עפיפונים

אני בת 36 (ושבועיים)

עוד בראש השנה הרגשתי את זה. בדרך כלל הפוסטים שלי לסיכום שנה או לרגל יום הולדת הם קצת עצובים. בשנה שעברה אפילו לא היה לי כוח לכתוב פוסט. השנה גיליתי, לתדהמתי, שדווקא טוב לי.

פעם הייתי בהרצאה של פלי הנמר, והוא אמר שם משפט בסגנון "הכל טוב ובשאר אני מטפל". זה מסכם פחות או יותר את ההרגשה שלי. אני סוף סוף רואה את כל הדברים הטובים והשפע שיש לי בחיי – בעלי הנהדר, ילדיי המהממים, ההיריון (שחיכיתי לו הרבה זמן), החברות האהובות, הבריאות, מצב כלכלי פחות או יותר בסדר. אז נכון שיש במה לטפל ולא הכל הוא כמו שאני רוצה, ובחלק מהמקרים אפילו לא קרוב, אבל הכל בשליטה והכל בטיפול ואני אופטימית מאוד.

אני מרגישה שאני מכירה את עצמי טוב יותר, מבינה מה מניע אותי, איך דברים משפיעים עליי, למה אני כמו שאני, ואני מקבלת את עצמי.

אני מרגישה שמצאתי פחות או יותר את האיזון בין האלמנטים השונים בחיי. ברור שיש לפעמים לחץ, ולפעמים דברים לא מסתדרים, אבל באווירה הכללית הכל מסתדר נכון.

אז בגיל 36, סוף סוף אני מתחילה להרגיש טוב ונכון. היה שווה להתבגר.

מסר לחיים באדיבות התכנית "שרגא בישגדא". גזרי ושמרי.

מסר לחיים באדיבות התכנית "שרגא בישגדא". גזרי ושמרי.

< גיקית >

כתבתי זאת כבר בפוסט על יום הולדתי ה-34: המספר 36 הוא מספר מהמם. יש לו המון מחלקים: 2, 3, 4, 6, 9, 12, 18. שתי ספרותיו מהוות את ההתחלה של הסדרה החשבונית של 3, ואם מחברים את הספרות האלו מקבלים 9 – שזהו המספר הבא בסדרה. חוץ מזה זו ההתחלה של תאריך הלידה של יאיר (3/6/09).
היום יאיר אמר לי בדרך חזרה מהגן ש-9 כפול 4 זה כמו 18 ועוד 18 שזה 36, ו-36 ועוד 36 זה 72. יפה מאוד לילד בן 5 וחצי, הלוא כן? אולי אעשה אאוטסורסינג לילדים כשיגיע הזמן לכתוב את פינת הגיקית הבאה.

< /גיקית >

סיכום החופש הגדול 2013

החופש הגדול הזה ייכנס להיסטוריה בתור החופש שעבר לי הכי מהר אי פעם. יכול להיות שבגלל זה נפלו עלינו החגים בספטמבר? אני תוהה.
השנה הייתה שונה משנים קודמות בכך שהשנה אני פרילאנסרית ועובדת מהבית, כך שבסיום הקייטנות והגן הפרטי, הילדים היו איתי בבית, אבל אני למעשה הייתי בעבודה. בשנים הקודמות הייתי בחופש (או מובטלת – בשנה שעברה) וכל הזמן שלי בעצם היה מכוון ומוקדש לילדים.
להפתעתי המצב הזה הוכח כקל יותר רגשית עבורי. אולי זה גם בגלל שהילדים כבר גדולים יותר, בני 7 וחצי ו-4, אבל אני חושבת שזה בעיקר בגלל שבשבועיים וחצי האחרונים של החופש הייתה לי למעשה לגיטימציה מוחלטת – בפניהם – לתת להם את האחריות להסתדר לבד מבלי שאהיה מצופה לשעשע אותם. כשאני כותבת לגיטימציה – אני מתכוונת לגיטימציה בעיני עצמי. לא להרגיש את הצורך להתנצל על כך שזמני אינו מוקדש בלעדית להם, למרות שאנחנו חולקים את אותו מרחב. אמרתי להם שעכשיו אימא צריכה לעבוד כך וכך זמן, והם צריכים להעסיק את עצמם, ואחר כך נבלה ביחד, והם קיבלו את זה בקלות וללא תלונות או השגות. כל כך פשוט!
כפעולה מקדימה לשבועיים וחצי האחרונים של החופש, הכנתי עם הילדים טבלה מדויקת של ימים, ובכל יום ציינו אלו פעילויות נעשה בבוקר ואלו אחר הצהריים. הקפדתי לרווח אותם (שלא יהיו 3 ימי יצירה רצופים) וגם הכנתי את הילדים מראש שזה רק תכנון והכל נתון לשינויים. בעלי תרם ימי חופש משל עצמו, סבתא לקחה על עצמה את אחד הבקרים, ואני הצלחתי, חוץ מלעבוד, גם לשמור על שגרת הפילאטיס ועל נוכחות בקורס שהשתתפתי בו וגלש לסוף החופש, ואפילו יצאתי לפגישת עבודה ארוכה באחד הימים.

אז לא נסענו לחו"ל או לנופש בארץ, אבל עשינו יום יצירה אחד בנושא מפלצות והילדים היו במוזיאון הטכנודע בגבעת אולגה עם אבא שלהם (בקרוב בסדרת fun במזגן). ניסינו לסדר את חדר המשחקים והתייאשנו. לקחתי אותם לקניות ב"חצי חינם", ביקרנו בספרייה העירונית, ישבנו בבתי קפה. הצלחתי לתאם להם כמה מפגשים עם חברים אחר הצהריים. ממש מינימום אטרקציות ויחד עם זאת, או אולי בזכות, שקט מחשבתי גדול. ביום האחרון שלפני תחילת שנת הלימודים ישבתי איתם בבית קפה והרמנו כוסית (של מיץ תפוזים) לכבוד סוף החופש, והרגשתי כל כך רגועה בהשוואה לשנה שעברה.

