עפיפונים

10 שנות בלוג, 10 ימי השראה: שרונה ראובני כותבת על קבלה עצמית

10 שנות בלוג, 10 ימי השראה

שרונה ראובני מהבלוג יוצאת מהארון היא אחת מחברותיי הטובות והיקרות. הכרנו ברשת, כשנתקלתי בחנות האטסי שלה. כששרונה פתחה את הבלוג שלה, שמוקדש לאופנה במידות גדולות אבל ממש לא רק, המשכתי לעקוב אחריה, נפגשנו באירוע בלוגרים כלשהו (לדעתי אירוע ב"יד מרדכי", אבל אנחנו לא ממש זוכרות), ומאז אנחנו מחוברות גם ב-RL ולא רק באינטרנט. בבלוג שלה שרונה כותבת לא רק על אופנה, אלא גם על פמיניזם, קבלה עצמית, העצמה אישית ונשית, ועושה זאת ברגישות ונחרצות. אני מזדהה מאוד עם הרבה דברים שהיא כותבת, למדתי ועדיין לומדת ממנה, וזה בנוסף לכמה שפשוט כיף כיף כיף לקרוא אותה, כי היא נהדרת ומשעשעת :-)

שרונה היא מחוננת כמוני וכמו אייל, וזה נושא שיצא לנו לדבר עליו רבות. בפוסט החשוב שלה על קבלה עצמית, היא קושרת בין החוויה שלה כילדה מחוננת לבין הנטייה שלנו הנשים, ונשים מלאות בפרט, לרצות את כל סביבתנו על חשבון עצמנו. נושא שמוכר לי מאוד… כדאי וחשוב לקרוא.

מוזמנים לתת קפיצה לבלוג של שרונה ולקרוא את הפוסט שלה שמוקדש ליום הולדת 10 לבלוג.

כל הפוסטים שמפורסמים במסגרת חגיגות יום הולדת 10 לבלוג מרוכזים בקישור הבא.

שרונה ראובני - יוצאת מהארון

 

לא בכל מחיר

טלי חרותי סובר כתבה באפריל ב-The Marker על תופעה נשית חדשה  – נשים מוצלחות ומשכילות בנות 30 פלוס עוזבות את שוק העבודה וחוזרות הביתה, להיות אימא במשרה מלאה. בכך, מזהירה פרופ' דליה מור המרואיינת בכתבה, הן גורמות נזק לא רק לעצמן ולקריירה העתידית שלהן, אלא גם מדירות את רגלי בעליהן מהמשימות הביתיות ואינן נותנות לו לקחת חלק בהן!

קראתי את הכתבה ולא ידעתי אם לנחור בבוז, לגחך, או לנפץ את המסך מרוב כעס. מדוע זה מפתיע שנשים בנות 30 פלוס בוחרות לעזוב את שוק העבודה ולעשות לעצמן ולביתן? מה בדיוק מחכה להן שם בשוק העבודה הזה? נשים בעלות שני תארים, שנות ניסיון רבות, משקיעניות, תקתקניות, שנאלצות לקום כל יום בחמש וחצי או שש בבוקר, על מנת שהנסיעה לתל אביב תיקח רק חצי שעה ולא שעה וחצי, על מנת שיוכלו לצאת בשלוש וחצי או ארבע כי גם הנסיעה חזרה הביתה היא פשוט פקק אחד גדול, שנמדדות לפי מספר השעות שהן פיזית במשרד ולא לפי התפוקה שלהן (רמז – מס' השעות אף פעם לא מספיק), שנותנות את נשמתן, אך גברים יקודמו על פניהם או יקבלו את הפרויקטים ה"שווים" יותר, כי הם תמיד יוכלו להיות "שם" פיזית (למרות הקדמה, בשוק העבודה עדיין לא מאמינים בעבודה מרחוק), שפעם או פעמיים בשבוע עושות "יום ארוך" של 12 או 14 שעות (במקום 9) כדי להשלים שעות.

וכל זה בלי אתגרי העבודה עצמה, האחריות, הדרישות מהבוסים, ההתמודדות עם כפיפים וקולגות.

אכן, ממש גן עדן שלא ברור כיצד אותן נשים בוחרות לוותר עליו!!

