עפיפונים

מחשבות על ימי הסתגלות לגן

יאיר התחיל היום גן טרום חובה, גן עירייה. אני מודה שאין לי חששות מיוחדים וגם איני בוכייה כהרגלי. קיבלנו את הגן שרציתי, ויש אתו 5 ילדים מהגן הקודם ועוד 2 ילדים של חברות שלי. אמנם 35 ילדים זה ממש המון, אבל אני סומכת על יאירי שלנו שידע לזרוח ולהבריק. אני בטוחה שהוא יסתדר מעולה.

היומיים הראשונים בגן הם ימי הסתגלת. ביום הראשון נמצאים בגן עם ההורים בין 8:00 ל-10:00, ואחר כך חוזרים ב-14:00 להיכרות עם צוות היול"א (יום לימודים ארוך) עד 16:00. ביום השני הילדים בגן מ-8:00 עד 11:00 (ההורים רשאים להיות בגן עד 8:30), ואחר כך חוזרים שוב ליול"א מ-14:00 עד 16:00. מיום חמישי כרגיל.

תילי תילים של מילים כבר נאמרו על העניין הזה, על הטרטור של ההורים, על החופש שצריך לקחת מהעבודה ועוד ועוד. אני רוצה להסתכל על זה מכיוון קצת אחר. הכיוון של הילד.

אני לא פסיכולוגית ואין לי הכשרה חינוכית. אני בסך הכל אימא של שני ילדים מאוד מסוימים, כך שאני מסתכלת על זה לחלוטין מהמשקפיים שלי, ויכול להיות שאני טועה.

אני חושבת שהנוכחות של 35 הורים בגן ביום הראשון יותר מפריעה לילדים מאשר עוזרת להם.

עבור ילדים שההסתגלות קלה להם, כמו יאיר, הנוכחות של ההורה היא מיותרת.  כשהייתי אתו בבוקר בגן הוא התעלם ממני במשך 90% מהזמן. הוא חקר את החצר, שיחק עם החברים שלו מהגן הקודם, ואפילו במפגש לא ישב לידי, אלא ליד חבר שלו מהגן הקודם. מצד שני, הרעש והצפיפות שנגרמו עקב הנוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) די הלחיצה אותו. מה ילד כזה חושב בראשו? מה הנוכחות של ההורים אמורה לשדר לו? שהוא אמור לחשוש? שהוא אמור להזדקק לתיווך של ההורה? שהוא לא יכול להסתדר לבד גם אם הוא חושב שהוא כן יכול? ואיך הוא אמור לנוע בחופשיות בגן כשמסביבו כל כך הרבה מבוגרים?

יש ילדים שההסתגלות לא קלה להם. יש ילדים שנכנסים לגן שבו הם לא מכירים אף ילד. האם נוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) שזרים לו לחלוטין, בנוסף ל-35 ילדים שזרים לו לחלוטין, עוזרת לו או בעצם מפחידה הרבה יותר?

אני מדמיינת תהליך אחר. ההורים מביאים את הילד לגן ביום הראשון, נשארים כמה דקות, ואחר כך אומרים שלום. ילדים שצריכים יותר תמיכה –  הגננת מעודדת את הילדים שההסתגלות יותר קלה להם, לעזור לילדים שקשה להם. ההורים נשארים בקרבת מקום – לא בתוך הגן – וניתן להזעיקם בשעת הצורך, אם מתעורר כזה. אולי אני תמימה.

גם עניין השעות המקוצרות לא כל כך ברור לי. ילדים בטרום חובה בדרך כלל מגיעים ממסגרת גן אחרת, והם רגילים לסדר יום של גן (בטרום טרום חובה זה באמת אחרת, הם קטנים יותר). הייתי משאירה את זה לשיקול הדעת של ההורה ולרצון של הילד, האם להישאר או לעשות יום מקוצר. יאיר, למשל, לא הבין למה הוא צריך ללכת הביתה כל כך מהר, והיה מתוסכל ומבולבל. בבית הוא ממש הציץ כל כמה דקות בשעון כדי לראות מתי סוף סוף תגיע השעה לחזור לגן (ובסוף היום בכלל כעס ובכה שהוא צריך ללכת הביתה).