אז במבט לאחור, דווקא תקופת הקייטנות הייתה הרבה יותר מטלטלת וקשה עבורי. הספקתי פחות והרגשתי שיש לי פחות זמן לעצמי.

בחיים יש גם הפתעות.

כך מצאתי את יאיר באחד הימים. בשלב מסוים גם לילדים נמאס מהחופש הגדול והם שמחו לחזור לחיקה של מערכת החינוך.

כך מצאתי את יאיר באחד הימים. בשלב מסוים גם לילדים נמאס מהחופש הגדול והם שמחו לחזור לחיקה של מערכת החינוך.

 

לוח החזון שלי

ביום שישי אחד אירחתי בביתי קבוצה של נשים מוכשרות ונהדרות, כולן בלוגריות, לפעילות של הכנת לוח חזון. הנחתה אותנו חברתי יונית צוק, היישר מבולטימור הרחוקה, דרך הסקייפ. כל אחת הביאה איתה לוח כלשהו (קנווס, קרטון ביצוע, בלוק ציור וכו'), מגזינים וחומרי יצירה שונים, וכמובן – משהו טעים לנשנש!
ישבנו, גזרנו, דיברנו, התייעצנו והיה ממש כיף.

לפני המפגש היינו צריכות להכין שיעורי בית – לכתוב על מה שאנחנו רוצות להשיג בשנים הקרובות, בחלוקה לתחומים שונים, כמו קריירה, משפחה, בריאות ועוד. אצלי, כרגיל, 99% מהתהליך התרחש במערכות החשיבה שבמוח שלי, ולא טרחתי לרשום כמעט כלום. גם לא הייתי צריכה. אני חיה את החזון והבחירות שלי כל הזמן, מדפדוף קל במגזינים כבר היה לי ברור אילו אימג'ים מייצגים את מה שאני רוצה לשנים הקרובות.
לוח חזון יכול להיות מאוד ברור ומפורש, אבל אני העדפתי לבנות אותו בצורה מופשטת יותר ועם אימג'ים מטאפוריים יותר.

לוח החזון שלי

 

אולי אתחיל ממה שהיה לי ברור שהלוח לא יכלול. בין המגזינים מצאתי דף שכלל מילים שבעבר היו מאוד רלוונטיות ומרכזיות בעיניי: מובילות, מצוינות, פסגה, אסטרטגיה, רווחיות, קדמה, חדשנות… הסתכלתי על המילים האלו והרגשתי שאני ממש לא מתחברת אליהן. הן נראו לי כל כך זרות. הבנתי סופית שהיום אני במקום אחר לגמרי.

הבנייה של הלוח התחילה מהדמות המרכזית, שהיא גבוהה וחורגת מהדף. יש לה עמידה בטוחה (ובלי קשר, אני אוהבת את איך שהיא לבושה). היא חזקה, בשליטה, יודעת מה שהיא רוצה. עומדת על שלה, וגם מביטה לאופק. הרגשתי שהיא מייצגת בדיוק את איך שאני רוצה לראות את עצמי.
הדבקתי לידה כוכבים מוזהבים, כדור פורח וענן, שמייצגים את החלומות והשאיפות שלי. אני רוצה לחיות את חיי לאורם ולהגשימם.
המטוסים והוואשי טייפ בדוגמת דואר אוויר מייצגים את הקשר לחו"ל. אני עדיין לא בטוחה איך וכיצד הוא יתממש, אבל מרגישה שצריך להיות כזה ושאני רוצה שיהיה כזה.
הלבבות, הזוג והצבעים הוורודים מייצגים את הזוגיות והמשפחה, שבהם אני רוצה להתמקד, והם חלק מהשינוי שעשיתי השנה, כשעברתי לעבוד מהבית.
המילים והספרים מייצגים את הכתיבה. אני רוצה להתפרנס מכתיבה ואני רוצה להוציא לאור ספרים.
הבלונים והמדבקות העגולות בשלל צבעים מייצגות מסיבות וכיף, או למעשה את המוטו שלי שבחיים צריך ליהנות. חשוב לי למצות את הצד הטוב של החיים, ליהנות ולשמוח, במיוחד עם ההיסטוריה שלי של דיכאונות אחרי לידה חוזרים.

חוץ מהמראה האסתטי של הלוח, שאותו אני מאוד אוהבת, הרגשתי נהדר כשסיימתי אותו. יש משהו מזכך ומדייק לראות את החלומות, השאיפות והתחושות שלך באופן ויזואלי על לוח. הם אמנם נוכחים כל הזמן ומתגלגלים בראשי, אבל זה אחרת כשהם מונחים כך בצורה מפורשת מולך.

אני מודה ליונית על ההנחייה ועל היוזמה. אני מודה לכל הנשים המקסימות שהתארחו – שמחתי מאוד לפגוש אתכן במציאות. אני מחזקת את עצמי וגאה בעצמי על היכולת לבטא באופן ויזואלי את השאיפות שלי.
ב ה צ ל ח ה !