ואז, יום אחד, הן פשוט לא יכולות יותר. רוצות את השקט שלהן, את החיים הפשוטים. לקום בבוקר ולשתות קפה בנחת בבית, ולא תחת ניאוני המשרד. לנשום. להפסיק את הלחץ והמירוץ הבלתי פוסק הזה. ל ח י ו ת.

אבל גם אז הן לא בסדר. הן לא מאפשרות לבעל לקחת חלק בעינייני הבית. וכשכן ירצו לחזור לעבוד, כבר אף אחד לא ירצה אותן.

הן לא בסדר, הבנתם? לא החברה הישראלית שמעודדת ילודה אבל לא חיים שפויים, שדורשת 9 שעות עבודה (כאשר מחקרים הוכיחו שיום עבודה של מעל 8 שעות פוגע בבריאות), שבה נסיעה של שעה וחצי מאזור השרון או השפלה לתל אביב בבוקר ואחה"צ היא שגרה, שכובלת את הגברים למשרד במקום לשלוח אותם בשעה שפויה הביתה, שבה שעות חשובות יותר מתפוקה, שבה יש אפלייה על פי גיל ומין. אנחנו אשמות, על כך שהגוף והנפש קורסים, על כך שאנחנו לא מסוגלות יותר לסבול בשביל שההון והשלטון יתעשרו על גבנו. על כך שאנחנו רוצות חיים שפויים.

אם יש משהו שמעצבן אותי כל כך, אלו אותן נשים כביכול-פמיניסטיות, שבמסגרת תוארן האקדמאי או תפקידן הציבורי מרשות לעצמן להטיף לנשים אחרות עד כמה הן לא בסדר. מדוע את לא מטיפה לשיפור תנאי ההעסקה בחברה הישראלית? קידום שיטות עבודה אלטרנטיביות שאינן דורשות נוכחות במשרד? צמצום שעות העבודה הארוכות? שיפור נושא התחבורה? צמצום כמות החופשות של מוסדות החינוך? יצירת מקומות עבודה בכל אזורי הארץ ובכל התעשיות?
חלילה, הרי להטיף לקבוצה של נשים אינטליגנטיות ומשכילות בדיוק כמוך, שבחרו אחרת, כי הן לא מסוגלות ולא רוצות לשלם את המחיר הכבד, זה כל כך הרבה הרבה יותר פשוט.

שחררי

אל תחשבי יותר מידי. תעשי. לפני שהחרדות יספיקו לעלות.

מותר לך להגיד לא.

מותר לך לעמוד על שלך.

חייכי. זה עושה את הכל להרבה יותר קל.

אספי חוויות. לא חרדות.

אל תישארי במקום שלא טוב לך בו. לא במקום פיזי ולא במקום מנטלי.

את כותבת את סיפור חייך. את בוחרת איך להסתכל על הדברים. את קובעת אם זה יהיה סיפור טוב או רע.

** מוקדש לעצמי, ולכל מי שזקוק לקצת השראה.

לא! להפרטת המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן

משרד הרווחה מעוניין להפריט את המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, שכרגע מופעלים על ידי עמותות שונות. במקום שנשים אלו יטופלו ברגישות ע"י אנשי מקצוע, מפריטים את המצוקה שלהן למכרז שהקריטריונים שלו תמוהים.
לא כל דבר צריך להפריט, ולא כל הפרטה היא נכונה!
בושה, פשוט בושה שלכאן הגענו. 

בבקשה קראו את הפוסט נשים מוכות אינן מטבע עובר לסוחר בבלוג לא נסתום את הפה, שם מוסבר הכל.
הרבה הרבה יותר חשוב מקוטג'.

עוץ לי גוץ לי והצד הנשי

בפורים הלכתי עם אייל לראות את ההצגה "עוץ לי גוץ לי". כבר שנים שאני רוצה ומתכננת לראות את ההצגה הזו, ועכשיו כשיש לי ילד בן 4, יש לי תירוץ מספיק טוב.

ההצגה היתה מקסימה. גם אני וגם אייל נהנינו מאוד. השירים והשפה ממש נהדרים, התלבושות מרהיבות והכל כל כך מושקע ומלא טעם וחוכמה.

רגעי קסם מההצגה:

א. איך שהתיישבנו (ביציע), אייל הכריז: "יש לנו את המקומות הכי הכי טובים!" (הם באמת היו טובים)

ב. כדורי ענק זהובים מתעופפים להם אל הקהל. אלינו הם לא הגיעו כי ישבנו למעלה (כפי שאייל ציין בחוכמה), אבל אייל התלהב מאוד לראות אותם מקפצים.

