ההצגה היתה מקסימה. גם אני וגם אייל נהנינו מאוד. השירים והשפה ממש נהדרים, התלבושות מרהיבות והכל כל כך מושקע ומלא טעם וחוכמה.

רגעי קסם מההצגה:

א. איך שהתיישבנו (ביציע), אייל הכריז: "יש לנו את המקומות הכי הכי טובים!" (הם באמת היו טובים)

ב. כדורי ענק זהובים מתעופפים להם אל הקהל. אלינו הם לא הגיעו כי ישבנו למעלה (כפי שאייל ציין בחוכמה), אבל אייל התלהב מאוד לראות אותם מקפצים.

ג. רמי ברוך, ששיחק את המשרת, רוכב על המטאטא שלו ומדבר אליו כאילו היה סוס. ילדים צועקים לו שזה מטאטא ולא סוס, והוא מסביר שאם מפעילים את הדמיון, אפשר להאמין שזה סוס ולא מטאטא. אייל לוחש לי: "אמא, אני מאמין שזה סוס".

בפסח עברתי בקניון וראיתי מבצע של 1+1 על DVD-ים. ביניהם היה DVD של המחזמר. רכשתי בשמחה (את ה-DVD השני נתנו במתנה באחד מימי ההולדת הרבים בגן). ה-DVD הפך ללהיט בביתנו.

רגעי קסם בזכות ה-DVD:

א. אייל מסתחרר לו בבית ושר לו "פורימפו-פפה, פורימפו-פפה, אוי כמה שאני יפה…" (שיר החצרונית)

ב. שלושה ילדים (שניים בני 4 – אייל וחבר, ואחד בן שנתיים – האח של החבר) יושבים מרותקים מול המסך וצופים ב-"עוץ לי גוץ לי". כן, בטקסט של שלונסקי.

ג. שלושה דורות – אמא שלי, אני ואייל – יושבים וצופים ב"עוץ לי גוץ לי", ונהנים עד השמיים.

וגם בזכות ה-DVD, התחלתי פתאום לחשוב. יש משהו שמפריע לי במחזה הכל כך מקסים הזה. משהו שאני לא מבינה.

המלך כולא את בת הטוחן ומאיים כי אם לא תהפוך את הקש לזהב תוך לילה, אביה יושלך לכלא (כי שיקר למלך).

היא מצליחה (בעזרת האצלת סמכויות ויכולת הנעת אנשים – תעזבו את הפרטים הקטנים) לגרום לקש להפוך לזהב.

אבל המלך מכריח אותה לעשות זאת במשך לילה נוסף. ואחר כך במשך לילה נוסף.

ואז היא מתאהבת בו, מתחתנת איתו ועושה ילד. כן, עם אותו אדם שהתאהב בה בגלל שהיא יפה ובגלל יכולותיה הפיננסיות, לא חלילה בשל אישיותה.

זה לא קצת צורם?

ומצד שני, מה, שתשאיר לו את הזהב ותעזוב? תחזור להיות בת טוחן עלובה ועניה? זה הרי שלה! הזהב נוצר בזכותה. למה שלא תהנה ממנו? למה שלא תהיה מלכה?

לא פשוט, לא פשוט בכלל.

ואולי אני סתם מגזימה?

יאיר בן שנה

אתמול, 3 ביוני, ליאיר מלאה שנה.
או כמו שיעל חברתי קוראת לזה – מלאה שנה לכך שאני אמא לשני ילדים.
צ'וצ'ו הקטן הוא באמת התינוק הכי מתוק בעולם – כל הזמן צוחק, מבסוט תמידית, עושה שיגועים, מחייך לכולם, סקרן שרוצה לבדוק כל דבר, אוהב את החיים, טועם מהכל בכיף, הרוס על אחיו הגדול, אוכל טוב, ישן טוב, פשוט מלאך מתוק (טפו טפו טפו חמסה חמסה בלי עין הרע שרק יהיה בריא העיקר הבריאות).
ואני, אמא שלו, לא ממש מאמינה שעברה שנה שלמה, כי זה מרגיש כאילו הזמן עבר, הילד גדל, אבל אני נתקעתי קצת במקום.
הייתי בטוחה שכשיאיר יהיה בן שנה אני אהיה רזה יותר, אופטימית יותר, מאורגנת יותר, פחות עייפה, יותר "בעיניינים".
יש לי שני ילדים מקסימים ונהדרים, החיים שלי טובים, אבל אני, פרפקציוניסטית חסרת פרגון עצמי שכמותי, רואה רק את מה שאני לא במקום מה שאני כן.
במקום לראות את 10 הקילוגרמים שהורדתי השנה, אני רואה רק את ה-10 שאני עוד צריכה להוריד ומאוד מבואסת מכך.
במקום להיות גאה בכך שאני מסתדרת ו"מתקתקת" עיניינים, ארוחות ערב, מקלחות, הסעות וכו' עם שני ילדים, אחרי יום עבודה ארוך, כשבעלי בחו"ל, אני לוקחת את זה כמובן מאליו.
במקום להתפעל מכך שחוץ מעבודה כמנהלת פרויקטים במשרה מלאה, טיפול בילדים ותחזוק (סביר) של הבית, אני גם מצליחה לנהל בלוג בישול די פופולארי ואפילו לעשות התעמלות מידי פעם, אני מתוסכלת מכל הדברים האחרים שאני לא מספיקה לעשות.
השנה האחרונה היתה לא פשוטה בשבילי. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה קצת יותר קלה (אמא שלי כבר הזהירה אותי לא לבנות על זה), והעיקר הבריאות.