יום הולדת 34

אני שמחה שחיכיתי כמעט חודש בשביל לכתוב פוסט יום הולדת. התחלתי לכתוב אותו כיום-יומיים אחרי תאריך יום הולדתי והוא יצא לי מאוד דיכאוני, כי הייתי די מבואסת, ובסוף העדפתי למחוק אותו. קראתי בבלוג של מישהי שהיא מעדיפה לפעמים שלא לתעד רגעים של דיכאון, כי היא לא רוצה שבסופו של דבר that will be her legacy. אני יכולה להבין את זה. אמנם זה קצת עצוב בעיניי שהיא לא מאפשרת לעצמה לפרוק גם בבלוג, גם בהקשר האישי וגם בהקשר הגלובלי יותר – לאפשר לאנשים אחרים להזדהות איתה. מצד שני, כמי שגדלה על ברכי הקונספט שהיומן שלנו זה מה שיישאר אחרינו, אני חושבת שהייתי מעדיפה לזכור והייתי מעדיפה להיזכר דווקא דרך הרגעים הטובים והשמחים.

Anyway, כשהייתי בת 30, אני חושבת, הייתי אצל נומרולוג שאמר לי שבגיל 34 אגיע לבגרות. מאז אני מנסה להבין מה זה אומר בדיוק, ולבדוק אם זה נכון. אם בגרות היא היכולת להעריך את עצמך כמו שאתה, ולהסתכל בעיניים פקוחות על חייך, אני מניחה שאני פחות או יותר שם. אני עוד עובדת על זה, כנראה (בכלל, לפעמים אני מרגישה שכל חיי הם a work at progress), אבל אין ספק שאני קרובה לזה יותר משהייתי אי פעם. לפעמים אני מדמיינת שהחיים הם כמו כד פורצלן שאני מרכיבה מחתיכות חתיכות, בכל פעם משבצת חתיכה אחרת שהייתה חסרה לי קודם. אני מרגישה שהשנה החתיכה ששיבצתי היא חתיכת החברות (friendship). במשך תקופה ארוכה, שהתחילה באמצע הדרך בין סיום התיכון לסיום התואר הראשון (כעתודאית, התקופות האלו היו עוקבות אחת לשנייה), לא היו לי חברות-בנות אלא רק ידידים-בנים. מאז נאבקתי לשינוי המצב, וכרגע אני מרגישה שאני כבר די זורמת באזור הזה. חברות-בנות זה נהדר.

השנה אני רוצה להתמקד בבריאות שלי (וזה כולל גם חזרה למשקל שפוי ונורמלי) ובמציאת הדרך שלי בחיים. כשהייתי בת 20 הייתי מאוד בטוחה לגבי העתיד ולגבי מה שאני רוצה להשיג. היום בגיל 34 אני כבר לא רוצה את מה שרציתי לעצמי אז. גם זה חלק מההתבגרות, אני מניחה.
יש כמובן עוד כל מיני תכניות, אבל זה העיקר :-)

כל שנה אני מחכה ומתכננת אותה, תודו שהיא הייתה חסרה לכם…. פינת הגיקית.

< גיקית >

אני מודה שהמספר 34 אינו מרגש אותי במיוחד. הוא מתחלק ב-17, שזה חביב. הוא מורכב משני מספרים עוקבים (שזה חביב), שסכומם 7, מכפלתם 12, וחיסור ביניהם הוא 1. כל אלו מספרים חביבים. Nothing really exciting. אני אומרת, גיל 36 – זה מספר.

</ גיקית >

משבר

אני מנסה לאזור כוחות במשך 3 השבועות האחרונים כדי לכתוב את הפוסט הזה.
לפני כמעט 3 שבועות פשוט נשברתי. הפסקתי לנהל רישום של מה שאני אוכלת. הפסקתי בכלל לשים לב למה שאני אוכלת. הפסקתי ללכת לקבוצה. הדבר היחיד שהתמדתי בו זה זומבה פעמיים בשבוע (חוץ משבוע אחד שבו המדריכה נפשה בכרתים ואני סבלתי מייסורי גמילה).
נשברתי כי אחרי שעברו חודשיים מאז שהתחלתי את התהליך הזה, אני לא רואה תוצאות, ואני לא מצליחה לגלות מספיק אורך רוח בשביל להתמיד עד שאני כן אראה תוצאות.
בחודשיים האלו ירדתי 3 וחצי קילו, אבל במראה אני לא רואה שום שינוי. אני כן מרגישה שינוי קל בצורה של הגוף, ויש מכנסיים שנסגרים עליי עכשיו (אמנם בקושי, אבל נסגרים) שלא נסגרו עליי קודם.
אבל במראה אני לא רואה שינוי, וזה מתסכל אותי מאוד מאוד מאוד.

ד"ר אופירה שאול אומרת שכדי להצליח בתהליך כזה, צריך להפסיק לשפוט את עצמנו כל כך לחומרה. צריך להעצים את עצמנו במקום להחליש. צריך לראות את עצמנו בעיניים של הצלחה ולא של כישלון. צריך להתייחס לעצמנו מתוך חמלה וטוב לב.

אני לא יודעת איך עושים את זה.

אני מודה שאני עושה בדיוק ההפך. אני מלקה את עצמי כל הזמן: על כך שלפני שנה הייתי 10 ק"ג פחות. על כך שלפני שנתיים הייתי 20 ק"ג פחות. על כך ששום דבר לא עולה עליי. על כך שלדעתי אני נראית נורא ואיום.

אני לא יודעת איך לצאת מזה.

בשבוע הבא אתחיל ללכת שוב לקבוצה, ואני מקווה שזה יעזור לי לעשות kick-start מחדש.

השאלה היא איך אני גורמת לעצמי להאמין בי מחדש.