ג. רמי ברוך, ששיחק את המשרת, רוכב על המטאטא שלו ומדבר אליו כאילו היה סוס. ילדים צועקים לו שזה מטאטא ולא סוס, והוא מסביר שאם מפעילים את הדמיון, אפשר להאמין שזה סוס ולא מטאטא. אייל לוחש לי: "אמא, אני מאמין שזה סוס".

בפסח עברתי בקניון וראיתי מבצע של 1+1 על DVD-ים. ביניהם היה DVD של המחזמר. רכשתי בשמחה (את ה-DVD השני נתנו במתנה באחד מימי ההולדת הרבים בגן). ה-DVD הפך ללהיט בביתנו.

רגעי קסם בזכות ה-DVD:

א. אייל מסתחרר לו בבית ושר לו "פורימפו-פפה, פורימפו-פפה, אוי כמה שאני יפה…" (שיר החצרונית)

ב. שלושה ילדים (שניים בני 4 – אייל וחבר, ואחד בן שנתיים – האח של החבר) יושבים מרותקים מול המסך וצופים ב-"עוץ לי גוץ לי". כן, בטקסט של שלונסקי.

ג. שלושה דורות – אמא שלי, אני ואייל – יושבים וצופים ב"עוץ לי גוץ לי", ונהנים עד השמיים.

וגם בזכות ה-DVD, התחלתי פתאום לחשוב. יש משהו שמפריע לי במחזה הכל כך מקסים הזה. משהו שאני לא מבינה.

המלך כולא את בת הטוחן ומאיים כי אם לא תהפוך את הקש לזהב תוך לילה, אביה יושלך לכלא (כי שיקר למלך).

היא מצליחה (בעזרת האצלת סמכויות ויכולת הנעת אנשים – תעזבו את הפרטים הקטנים) לגרום לקש להפוך לזהב.

אבל המלך מכריח אותה לעשות זאת במשך לילה נוסף. ואחר כך במשך לילה נוסף.

ואז היא מתאהבת בו, מתחתנת איתו ועושה ילד. כן, עם אותו אדם שהתאהב בה בגלל שהיא יפה ובגלל יכולותיה הפיננסיות, לא חלילה בשל אישיותה.

זה לא קצת צורם?

ומצד שני, מה, שתשאיר לו את הזהב ותעזוב? תחזור להיות בת טוחן עלובה ועניה? זה הרי שלה! הזהב נוצר בזכותה. למה שלא תהנה ממנו? למה שלא תהיה מלכה?

לא פשוט, לא פשוט בכלל.

ואולי אני סתם מגזימה?

וולנטיינ'ז דיי

אין לי שום דבר נגד וולנטיינ'ז דיי. נכון, זהו חג שהמציאו סוחרים על מנת לגרום לאמריקאים ולכולנו לקנות, לקנות ולקנות. מצד שני, יש משהו נורא חמוד בכל הפוסטים המציפים את בלוגי ההורות למיניהם, ומספרים איזה עבודות יצירה אפשר להכין עם הילד על מנת שיעניק אותן לחבריו לכיתה (בחג היחיד שיש לנו, שבו הילדים שלנו טורחים להעניק משהו איש לרעהו – מדובר בממתקים שאמא קונה בסופרמרקט. מאוד נפלא וחינוכי), וחוץ מזה, אני בעד כל דבר שיכול להוציא אנשים מהבית ו/או לגרום להם לחגוג קצת ביחד.
בשנים שבהן אני ובעלי ציינו את החג הזה, תמיד הקפדנו לתחום את סכום המתנות ב-50 ש"ח והגדרנו שהן חייבות להיות קשורות לשנינו. בתכל'ס, ממש אין לי צורך בערכת מוצרי ספא, דובונים חמודים, תכשיטים למיניהם או שוקולדים (כלומר, ברור שאני רוצה אותם, אבל אם להיות כנה עם עצמי – אני לא ממש צריכה), והגבלת הסכום עוזרת להפעיל את היצירתיות. היו גם שנים שהחלטנו לא לקנות אחד לשני כלום, וסתם לבלות ביחד.
בשבוע האחרון נתקלתי בהמון פרסומות למתנות לוולנטיינ'ז, ממוצרי ספא שונים, דרך ארוחות מיוחדות במסעדות וכמובן תכשיטים ובגדים. "זמנים מודרניים" הגדילו לעשות ואף חילקו את הרעיונות השונים למתנה לפי סטאטוס הזוגיות (יוצאים טרי, גרים ביחד, נשואים פלוס וכו'). אני לא יודעת מי אחראי על הדברים האלה, אבל לא ברור לי מדוע המתנות הכי חשובות, הכי נחשקות, שכל אישה היתה הכי רוצה בעולם, אף פעם לא מופיעות בכתבות האלו.