אני חושבת שמילת המפתח צריכה להיות גמישות. גמישות לצרכים של הילד ולאופי שלו. לצערי, גמישות היא לא דבר שמאפיין את מערכת החינוך או את המערכות בארץ בכלל. גם יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה לא.

 

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

ביי ביי 2012, שלום לך 2013

אני משאירה את 2012 מאחוריי בלי היסוסים. זו היתה שנה קשה ומתישה. הייתי חולה כל הזמן, חסרת אנרגיות, מתוסכלת, עצובה, מעלה עוד ועוד במשקל, לחוצה, מרגישה לא בנוח. שנה מבאסת, שגם אם היו בה כמה נקודות אור, טוב שנגמרה.
יש בי תחושה ותקווה ש-2013 תהיה הרבה הרבה יותר טובה. אני מרגישה ש-7 השנים הרעות בדרכן לחלוף, ו-7 שנים טובות יבואו אחריהן.

בשביל לקדם את השנה החדשה כמו שצריך, גייסתי את הילדים למלאכת יצירה וקישטנו קצת את הבית.

wreath כוכבים מגנטי לקישוט דלת הכניסה

wreath כוכבים מגנטי לקישוט דלת הכניסה

שרשרת הטבעות עשויה ממנקי מקטרות מטאליים. רעיון גאוני שלקחתי מהבלוג cakies.

שרשרת הטבעות עשויה ממנקי מקטרות מטאליים. רעיון גאוני שלקחתי מהבלוג cakies.

וגם אירחנו חברים למסיבת סוף שנה. הילדים שיחקו, אנחנו אכלנו ודיברנו, היה מעולה.

מארחים חברים לכבוד סוף השנה

מבחינת סיכום השנה בבלוג, פרסמתי השנה 54 פוסטים, שזה בממוצע 4.5 פוסטים בחודש, כלומר בערך פוסט בשבוע. בסך הכל תדירות יפה לדעתי. אני מקווה לכתוב בתדירות גבוהה יותר ב-2013. יש לי הר של רעיונות לפוסטים שאני רוצה לכתוב, ואיכשהו אני לא מגיעה לזה…

חוץ מהקושי הכללי, ב-2012 קרו גם כמה דברים טובים.
ה-אירוע של 2012 הוא כמובן אימוצו של חמודי החתול. אימצנו אותו מצער בעלי חיים רמת גן לכבוד יום הולדתו ה-6 של אייל, והוא הפך לחתול השלישי של הבית. אמנם בהתחלה הוא עשה לא מעט צרות, אבל הוא כל כך מקסים וכל כך טוב עם אייל, ויש אוקיינוסים עמוקים של אהבה בין השניים, שאין לי ספק שזו אחת ההחלטות ההוריות הכי טובות שאי פעם עשינו.
חוץ מזה, היינו בברלין וגם בלונדון. הייתי בהופעה של דודו אהרון. התחלתי לעשות זומבה פעמיים בשבוע. הכרתי כמה נשים מקסימות ורכשתי לי חברות חדשות. הכנתי מלא עוגיות עם הילדים, אבל ממש המון. קראתי את סדרת "משחקי הרעב" וראיתי את הסרט המעולה פעמיים,  ובכלל קראתי כמה וכמה ספרים מעולים השנה.

ומה אני מאחלת לעצמי שיקרה ב-2013? על כך יהיה עוד פוסט נפרד ומפורט, אבל בגדול אני מקווה שמצבי התעסוקתי יתייצב (התחלתי לעבוד כפרילאנסרית ב-1/3 משרה, ואשמח לעוד 1/3), שהבריאות תהיה טובה, שאבלה כמה שיותר – גם עם בעלי וגם עם חברות, ושאגביר את העיסוק בספורט, כי זה עושה לי טוב.

שתהיה לכולכם שנה מעולה, מעצימה וכיפית. בואו ננסה כולנו להסתכל קדימה בתקווה, כמו דקסטר.