חמלה וטוב לב. אני אשתדל לזכור את זה.

 

קייטנת אימא – סיכום שבוע ראשון

קראתי איפשהו על תסמונת הפייסבוק שמכניסה אנשים לדיכאון. רוב האנשים משתפים בפייסבוק רק את החלקים היותר זוהרים בחיים שלהם – תמונות מטיולים וחופשות, התמונות היותר יפות שלהם, תמונות שלהם מבלים וכו', כך שנדמה לנו כאילו החיים של כולם כל כך הרבה יותר טובים משלנו. אני בהחלט יכולה להבין את זה, במיוחד עכשיו, בעודי ספונה בביתי בקורתו של המזגן וחוששת לצאת החוצה לחום, בעוד שפיד הפייסבוק שלי מפוצץ בתמונות של אנשים מבלים במסעדות, ים, בריכה, קפריסין, כרתים, אילת, ושאר מקומות בארץ, וכולם נראים כל כך רזים, חטובים, יפים, שזופים ומאושרים.
גם אני חוטאת בזה, כמובן, ומעלה תמונות של מאכלים, הילדים ושלל בילויים. אני גם משתמשת בזה, ומידי פעם עוברת על ה-timeline שלי כדי להזכיר לי שיש לי הרבה דברים להיות אסירת תודה בגינם, ושלא הכל רע ונורא וקשה כמו שאני בדרך כלל חושבת.

גם הפוסטים של קייטנת אימא נראים כל כך יפה – ילדים חמודים יושבים יפה ויוצרים, רוחה של האם המשקיענית מרחפת מסביב, אפילו הבלגן שיש בבית מתקשה להבליח בתמונות…

אבל זהו, שזה לא בדיוק ככה.

כשביליתי עם הילדים את השעות הארוכות האלו, כל מיני נושאים והתמודדויות צפו מעל פני השטח ברמה שלא הייתי רגילה אליה בשגרה. זה תפס אותי לא מוכנה, ואני עדיין בודקת ביני לבין עצמי איך התמודדתי והאם עשיתי זאת בצורה טובה. כמובן שזה היה גם מתיש מאוד, בעיקר נפשית ומנטלית.

יום ראשון: יום בתל אביב
נסענו לתל אביב ברכבת ואוטובוס. הילדים השתתפו בפעילות יוגה בסטודיו fly. אכלנו ארוחת צהריים ב-The streets (היה טוב). ביקרנו ביקור קצר בגן מאיר ובגינת הכלבים שם. נסענו בשני אוטובוסים לקבוצת השומרי משקל שלי. נסענו באוטובוס לדרך נמיר ומשם לקחנו אוטובוס הביתה (אחרי המתנה מאוד מאוד ארוכה בחום ובשמש היוקדת). קישור לפוסט .
היום הזה היה בסך הכל מוצלח, מלבד החום הנורא. הילדים התאמנו בגילויי סבלנות ואורך רוח, בעיקר כשחיכינו לאוטובוס. יאיר הפתיע אותי בהתנהגות המושלמת שלו בסדנת היוגה. אייל, לעומת זאת, לא כל כך שיתף פעולה בסדנה שלו. הוא אמר לי שהוא היה עייף, והאמת היא שזה נשמע לי די הגיוני. הקפדתי לא להוכיח אותו ולא לנזוף בו, ודיברנו על החלקים שהוא כן נהנה בהם.
בקבוצת שומרי המשקל שלי הילדים החזיקו בהתחלה מעמד בלי להפריע, בזכות הענבים שהוגשו ושהם יכלו לנשנש מהם. בשלב מסוים יאיר התחיל להשתעמם ולהציק לאייל, אז הלכנו.
מבחינת התמודדות עם החום הנורא, והמעבר בין מקומות שונים, אני חושבת שהם היו ממש גיבורים.

יום שני ויום שלישי: ימי יצירה
הפוסטים: יום דרדסים. יום סיני.
בימים האלו בילינו את כל היום בבית. פה כבר עלו המון נושאים שהיה צריך להתמודד איתם:
סבלנות – לחכות עד שאימא תסביר עד הסוף את ההוראות; אם צריך עזרה ואימא עסוקה, לחכות שתתפנה; לחכות שהדבק יתייבש לפני שיהיה אפשר להמשיך; לחכות שכולם יסיימו לפני שממשיכים הלאה;
מיומנויות מוטוריות: גזירה, הדבקת מדבקות, שימוש בדבק, צביעה, ציור, קיפול, שימוש בשדכן.
הישגיות, תחרותיות ופרפקציוניזם: האם התוצאה יצאה כמו שרציתי? מה קורה כשלא? מה לעשות אם עשיתי טעות ומשהו התקלקל? איך היצירה שלי לעומת היצירה של אח שלי? האם אני מסוגל לבקש עזרה בחלקים בהם אני מתקשה? האם אני מנסה ומתמודד או מרים ידיים? האם אני מסוגל לקבל הערות ותיקונים על העבודה שלי?