אבל בשביל זה אני פה. גברים, גזרו ושמרו:

המשפט "את צודקת"
החלפת גליל נייר הטואלט כשהוא נגמר
בסוף הארוחה, לשים את הכלים בכיור ולשטוף אותם
להעביר "ויש" על השיש, ככה בין לבין
קיפול כביסה, כך שהבגדים נראים כמו על מדף בחנות, ולא כאילו לקחו אותם וקיווצ'צ'ו
ילדים רחוצים + פיג'מות + סיפור, ללא מעורבות שלך וללא בלגן (לזכות בעלי יאמר שהוא מעניק לי את המתנה הזו לא מעט. תלמדו)
מילים חמות על אמא שלך, אבל לא כשאת עצבנית עליה.
"הילד חולה?  אין בעיה. אני אשאר איתו. את יכולה ללכת לעבודה בראש שקט".
להיות בבית לפני השעה 7 בערב.
"זה בסדר, אני אקום אליו, תמשיכי לישון" (עוד מתנה שבעלי מעניק לי רבות. האוזניים שלי מסננות בכי בלילה. לא שומעת. מין אפליקציה שכזו)

יש כמובן עוד, אבל צריך להתחיל מאיפשהו.

אם אתם ממש ממש רוצים לפנק ולצרף משהו קטן נוסף לאחת מהמתנות הנזכרות למעלה, כמובן שלא הייתי מתנגדת לקבל מתנה מאחת מהחנויות ב-Etsy (לחיצה על התמונה תוביל אתכם לחנות):
כל התמונות נלקחו מהחנויות המקושרות.

מחזיק מפתחות מכסף עם ציון תאריך חשוב. הכוונה ליום הנישואין כמובן, לאלו שלא הבינו. 69$ + 4.5$ משלוח לארץ

לגיקית שבי:

שרשרת לב ב-ASCII. חמוד. 15$ + 15$ משלוח (נסחפו פה קצת)

עגילים, כי עשיתי חורים באוזניים לא מזמן:

עגילים חמודים מכסף. 18$, והמשלוח חינם.

ואם כבר ציפורים, אני אוהבת סגול: 

עגילי כסף ואבן אמטיסט, של דבורה שלפר, יוצרת ישראלית. 26$ + 3.5$ משלוח.

כי הלב ממריא אל על, גם אחרי 11 שנה:

עגילים בצורת כדור פורח. 15$ + 3.75$ משלוח.

 

וכמובן שהברכה היא הכי חשובה. גם הכרטיס.

אוהב אותך יותר מקשת בענן וחד-קרן. באנגלית זה נשמע יותר טוב. 4$ + 5$ משלוח.

תקנו, זה של שרונה ראובני המהממת. 3.5$ + 3.5$ משלוח.

 

אהבה ונשיקות לכל מי שקורא אותי! (למגיבים – מנה כפולה)