דקסטר סופרסטאר. שנה אזרחית טובה ממנו וממני.

דקסטר סופרסטאר. שנה אזרחית טובה ממנו וממני.

 

פוסט לתחילת שנת תשע"א

יש דברים שהגיע הזמן להגיד אותם.

לפני 4 וחצי שנים נפלתי לבור שחור ששמו "דיכאון אחרי לידה".

אף אחד לא שם לב. גם לא אני. מבחוץ הכל נראה בסדר – גידלתי ילד לתפארת, מצאתי עבודה חדשה והצלחתי בה יפה, עשיתי דיאטה והפכתי לחתיכה. הכל כביכול בסדר.

אבל בתוכי היה חור שחור שהלך והתרחב כל הזמן, ובלע את כולי.

אמרו לי שהשנה הראשונה היא קשה, והיא היתה קשה מנשוא. מאוד מאוד מאוד קשה. רק אחרי שנה, כשראיתי שנשים אחרות שילדו מתנהגות שונה לחלוטין ממני, הבנתי שמשהו לא בסדר. שזה לא אמור להיות עד כדי כך קשה. שאני לא אמורה להילחם כל כך.

מילאתי שאלון בטיפת חלב והסתבר שצדקתי. דיכאון אחרי לידה. הופניתי לשיחות. לאחר כמה פגישות נאמר לי שאני כבר בסדר גמור – אישה חכמה, יפה, מצליחה. האמנתי לזה. חשבתי שיצאתי מהבור השחור. למעשה, כנראה שרק ראיתי את האור מלמעלה.

אחרי כמה שנים נכנסתי להריון שוב. אחרי הלידה היה נדמה לי שהכל בסדר – ההנקה הלכה יותר בקלות, יאיר היה תינוק מאוד נוח (אפילו יותר מאייל), גם לפי השאלון של טיפת חלב הכל היה בסדר.

עם הזמן התחלתי להבין שהכל אשלייה. אמנם אני מתפקדת, עובדת, כותבת, מגדלת שני ילדים, אבל הכל עמוק מתוך הבור השחור שבתוכי.

עברה שנה והחלטתי שהמצב הזה חייב להשתנות. מגיע לי לחיות חיים שמחים ומאושרים, להינות מהטוב שיש לי בחיי, ומהטוב שיש לעולם להציע. ליהנות מדברים, גם מהקטנים ביותר. להפסיק לסבול כל כך. להפסיק לעבוד על תא דלק ריק מאנרגיות.

שיחות שניהלתי עם כמה נשים שעברו דברים דומים, עודדו אותי להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול למען איכות חיי.

לפני חודש פניתי לטיפול תרופתי – גלולת הפלא האמריקאית. הרופא היה בשוק ממה שסיפרתי לו. "נוח בשבע שגיאות" הוא קרא לזה. "ארבע וחצי שנים את סובלת!", אמר. "ואף אחד לא שם לב? אף אחד לא ידע להפנות אותך לטיפול הנכון?"

החלטתי לא להסתכל אחורה. הטיפול עובד. אני מרגישה הרבה יותר טוב. כאילו מישהו הוריד מעליי שק שחור ואני יכולה שוב להריח את הפרחים, להרגיש את הרוח על פניי וליהנות מהצבעים של העולם. העולם כבר לא שחור.

אני מתחילה את שנת תשע"א באופטימיות ובתקווה גדולה. הפעם אני יודעת בודאות – הולך להיות הרבה יותר טוב.

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו.

סיכום העשור שלי

כולם מסכמים עכשיו את העשור, אז למה לא גם אני? כשחשבתי על מה שאכתוב בפוסט הזה, היה נראה לי כאילו ב-10 שנים האחרונות עברתי מחזור חיים שלם. כל כך הרבה השתנה אצלי בשנים האלו.