זה היה קשה. הסעיף האחרון במיוחד, ואצל אייל במיוחד. אני מקפידה לשבח את שני הילדים במידה שווה על התוצרים שלהם, אבל לפעמים יש לי תחושה שאייל לא לגמרי מאמין לי שהתוצרים שלו כל כך נהדרים. לפעמים הוא התמודד עם "קלקולים" בצורה טובה, ולפעמים ממש לא. פעם אחת אפילו נדרש פסק זמן, כי אני הרמתי ידיים אחרי ניסיונות רבים לשכנע אותו להמשיך כשמשהו יצא לו לא טוב, נעלמתי מהשטח, והוא בא לקרוא לי בחזרה אחרי שנרגע והיה מוכך להמשיך. השתמשתי הרבה כדוגמה בסיפור שאייל מכיר על תומאס אדיסון – שניסה המון פעמים עד שהצליח למצוא את המתכת המתאימה לנורת החשמל, ולא הפסיק עד שהצליח. כשאייל רצה לוותר, שאלתי אותו כמה ניסיונות הוא עשה לעומת כמה ניסיונות אדיסון עשה. זה עזר ברוב המקרים.
זה גרם לי גם לתהות מה קורה במסגרת החינוכית. האם המורה תוותר לו או שתגרום לו להמשיך לנסות? כיצד היא תגיב כשיהיה מתוסכל כשמשהו לא ילך לו? וכיצד התנהגה הגננת בשנה האחרונה?

ההתמודדות התישה אותי. לא התכוננתי לזה. לא ידעתי אם פעלתי נכון. הייתי נרעשת ומתוסכלת. אחרי היומיים האלה הייתי צריכה הפסקה דחוף.

יום רביעי: יום מחוץ לבית
אחרי ימי היצירה, הייתי חייבת דחוף להחליף אווירה. קבעתי עם עוד שתי אמהות, ולקחתי את הילדים לג'ימבורי בקניון רננים.  הם שיחקו והוציאו מרץ, אני דיברתי עם החברות וגלשתי בסמארטפון. אכלנו צהריים ב"קפה קפה" (בדיעבד לא התלהבתי, כי האוכל שם רחוק מלהיות דיאטטי ויצאתי מבואסת מהמבחר) וחזרנו לג'ימבורי לזמן קצר. הילדים היו עייפים, אז נסענו הביתה, יאיר "נפל" לשנת צהריים ואייל ראה סרט בטלוויזיה. אחרי הצהריים נסענו לראות את "ספר הג'ונגל" בסינמטק הרצליה. הילדים מאוד אהבו את הסרט (יאיר אמר שהוא היה קצת עצוב), ואילו אני הזדעזעתי והתעצבנתי מההתנהגות של חלק מההורים/סבתות שהייתה מחפירה, מזלזלת, חצופה, רעשנית ובלתי מכבדת את הסביבה (ואחר כך מתפלאים שילדים ובני נוער מתנהגים ככה – הם בסך הכל מחקים את המבוגרים שבסביבתם), שבגללה לא יכולתי להתרכז בסרט.
אני חושבת שזה טוב שיצאנו מהבית ביום הזה ולא המשכנו בסדרת ימי היצירה, למרות שאייל קצת התאכזב שאנחנו לא מקפידים לפעול לפי התכנית.

יום חמישי: לאימא אין כוח
ביום הזה כבר הייתי מותשת – גם פיזית, וגם מנטלית. הייתי נסערת מכל מה שקרה בימים הקודמים, והייתי צריכה זמן שקט לעבד את הכל. היינו כל היום בבית, חוץ מגיחה קצרה לסושיה השכונתית לארוחת צהריים, שבה לצערי התפרצתי על אייל אחרי שהתחצף קצת למלצרית. אני מקווה שאחר כך הצלחתי לתקן את התגובה שלי מולו. זו הייתה חוויה מעניינת – השירות באמת היה די גרוע, אייל ביקש משהו מהמלצרית ולא קיבל אותו, ולכן צעק עליה. הוא לא הבין למה הוא לא התנהג בסדר, ואני ניסיתי להסביר לו שגם במקרים כאלה צריך לדבר בנימוס, כשאני בעצמי לא בטוחה אם זה הדבר הכי נכון בישראל של 2012.
בבית, הילדים שיחקו ביחד ולחוד בפליימוביל אבירים  וברכבת מעץ. אייל הראה ליאיר איך הוא משחק בטאבלט שלי. הם ראו סרט של דיסני, וגם כמה תוכניות טלויזיה מוקלטות – דינו דן, רכבת הדינוזאורים, דורה. חוץ מכמה מריבות אחים ומכמה "משעמם לי", היה בסדר בסך הכל.

השבוע הראשון לקייטנת אימא תם ונשלם. אני חושבת שבסך הכל הילדים מאוד נהנו, ושכמו תמיד אני לוקחת את הכל קשה מידי. אני מקווה שלשבוע השני של הקייטנה אני מגיעה עם כמה תובנות שיעזרו לי לצלוח אותו יותר בקלות.
מתוכננים לנו שני ימים מחוץ לבית, ובשאר הימים אתן לילדים לבחור את נושא היצירה המועדף עליהם (נשארו: מפלצות, גן חיות, מכוניות, רובוטים, יפני ויום מיחזור. אני די מקווה שהם יבחרו במכוניות ומפלצות…).
ביום חמישי יש לאייל פגישה עם מחנכת הכיתה שלו, ובשבוע שלאחר מכן הוא מתחיל כיתה א'… וזו כבר התמודדות אחרת לגמרי. או שלא?

השרביט – או – רק על עצמי לספר ידעתי

דנה מהבלוג המקסים פיטוטי העבירה אליי את השרביט. השרביט זו בעצם משימה שבלוגרים מעבירים מאחד לשני: כתיבת פוסט שכולל עשרה דברים שהקוראים שלך לא יודעים עלייך.
עשרה דברים שהקוראים שלי לא יודעים עליי? יש בכלל דברים כאלה? הרי אני כספר פתוח. מצד שני, כמובן שאין בכוונתי לפספס את ההזדמנות לכתוב עוד על עצמי. עמכם הסליחה אם רוב הדברים כבר ידועים לכם.