המעמד הבינוני

לאחרונה אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. זה התחיל בדיבורים על העלאת המיסוי על רכבי הליסינג, ובימים האחרונים מדובר על פסק הדין התקדימי לגבי הכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות.
לפעמים נדמה לי שכל מי שכותב ומחווה דיעה על הנושאים האלו, שוכח שמדובר באנשים כמוני וכמוך, ולא בשועי הארץ. האם העובדה שיש לי רכב חברה והעובדה שאני אם עובדת שמרוויחה לא רע בכלל, ישר שמה אותי תחת הכותרת של "העשירים והמפורסמים"? אמנם אין לי ספק שיש נשים רבות שמצבן גרוע משלי – לא עובדות, או נאלצות לממן רכב משלהן, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא גנבתי שום דבר מאף אחד.
בכל פעם שעיני צדה כותרת כלשהי בנושא הזה בעיתון, אני ממש מתחילה לכעוס. מגיל 18 אני לומדת ועובדת. הוריי אינם עשירים, ואת לימודי התואר הראשון שלי מימנו מהלוואות ועבודה קשה. את התואר השני שלי אני ובעלי מימנו בכוחות עצמנו. למדתי תוך כדי השירות הצבאי. שירתתי 7 שנים בצבא, וכשהשתחררתי לא נסעתי לכמה חודשים להודו או דרום אמריקה. הייתי אז נשואה, אם לתינוק ובעלת משכנתא. לקחתי 4 ימי חופש "כדי להתרענן", והתחלתי לעבוד בעבודה חדשה.
אני עובדת במשרה מלאה. "מבלה" על הכביש כשעה וחצי כל יום.החברה יכולה לדרוש ממני להגיע לפגישות בכל מקום שהוא בארץ, ולהגיע לעבודה בסוף שבוע או בלילות, אם יש צורך. יש לי רכב חברה, שנחשב כהטבה של כ-3000 ש"ח בממוצע במשכורת, כל חודש (כלומרמשלמים לי פחות בגלל שיש לי רכב). בנוסף אני משלמת שווי מס. בחברה שלנו יש הגבלה על קילומטראז' בשעות הפנאי, ואם משהו קורה לרכב – אני משלמת מכיסי את התיקונים. בעיתונים אני ושכמותי מתוארים כמפלצות שסוחטות את המדינה בגלל שיש להם רכב חברה. האמנם??? האם הרכב הזה בא על חשבון מישהו אחר במדינה הזו?
כשאייל היה בן 10 חודשים בערך, הוא חלה בדלקת אוזניים. זה היה יום יפה, ולכן הלכתי איתו לגן הציבורי השכונתי. פגשתי שם חבורה של אמהות, כולן משכילות עם תואר ראשון ושני, מעטות אפילו עם דוקטורט. אני הייתי האם העובדת היחידה. לא אצה להן הדרך למצוא עבודה, הן נהנו עם הילדים בבית, וחיכו לעבודת החלומות שתיפול עליהן מהשמיים. הרגשתי כמו מטומטמת. לא עבדתי בעבודת החלומות שלי. עבדתי בעבודה שנראתה לי מכובדת מספיק ומתאימה להשכלתי ולנסיוני, ושאיפשרה לי לשלם את החשבונות. בתוכי ידעתי שמגיע לי יותר. הרבה יותר. אבל לאחר כמה שנים, הצלחתי להתקדם מעט במקום העבודה, קצת שיפור תנאים, העלאה קטנה במשכורת.
כשאני קוראת בעיתון את הטיעונים של אלו ש"לא מצאו עבודה שתתאים לזמנים הרצויים מבחינתן כאמהות", אני משתגעת. אני לא חושבת שיש אישה אחת שעובדת איתי שהעבודה שלה מתאימה לזמנים שלה כאם. כן, גם אני הייתי שמחה להרוויח משכורת מכובדת ולעבוד 5 שעות ביום, אבל במציאות של היום זה לא עובד ככה. זו מציאות גרועה, אבל זו המציאות. אני מכבדת את כל מי שבחרה אחרת ממני – להישאר בבית, לעבוד במשרה חלקית. כבדו גם אותי בחזרה. אני בחרתי להיאבק.
גם את אלו שמעדיפות להישאר בבית כי המשכורת לא מכסה את המטפלת קשה לי להבין. הרי כדי להגיע למשכורת גבוהה יותר – פעמים רבות צריך להתחיל נמוך, לצבור ניסיון, ואז להתקדם. רק כך מגיעים להרוויח יותר. אני זוכרת את הימים שבהם המשכורת שלי הספיקה לכיסוי המשכנתא בלבד. היום המצב כבר שונה.
אני מסכימה שהחזר הוצאות על מטפלת היא לא הדרך האידיאלית למשוך אמהות למעגל העבודה, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמעוניינת להיות חלק ממעגל העבודה כבר תמצא את דרכה לשם. יש לי השכלה אקדמית, אולי אני לא הדוגמא הטובה ביותר לקשיים של אמהות בשוק העבודה. מצד שני, את הדוגמא שלי בחיים אני לוקחת מאמא שלי, מורה ואם ל-3 בנות, שכל השנים עבדה קשה ומעולם לא ישבה בבית – עליה אי אפשר לומר שהיא מרוויחה יותר מידי.
אם בסופו של דבר לא תקודם חקיקה שתחסום את ההטבה הזו במס, אני רוצה לקבל אותה. אני חושבת שמגיע לי לקבל תוספת של 200-1000 ש"ח במשכורת בחודש. מגיע לי. גם אם ההטבה הזו לא נותנת פתרון ל-60% מהנשים במדינה. מגיע לי. לא גנבתי את המשכורת שלי מאף אחד. אני עובדת קשה כדי שאוכל להשתמש בה בשביל לשלם על הגן של הילד.
אני מודעת לכך שמצבי שפר עליי, יחסית לנשים רבות שאינן בעלות השכלה אקדמית או מקצוע מבוקש. מצד שני, אני גם יודעת שיש נשים רבות שלא מעוניינות באורח החיים שאני מנהלת ובשעות העבודה שלי. זכותן. וזכותי לקבל את ההטבה הזו במס.