שנת 2000
חזרתי לגור בבית הוריי אחרי 3 שנים של מגורים עצמאיים במעונות הטכניון. זה היה לא קל לשני הצדדים, אני חושבת. בנובמבר 1999 חזרתי לשירות ושובצתי בחיל האוויר, אחרי שסיימתי תואר ראשון במדעי המחשב כעתודאית. אחרי שהתרגלתי להיות אדון לעצמי במשך 3 שנים, לקבוע לעצמי את מערכת השעות, מתי אוכל, מתי אקום בבוקר, וכו', פתאום נאלצתי לקום מאוד מוקדם ולנסוע ב-2 עד 4 אוטובוסים לבסיס (לכל כיוון). בשנה זו אף סיימתי קורס קצינות, שבסופו החלטתי את אחת ההחלטות החשובות והטובות בחיי – להיפטר מהפוני שכיסה את מצחי מגיל שנה בערך. בעצם מהשנה הזו התחלתי את שנות הקימה המוקדמת (ואני ממש לא טיפוס של בוקר), שיסתיימו כנראה רק כשאצא לפנסיה. בשנה זו אף פתחתי את הבלוג הראשון שלי, באנגלית בינתיים, ושמו girl.dot.comp.

שנת 2001
אני ובן זוגי דאז (בעלי דהיום) החלטנו לעבור לגור ביחד. שכרנו דירת 3 חדרים ענקית, קומה רביעית ללא מעלית, בראשון לציון (שיהיה לי קרוב לבסיס). בנוסף הצטרפתי לשומרי משקל והפכתי לחתיכה רצינית (כשאני מסתכלת על תמונות מאז, אני בהלם מכמה שהייתי רזה),  למגינת ליבם של כמה אנשים, שכנראה היה להם יותר נוח איתי כשהייתי שמנמנה. פתחתי את הבלוג הראשון שלי בעברית – רחלי.נקודה.נט.
אנחנו מאמצים את דקסטר, החתול הג'ינג'י.

שנת 2002
שנה פלינדרומית לא יכולה להיות רעה, נכון?
בשנה הזו עשיתי קורס בניתוח מערכות בבית הספר למקצועות המחשב של צה"ל, והבנתי שזה המקצוע שלי ושניתוח מערכות וניהול פרויקטים זה מה שאני רוצה לעשות. בקורס גם פגשתי את ידידי ערן, ממש "ידידות ממבט ראשון". עד היום אני זוכרת את הקטעים שהרצנו בקורס. ערן חי כבר כמה שנים בארה"ב ואני מאוד משתדלת לשמור איתו על קשר.
השנה בן זוגי הציע לי נישואין במסעדת רוטשילד'ס בראשל"צ (שכבר אינה קיימת), ואמרתי "כן" (עוד החלטה טובה שעשיתי). ב-1.10.02, יום החברות הרביעי שלנו, התחתנו. שיר ההליכה לחופה היה מנגינת הנושא מתוך הסרט star wars, כיאה לגיקים.
סביב כל נושא החתונה נתקלתי בצרות עין וחוסר פרגון של הרבה אנשים, לצערי. הייתי צעירה ותמימה and now I know better.
במהלך השנה לקחתי כמה קורסים לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, אך לאחר שסיימתי אותם, הבנתי שבזאת סיימתי את כל הנושאים שעניינו אותי בתואר, והחלטתי לוותר על ההמשך. לקראת סוף השנה הועלתי לדרגת סרן.
סגרתי את הבלוג שלי כי לא יכולתי להתמודד יותר עם החשיפה והייתי צריכה קצת הפסקה מהאינטרנט.

שנת 2003
שנת המשכנתא. עברנו דירה להוד השרון, לקחנו משכנתא והשתדלנו להצטמצם בהוצאות. התאהבתי במלאכת הבישול, ופתחתי את בלוג הבישול שלי, פשוט מבשלת, ועוד 3 בלוגים: בלוג על יצירה, בלוג צילומים ובלוג אישי – הגלגול הקודם של הבלוג הזה – בשם "בלה בלה בלוג". באוקטובר התחלתי תואר שני במנהל עסקים במסגרת הטכניון, עוד החלטה טובה שעשיתי בחיי. פגשתי שם אנשים מקסימים ועד היום אני בקשר עם חלקם. אני עדיין רזה, פחות או יותר.
אנחנו מאמצים את ז'אן לוק, החתול השחרחר והיפה, אך שמנמן משהו.
אני עושה רישיון סוף סוף. על אוטומטי.