 #1
בתעודת הזהות שמי הוא רחלי. עם יוד בסוף. לא רחל. אין בן אדם אחד שפגשתי, וזה כולל את בעלי, שחשב ש"רחלי" הוא שמי האמיתי. כולם כולם היו בטוחים שהשם המקורי הוא רחל. גם בבית הספר הייתי תמיד רשומה כ"רחל" משום מה, ובתחילת השנה הייתי מתקנת ידנית ביומן הכיתה את השם שלי.
גם כשמתקשרים אליי נותני שירות או ארגונים שונים, הם פונים אליי כ"רחל" (למרות שאני רשומה אצלם כ"רחלי") ואני צריכה לתקן אותם. אפילו בעבודה יש אנשים שפונים אליי במייל כ"רחל", למרות שאני רשומה באאוטלוק כ"רחלי" וכך גם כתוב בחתימה שלי. אני מודה שאני פשוט לא מצליחה להבין למה היוד הזו כל כך בעייתית.
אחרי שהתחתנתי, נכנסה עוד יוד לחיי – היוד שבשם המשפחה "זוסימן". גם ממנה אנשים נוטים להתעלם…

#2
אני מחוננת והIQ שלי הוא ב-2% העליונים באוכלוסיה.  לא הייתי מודעת לכך לאורך כל ילדותי, ולמעשה גיליתי את זה בגיל מאוחר יחסית – לקראת סוף שנות העשרים שלי. פשוט אף אחד לא טרח לספר לי את זה מעולם, עד שהבנתי את זה בעצמי ועשיתי את הבירורים המתאימים. כילדה, הייתי חסרת ביטחון באופן קיצוני, ותמיד חשבתי שאני לא טובה מספיק. המבוגרים שסביבי כנראה חשבו משום מה שזה נורא ברור וגלוי שאני מחוננת, ולכן מעולם לא טרחו לספר לי כמה אני חכמה ומוכשרת. להפך, ההישגים הגבוהים שלי נלקחו כמובנים מעליהם על ידי הסביבה, ואני גדלתי בתחושה שאני יכולה הרבה יותר. אני נלחמת עם חוסר הביטחון שלי עד היום. לא תמיד אני מנצחת. הציפיות שלי מעצמי הן מאוד גבוהות, ואני לא תמיד מבינה עד כמה ההישגים שלי גבוהים. אני בדרך כלל חושבת שהייתי יכולה יותר.
עוד פועל יוצא של המחוננות הוא שאני מרגישה מאוד שונה מאחרים (כי תכל'ס, אני באמת שונה), מבודדת, חייזרית. גם בתחושה הזו אני נאבקת לא מעט.

#3
מאז שלמדתי לקרוא בגיל 3 או 4 (הדעות חלוקות לגבי המועד המדויק), זו אחת הפעילויות הכי אהובות עליי בעולם. יש לי הספק קריאה מהיר, וכשהייתי ילדה, הייתי יכולה לסיים 2 ספרים באחר הצהריים אחד בלי בעיות. אני קוראת בעברית ובאנגלית.
כשהייתי בכיתה ט', עשיתי רשימה של ספרי מופת וקלאסיקות מתוך כוונה לקרוא את כולם. כמובן שלא התקרבתי אפילו לחצי. הייתה לי תקופה של התמקדות בקריאת ספרי ילדים קלאסיים, הייתה לי תקופה של סופרים רוסים ופולנים (צ'כוב, טורגנייב), היתה תקופה שקראתי כל דבר מאת איטאלו קאלווינו… הספרים שאני הכי הכי אוהבת מוצגים לראווה בסלון, ומידי פעם אני חוזרת אליהם וקוראת אותם שוב. ביניהם: סיפורי שרלוק הולמס, גאווה ודיעה קדומה, סדרת הארי פוטר, ההוביט, ג'יין אייר, ספריו של מלקום גלאדוול, סדרת משחקי הרעב, אבא ארך רגליים, ספריו של דן אריאלי ועוד.

#4
אני פריקית של מחשבים ושל אינטרנט ומאוד מאוד אוהבת מתמטיקה. התחלתי לתכנת בגיל צעיר – למדתי את שפת לוגו בגיל 6.5 אני חושבת, אחר כך למדתי בייסיק, ואחר כך פסקל. סיימתי תואר במדעי המחשב בטכניון (כעתודאית), ובגיל 23.5 יצאתי לקורס ניתוח מערכות, ומאז זה העיסוק שלי, כבר יותר מ-10 שנים.
מתמטיקה, מחשבים וכימיה היו המקצועות האהובים עליי בבית הספר, ומעולם לא הצלחתי להבין למה אנשים כל כך מפחדים ממתמטיקה. זה בעיני המקצוע הכי יפה בעולם. בגלגול הבא, החלום שלי הוא להיות מתמטיקאית. מספרים מרתקים אותי.
אני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלי המחשב ובלי האינטרנט.

 #5
כשהייתי בתיכון הוזמנתי למבחנים בגלי צה"ל. צלחתי את המבחנים העיוניים (את מבחן הקול לא – גם בגלל שהייתי חולה באותו יום, וגם בגלל שאין לי קול רדיופוני בכלל…) והגעתי לשלב הראיון האישי. הם רצו להעביר אותי הלאה, אבל אני הצהרתי שאין טעם – כי אני רוצה להיות עתודאית למדעי המחשב.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כן הייתי ממשיכה במסלול הזה ;-)

 #6
אני מה שנקרא "בן אדם רגיש מאוד" (Highly Sensitive Person). מקומות המוניים, רעשים חזקים ובכלל דברים שמעמיסים על החושים מקשים עליי מאוד, ממש ברמה הפיזית, ולכן אני משתדלת להימנע מהם, עד כמה שזה ניתן.
זה יכול להוציא אותי מדעתי כשמישהו שורק, מתופף באצבעות או שר לידי. גם מצבי רוח של אנשים אחרים משפיעים עליי מאוד.
מצד שני, אני מאוד אינטואיטיבית, מודעת לסביבה, קולטת דקויות. יש לזה גם צדדים טובים.