חגים, רבותיי, חגים

אייל למד בגן שבראש השנה אוכלים תפוח בדבש, רימונים וגם דג. החלק של הדג הכי מצא חן בעיניו, וכשאמרתי לו שניסע לסבתא וסבא לאכול ארוחת חג של ראש השנה, הוא שאל – אבל נאכל שם דג, נכון?
חוץ מדגים, לראש השנה בפרט ולחגים בכלל יש עוד סממן מאוד מאוד מובהק. בכל יום כשאנחנו מקבלים את העיתון, אני מגלה עד כמה הוא באמת מובהק.
אני מתכוונת לקטלוגים כמובן.
כל יום נושרים מדפי העיתון קטלוגים למכביר. הנושאים מתחלקים בין בגדים לילדים, בגדים לנשים וכלי בית ומוצרי חשמל, ולכל סוג יש את התגובה שהוא מעורר:
לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי ילדים, ברור לך לחלוטין שהיו צריכים לקחת את הילד שלך. הוא היה הרבה יותר מוצלח בזה! לא רק שהוא היה יודע לעשות את הפוזות הנכונות הרבה יותר טוב מהילדים בקטלוג, הוא גם הרבה יותר פוטוגני ונראה הרבה יותר טוב. אמנם בפועל, בשביל לצלם את הילד שלך סתם ביום חול או בטיול את צריכה להתחנן בפניו כמה דקות טובות, וגם אז הס מלהזכיר חיוך או (רחמנא ליצלן!) שיסתכל ישירות למצלמה, אבל היי, צלמי הקטלוגים הם מקצוענים, לא?
לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי נשים, את מבולבלת. לא ממש ברור לך כיצד ניתן ללבוש את הבגדים הללו ולהיראות טוב, וזאת מבלי להיות דוגמנית (וספציפית גלית גוטמן). למה דווקא החליטו שבמשבצות חוזרות עכשיו לאופנה, למשל? זה מה שלבשתי כשהייתי בכיתה ט' בשיאו של טרנד הגראנג'. נראה לכם שאני רוצה לחזור לשם? למה בגדים שממש מחמיאים (מסתירים בטן, מרימים טוסיק, מטשטשים ירכיים) לא מוכרזים כטרנד הלוהט הבא?
לאחר דפדוף בקטלוגי כלי הבית ומוצרי החשמל, ברור לך שאת צריכה די הרבה דברים משם. ואזה יפה, למשל, לשים בנישה מגבס שנמצאת בסלון של הבית הדמיוני שלך בסביון, או סט כלי אוכל וכלי הגשה, לארוחת הענק שאת מתכננת לערוך מתישהו לכבוד השגריר, ואולי שולחן גדול עם כסאות לגינה שאין לך בדירה שבה את גרה? בטוח, בטוח שאפשר למצוא משהו פרקטי שאפשר לקנות… איפה נשים אותו זה כבר סיפור אחר.
אני מאחלת לכולכם שנה טובה ונהדרת, אושר ועושר (גם בשביל הקטלוגים) :-)
ולסיום, עיבוד מחודש לשיר החג המפורסם, מפיו של אייל:
אייל: "שנה טובה, שנה טובה, אני כפיי א-אי-אימא!!!!
<מפסיק לשיר ומסתכל עליי:> את האימא!"
שנה טובה ומתוקה לפחות כמו הילד שלי :-)
*** ולמי שלא הבין, הכוונה לשורה האלמותית "שנה חלפה, שנה באה, אני כפיי ארימה"