שנת 2004
עברתי לשרת בקריה בתפקיד חדש. עשיתי קורס צילום דיגיטאלי (מתנה מבעלי). כתבו על האתר שלי בידיעות אחרונות, YNET ומעריב, והאתר אף הוכתר כאחד מנבחרי השנה לשנת 2004. בעלי מסיים את התואר השני שלו (גם מנהל עסקים, אבל בתל אביב), ואני ממשיכה עם שלי. אני עדיין רזה, פחות או יותר.

שנת 2005
פורסמה עליי כתבת צבע במקומון של איזור השרון – כתבת המקומון ראיינה אותי, צלמת מקצועית צילמה אותי, וזה היה ממש כיף. אהבתי את התוצאה.
אני כבר פחות רזה, ובאמצע השנה גם נכנסת להריון. בעלי משתחרר מהצבא, מוכר את הטוסטוס ועידן מכונית הליסינג מפציע בחיינו. לראשונה אנחנו מסוגלים לצאת מגוש דן רבתי מבלי לבקש את הרכב מאמא שלי.
בסוף השנה הגשתי את הפרויקט האחרון בתואר השני שלי.

שנת 2006
נקודת מפנה. שנה של "לפני" ו"אחרי". אני יולדת את אייל בלידה קשה וארוכה, ולאחר מכן מתחילה השנה הקשה ביותר בחיי, מכל הבחינות. נקודת האור היחידה היא אייל – ילד מדהים, רגוע ונבון.
בשנה זו חטפו את גלעד שליט ופרצה מלחמת לבנון השניה, שהשתתפתי בה (עד היום אני מחכה לקבל את אות המלחמה דרך אגב. מה קורה עם זה?).
בשנה זו הבנתי שהאנרגיות החיוביות שאני שולחת לעולם לאו דווקא יחזרו אליי. שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה. שיש מעטים שאוכל לסמוך עליהם בעת צרה וצורך. שיש מעט מאוד אנשים שאני באמת חשובה להם.
השנה הזו לימדה אותי להיות זהירה ולשים לב למי אני מעניקה מהאנרגיות שלי, כי אחרת אשאר בלי.
לקראת סוף השנה השתחררתי מהצבא לאחר 7 שנות שירות והתחלתי להרוויח משכורת נורמאלית. התחלתי גם דיאטה במסגרת שומרי משקל, שוב.

שנת 2007
הדי השנה הקודמת עדיין מחלחלים בי בשנה זו, למרות שבאמצע השנה המצב משתפר. חוץ מזה, עכשיו אני גם רזה וחתיכה.
אייל מתחיל לדבר ומאז לא מפסיק. פשוט לא מפסיק לרגע. לא יאומן איך הוא מסוגל לדבר רצוף במשך שעות.

שנת 2008
אני עוברת לתפקיד אחר בתוך המחלקה שלי בעבודה. בעלי מתחיל לנסוע לחו"ל בתדירות של פעמיים בחודש, וזה קשה. הדבר נותן בי את אותותיו ואני מתחילה לאכול…
לקראת סוף השנה אני נכנסת שוב להריון, ובנובמבר חוגגת יום הולדת 30. מרגישה בת 25.