#7
בדרך כלל חם לי. אף פעם לא הייתי רגישה לקור, ועם השנים (והלידות) אני סובלת יותר יותר מחום. כפות הרגליים זה החלק הכי פחות רגיש לקור אצלי. אני לא כל כך אוהבת לנעול נעליים סגורות, ובדרך כלל מתהלכת בסנדלים בתקופה בין פברואר לנובמבר, כל עוד לא יורד גשם. בבית אני תמיד בכפכפים או יחפה, גם בחורף.

#8
יש לי שיער בצבע שחור (טבעי), ועיניים כחולות, ושנים רבות גם הייתה לי תספורת קבועה – קארה עם פוני, או בקיצור: קליאופטרה. שנים רבות שנאתי את הפוני שלי, אבל רק בגיל 21 העזתי להיפטר ממנו. עד לפני כמה חודשים גם מעולם לא צבעתי את השיער, עד שהספר שכנע אותי לצבוע לחום, הייתי במצב רוח הרפתקני והסכמתי. עכשיו אני מחכה שהשיער ישחיר מחדש. זה קצת אירוני, כי אנשים תמיד היו בטוחים שצבעו של השיער השחור שלי מגיע משפופרת…
שנים גם הייתי מתוסכלת מכך שבעיתוני האופנה, במדורי העצות של "כיצד תתאפרי" ו"אילו צבעים מתאימים לך", תמיד היו מתעלמים מהשילוב של שיער כהה ועיניים בהירות, ונותנים עצות רק לבהירות שיער ועיניים או כהות שיער ועיניים…
ו… כן, גם זה תרם לתחושת החייזרות שדיברתי עליה בסעיף #2.

#9

יש לי טעם מוזיקלי מאוד מאוד מגוון. באוסף הדיסקים שלי גרים בכפיפה אחת דודו אהרון, רדיוהד, עידן רייכל, דניאלה ספקטור, אריק איינשטיין וגידי גוב ועוד. אני אוהבת מוזיקה לטינית, מוזיקה ערבית, מוזיקה אירית, רוק אלטרנטיבי, מוזיקה קלאסית, דיסקו, פופ, אייטיז, סיקסטיז, פיפטיז, סבנטיז…
לעומת זאת, אני לא יכולה לסבול זמרים שצועקים כשהם שרים (כששמים שיר של ריטה ברדיו אני מעבירה תחנה), זמרים שנראה שהם לא מבינים מה שהם שרים, וזמרים עם הגייה בעייתית. קשור כנראה לסעיף #6.

 #10
אני מוכנה להתקיים כל החיים על סושי, דגים, פירות ים וגלידה. זה האוכל שאני הכי אוהבת בעולם.  לא ויתרתי על סושי גם כשהייתי בהריון.

 

נו? איך יצא? אני מודה שאחרי 5 דברים נתקעתי, אבל אחרי שסיימתי את הרשימה, אני מרגישה שהייתי יכולה לכתוב עוד, וש-10 דברים זה לא מספיק…

אני מעבירה הלאה את השרביט (הסגול, עם כוכב כסוף ומנצנץ בקצה) לשלושת הבלוגריות הבאות:
יונית, מהבלוג אמאעובדת (כי אני מתה עליה, והייתי שמחה אם הייתה אחותי. מי יודע, אולי יום אחד אצליח לשדך את אחד הבנים שלי לאחת הבנות שלה וזה אפילו יתגשם ;-) )
לילך, מהבלוג של אוקה (כי אני עוקבת אחרי הבלוג שלה כבר המון שנים, מעולם לא נפגשנו,  ואני רוצה להכיר אותה יותר טוב)
ענבל קליין, שפתחה לאחרונה את הבלוג החדש-דנדש איך להיות מאושרת (כי הערצתי אותה בסתר במשך תקופה ארוכה, עד שזכיתי להכיר אותה במציאות, ומאז אני מעריצה אותה קצת פחות בסתר ;-) )

 

ואם בא לכם שרביט משלכם, בבלוג Free Preschool Crafts יש הדרכה להכנת שרביט כזה (וגם התמונה משם):

 

 

יוצאת אל המסע

לפני שבועיים הייתי כמה ימים בבית בגלל מחלה, מה שהותיר לי המון זמן להרהורים, בעיקר על כמה שרע לי, וגם לתהיות גדולות על הסיבות לכך שאני לא מצליחה לרדת במשקל.
דיאטות זה לא דבר שחדש לי (לצערי). אני יודעת מה מומלץ לאכול. אני יודעת שאני מסוגלת ויכולה להצליח.
אז למה זה לא הולך?

אני חושבת שבסוף השבוע ההוא הגעתי לתובנה חשובה.
מה שמניע את יצר האכילה שלי הם שני דברים, שהם למעשה די דומים אחד לשני: ריקנות ומחסור.
ריקנות בגלל שעמום, בגלל חוסר סיפוק.
מחסור באנרגיות חיוביות, מחסור באהבה, מחסור בתשומת לב, מחסור בביטחון.

ואז אני אוכלת, בניסיון למלא את החור הזה של הריקנות והמחסור.