יוצאת מהכלים

יש ימים כאלה. גם שבועות כאלה. בעבודה המנהל שלך עיצבן אותך, ואחר כך עוד הרים גבה כשהתכוונת לצאת ב-16:00 (בשביל זה הגעת ב-7:00 כאילו?). אמא שלך טוענת שהילד אוכל יותר מידי (יחסית לציפור), וחמותך טוענת שהילד כל הזמן חולה (זה בכוונה). כששאלת את הגננת איך היה הילד היום, היא אמרה שהוא בסדר (התשובה הנכונה: מדהים! מהמם! עילוי! היורש של איינשטיין!). ארוחת הערב שבעלך הכין לילד כללה בעיקר ביסקוויטים (זה פחמימות, לא?), ונדמה לך שמישהו רמז לך בצהריים שאת צריכה לרדת במשקל.
את מגיעה הביתה כשכל מה שבא לך זה להיכנס למיטה ליומיים עם אופציה להארכה. אבל לא. את לא מאלו שבורחות מהמערכה ולא מתמודדות. את עוד תראי לעולם מה זה!
את מחכה שהבעל יסתלק מהבית (ספורט, מפגש עם חברים, מה זה משנה?), ופונה לבצע את מלאכת הקודש. אותה מלאכה שאנו הנשים הכי הכי נהנות לעשות כשאנחנו לבד.
כביסה וכלים.
שום דבר לא ישווה לתחושת החוזק והגאווה שבכיבוש מעוז הכביסה והכלים. הם איימו עלייך. הכביסה מילאה כל חור בבית. בכיור הכלים נערמו במגדלים אינסופיים הנמתחים אל הרקיע. אבל את תוכלי להם. את תנצחי אותם! הם עוד יצטערו על היום שבו הכתימו את חלום הבית המצוחצח שלך, אותו חלום שאת יודעת שכבר לא תגשימי, אבל צריך שיהיה על מה לפנטז.
את יודעת שאין לך עוד הרבה זמן. אוטוטו הבעל יחזור, בבוקר הילדים יקומו, והכל כבר יהיה שונה. הרי זה לא אותו דבר לשטוף כלים כשהם נמצאים. מה את, המשרתת שלהם? מאמצת את גבך ומרטיבה את ידייך בעוד הם, ובכן, לא? אבל עד אז, הבית הוא זירת הקרב ואת השליטה. אין סיר, תבנית או חולצת כפתורים שיוכלו לך. את המלכה של כוכב הבית הזה. את ניצחת.
עכשיו אפשר לפרוש בשקט.

אמא

עכשיו, כשאני בהריון, אני מגלה שהקשר ביני לבין אמא שלי הוא הרבה יותר עמוק משחשבתי. במילה "קשר" אין הכוונה לכמה פעמים אנחנו מדברות בשבוע, או לאיזה עומק מגיעות השיחות שלנו. יש בינינו קשר גנטי-תורשתי, שנראה לפעמים אפילו מיסטי-משהו.
בכלל לא העלתי על דעתי, למרות שעכשיו זה נראה לי כל כך הגיוני, שההריון שלי יהיה כל כך דומה להריונות שלה (לפחות עד עכשיו).
גם אני לא האמנתי שאני בהריון, עד שלא שמעתי את הדופק של העובר. גם אני ירדתי במשקל בחודשים הראשונים. גם לי לא היו בחילות והקאות. גם לי יצאה הבטן רק עכשיו, בחודש רביעי, וגם אני, לצערי, סובלת מקצת אנמיה תוך כדי ההריון.
אני מקווה שגם הלידה שלי תהיה דומה ללידות שהיא עברה. כולן היו לידות טבעיות, בלי אפידורל, כמעט בלי מוניטור ועם תנועתיות – בדיוק כמו שאני רוצה.
בזמן האחרון אני מרגישה שאני בעצם חלק משושלת ארוכה של נשים ולדניות – וזו הרגשה נהדרת. למרות שאני לא מתחברת לכל הקונספט של מעגלי נשים, נשות השבט וכו', זה עדיין מקסים בעיניי שאני צועדת בשביל שאמא וסבתא שלי צעדו בו לפניי – השביל בדרך לאמהות.