אני די מסוקרנת לראות כיצד יאיר יתפתח, איזו אישיות תהיה לו ואיזה מראה. כרגע הוא נראה כמו תינוק פרסומות קלאסי (הילד נראה ממוצא שוודי אותנטי), ומסקרן אותי כיצד יראה בתור ממש ילד.

יצא לי פוסט קצת דיכאוני, ולכן אשנה כיוון ואספר לכם 10 דברים חביבים על יאיר:

1. השם שלו מאוד מתאים לו. הוא מאיר את חיינו, יש לו פנים מאירות וחיוך מאיר והוא פשוט ילד קורן. גם כל מי שרואה אותו קורן בחזרה.

2. המשחקים האהובים עליו הם: א. המשחקים של אייל; ב. כל דבר שניתן להכניס לפה וללעוס ואינו צעצוע; ג. תוף שהוא מחזיק ומכה בו במקל. למעשה בצעצועים שלו הוא לא ממש מתעניין.

3. יש במשפחתון שלו מובייל עם פרפרים שהוא פשוט הרוס עליו. זה היה ככה מאז שהוא נכנס לשם בגיל 4 חודשים ולא עבר לו עד היום.

4. הוא דומה לי. הידד! (כשאנשים היו רואים אותי עם אייל, המשפט השני שהם היו אומרים לי זה – "הוא ממש לא דומה לך". הראשון היה – "את אמא שלו או הבייביסיטר?")

5. כשאני באה לקחת אותו מהמשפחתון, הוא עושה שלום למטפלת וזוחל לקראתי כולו חיוכים. לאחר סשן של קריאות שמחה, חיבוקים ונשיקות, הוא רוצה שאוריד אותו לרצפה וממשיך לשחק בצעצועים. כשאני לוקחת אותו בידיים ופונה ליציאה, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו.

6. יש לו אופי שונה משל אייל. הוא ילד הרבה יותר שובב ואני כבר רואה איך אצטרך לרדוף אחריו כל היום.

7. מה שכן, נראה לי שהוא יהיה דברן וקשקשן בלתי נלאה כמו אייל. אני מחכה כבר לשמוע את השיחות ששני אלו ינהלו בעתיד.

8. הוא כמובן מעריץ מאוד את אחיו הגדול, ורוצה לעשות את כל מה שהוא עושה ולשחק בכל המשחקים שלו. הוא רק רואה את אייל וישר נהיה שמח. אייל, מצידו, מאוד אוהב להסביר לו דברים ("תראה יאיר, ככה שוטפים ידיים… ככה עושים פיפי… ככה לובשים מכנסיים… אמא, אני מלמד אותו איך עושים דברים"), אבל הוא לא כל כך אוהב שיאיר נוגע לו בצעצועים, כמובן.

9. כשאנשים רואים אותו, הם לא מבינים איך יצא לי ילד בלונדיני (יש לי שיער שחור). אני נאלצת להסביר מעט על גנטיקה (לאמא שלי ולאחותי היה שיער בלונדיני כשהיו ילדות). לפעמים בא לי סתם להגיד שהשיער צבוע ושהעיניים הכחולות זה עדשות מגע.

10. הוא לא אוהב לשבת בעגלה או בטיולון. הוא מעדיף לזחול ולחקור את העולם, ולכן לצערי אני לא מסוגלת יותר להסתובב איתו בקניונים, כלומר זמני השופינג שלי קוצצו משמעותית. אולי זה לא דבר כל כך רע בעצם…

צ'וצ'ו, אני אוהבת אותך הכי בעולם ושמחה שאתה שלי! אין כמוך! נשיקות מאמא.

אייל ולוח התמרורים

"אמא, אסור לבנות פה בתים!"

"אמא, אסור לשים בקבוקים על הכביש!"

המכתב שלא נשלח

לבני הקטן, יאיר, הידוע בכינויו פופו,צ'וצ'ו וצ'ופה.

זאת אמא שלך כותבת לך.

אני אוהבת אותך מאוד, ותמיד אוהב אותך בכל ליבי.

אבל שלא תחשוב שאני לא יודעת מה אתה עושה כשאני לא מסתכלת.

חמישה מוצצים נעלמו. אתה זרקת אותם בכוונה. אני יודעת את זה. אמא יודעת הכל.

הבנתי כבר שיצא לי עוד ילד מדען סקרן וגאון כמו אחיו הגדול. זה לא אשמתך. זה אבא ואמא שלך אשמים, הם הורישו לך את הגנים האלה.

החלטת לחקור את נושא כוח המשיכה. בסדר. אני אתגבר. כל עוד מדובר בזריקת מוצץ ולא בקפיצת ראש בשם המדע.

אבל למה מאחורי המיטה? למה???

אתה לא יכול לזרוק אותם ככה שיפלו על הגב ובמקום נגיש?

או לפחות בצורה כזו שאני אוכל למצוא אותם אחר כך?

בלי שאצטרך לזחול על הברכיים?

כבר שנה לא עשיתי יוגה. תתחשב בי קצת, נו.

אני מזכירה לך שאתה עוד מעט בן שנה, ואז חסל סדר סטריליזציה. תעשה את השיקולים שלך.

לטיפולך.

אוהבת,

אמא.