ברגע שהבנתי את זה, הבנתי גם שזו לא הדרך.
הבנתי שלפני שאני מכניסה משהו לפה, אני צריכה לשאול את עצמי למה.
האם זה בגלל שאני רעבה?
או
האם זה בגלל שאני עצובה?
האם זה בגלל שאני עייפה?
האם זה בגלל שאני לחוצה?
האם זה בגלל שאני זקוקה לאהבה ופיצוי?

לפני שבוע התחלתי במסע הזה. החלטתי שאני לא סופרת נקודות או קלוריות, אלא אוכלת בצורה בריאה והגיונית, ובעיקר מודעת.

זה מרגיש טוב להיות בשליטה.
וזה מרגיש טוב  לגלות שלאחר שבוע באמת ירדתי במשקל, כי פתאום הג'ינס האדום נסגר עליי.

האתגר שלי הוא להמשיך הלאה במסע הזה. להמשיך להיות מודעת לרגשות שלי וכיצד הם משפיעים על האכילה שלי. להמשיך לרדת במשקל.

החלטתי לאתגר את עצמי עוד יותר ולתת לעצמי משימה שבועית. בכל שבוע משימה חדשה, שתצטרף למשימות מהשבועות הקודמים. זו תהיה משימה שקשורה לחיים טובים יותר, ולאו דווקא לדיאטה.
המשימה של השבוע הקודם היתה – לעלות למשרד כל יום במדרגות ולא במעלית (אני עובדת בקומה השלישית).
המשימה של השבוע הנוכחי היא – לשתות 5 כוסות תה צמחים ביום, לפחות.

 

בהצלחה לי.

 

שחררי

אל תחשבי יותר מידי. תעשי. לפני שהחרדות יספיקו לעלות.

מותר לך להגיד לא.

מותר לך לעמוד על שלך.

חייכי. זה עושה את הכל להרבה יותר קל.

אספי חוויות. לא חרדות.

אל תישארי במקום שלא טוב לך בו. לא במקום פיזי ולא במקום מנטלי.

את כותבת את סיפור חייך. את בוחרת איך להסתכל על הדברים. את קובעת אם זה יהיה סיפור טוב או רע.

** מוקדש לעצמי, ולכל מי שזקוק לקצת השראה.

יום הולדת 33

לפני כ-10 ימים חגגתי את יום הולדתי ה-33. אחרי שהתבכיינתי מספיק בפוסט לתחילת שנת תשע"ב, ואחרי שסיימתי קורס "משחקים תוצאתיים" של חב' משחק החיים (לא יודעת איך תעשו את זה, אבל תמצאו דרך לשכנע את מח' משאבי אנוש בחברה שלכם להזמין את אור ברנט, שהקים את "משחק החיים", לעשות לכם סדנה בעבודה, כי אין דברים כאלו) שם למדתי על אשליית המיקוד, מודל אפר"ת, פסיכולוגיה חיובית ועוד ועוד, אני הולכת לעשות משהו לא שגרתי בבלוג זה.
במקום לספר לכם ולעצמי סיפורים כאובים על איך לא הולך, מה לא השגתי, מה חסר לי וכו' וכו', אני הולכת לעשות את ההפך, ולספר לכם ולעצמי עד כמה הכל מעולה שבמעולה.
למעשה, אני אדם יחסית אופטימי, שיודע להעריך ומוקיר תודה על מה שיש לו. אני לא בטוחה שזה עובר כאן בבלוג, אבל זו באמת אני.
לפני כמה שנים אימצתי לי מנהג מהספר "באושר ואושר" של ד"ר טל בן שחר, וכל יום אני מוקירה תודה על 5 דברים (לא לפי סדר מסוים):

  • הילדים שלי, המדהימים.
  • בעלי. כבר 13 שנה אנחנו ביחד (מתוכם 9 שנים נשואים). למצוא אהבה ולשמור עליה לאורך זמן זה ממש לא מובן מעליו.
  • הדירה היפה שבה אני גרה.
  • אני בריאה, הולכת על שתי רגליים, משתמשת בשתי ידיים, ומפעילה את כל החושים.
  • עבודה שאני אוהבת ומתפרנסת יפה ממנה.

יש לי עוד הרבה על מה להודות. בקורס היינו צריכים לעשות רשימה תוך 5 דקות. יצאו לי 28 דברים, ואני בטוחה שזה לא הכל.
השנה הזו הולכת להיות שנה בסימן של חגיגות. אני רוצה לחגוג את חיי, את הטוב שמקיף אותי, את הדברים היפים שבעולם.
אני רוצה ליהנות, להקיף את עצמי באהבה ובשמחה.

כל השאר, כל הפרטים הקטנים והמציקים, באמת לא משנים ולא חשובים כרגע.

לכבוד יום הולדתי, מקדישה לעצמי את השיר הכיפי הבא.

אבל לפני כן, כמו בכל שנה, פינת הגיקית.

< גיקית >

המספר 33 הוא מספר מעולה מעולה מעולה. קודם כל הוא פולינדרום, ואני הרוסה על פולינדרומים עוד מאז שהייתי ביסודי. דבר שני, הוא מתחלק ב-11, ואני הרוסה על מספרים שמתחלקים ב-11 מאז שהייתי בכיתה ט'.
שימו לב ש-11 הוא החודש שבו נולדתי (נובמבר), ואם מחברים את ספרותיו, מקבלים 2 – שזהו היום בנובמבר בו נולדתי.
חוץ מזה, יש לי חיבה בלתי מוסברת למספרים שמתחלקים ב-3.
פשוט אחלה מספר.

< / גיקית >