שנת 2009
במהלך ההריון אני עולה המון במשקל, וכל גופי מתכסה בבצקות, למרות שכל ההריון עשיתי יוגה ואף הלכתי לחדר כושר עד חודש שישי. בחודש התשיעי אני כבר בקושי מסוגלת ללכת, בקושי ישנה, ונמצאת בעיקר בבית. הלידה הקלה של יאיר המהמם, ויאיר עצמו, מפצים על הכל. מהבטן הענקית בגודלה יוצא תינוק רזה משהו – 3.160 ק"ג.
בחופשת הלידה אני מבינה שכשאמרו לי שכל המשקל העודף ירד אחרי הלידה – שכחו לציין תאריך ושנה. אני סובלת מעודף משקל שאני לא מכירה. שום דבר לא עולה עליי (גם לא הבגדים שלבשתי אחרי ההריון של אייל) ואני נפוחה נורא. יאיר תינוק רגוע ומקסים, ההנקה הולכת לי בקלות, וכתוצאה מכך הוא צמוד אליי והולך איתי לכל מקום, גם לקוסמטיקאית או לעשות ציפורניים. אני מתחרטת על כך, כשבתום 4 חודשים אני לא מצליחה לשאוב ויאיר מסרב לקחת בקבוק. אני מוותרת על השאיבות בלי כל חרטות, ויאיר מסתגל בכיף לבקבוקי סימילאק בעזרתה של המטפלת במשפחתון.
גם לאחר הלידה הזו אני מגלה לצערי שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה, ושיש מעט אנשים שבאמת אכפת להם ממני. מוטיב חוזר?
אחרי ראש השנה אנחנו עוברים לדירה חדשה, שמסתמנת כדירה שנזדקן בה בכיף. אני חוזרת לעבודה אחרי סוכות, יורדת קצת במשקל, ומשדרגת את סגנון הלבוש שלי בהשראת בלוגי האופנה האהובים עליי. עדיין שמנ.. מלאה.

ומה ב-2010?
אני רוצה שנה רגועה. אני רוצה לחזור להיות רזה. אני רוצה שנסיים סוף סוף את הסידור של הדירה החדשה ושנוכל להזמין אליה אנשים. אני רוצה בריאות. אני רוצה לבלות. אני רוצה שיהיה לי כיף. אני רוצה לנסוע לחו"ל (רצוי לארה"ב אבל אני באמת לא בררנית). אני רוצה לנסוע עם בעלי לצימר בלי הילדים. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. אני רוצה לעשות דברים מעניינים.
איכשהו נראה לי שזו הולכת להיות שנה טובה, למרות שאין משהו מיוחד שירמוז על כך.
במסגרת יום הולדתי ה-30 הייתי אצל נומרולוג, שאמר לי שאגיע לשיאי בגיל 34, כלומר לקראת סוף שנת 2012. אני מקווה שלא אטבע אחרי זה בהצפות הענקיות כמו בסרט "2012". זה יהיה קצת בזבוז, לא? :-)

שתהיה לכולכם שנה נהדרת ועשור נפלא ומבטיח!

עוד שנה

השנה האחרונה היתה שנה מעורבת. מצד אחד, ילדתי את יאיר ההורס בלידה שהיתה ממש חוויה מתקנת. אייל צמח להיות ילד עוד יותר מדהים ממה שהוא כבר. הייתי פעמיים בחו"ל. היו לי פרויקטים מעניינים בעבודה.
מצד שני, עליתי המון בהריון ונו, זה לא יורד. בכלל, ההריון לא היה כ"כ כייפי. אני לא ישנה טוב. אני לא אוכלת טוב. המוח שלי הולך ומתנוון בחופשת הלידה הזו. התאכזבתי מכל מיני אנשים. אני מניקה כל שעתיים. אני מותשת.
כל שנה אני מציבה לעצמי כל מיני מטרות. השנה, מטרת העל היא לחזור להיות אני כמו שאני מכירה את עצמי:
א. לרדת במשקל. אני רוצה שוב להיות חתיכה כמו שהייתי לפני שנתיים.
ב. לחזור לעשות ספורט. אני ממש מתגעגעת למכשיר האליפטי בחדר הכושר, וכמובן לחוג היוגה הנשית של גיתית.
ג. לחזור לטיולים המשפחתיים. בסוף ההריון כבר בקושי יכולתי ללכת, אחר כך התחיל הקיץ הנורא, אבל עכשיו מזג האוויר טוב והגיע הזמן לצאת לטבע!
ד. לפתוח דף חדש בתחום הסדר והארגון הביתי. לא יכול להיות שאמא ל-2 ילדים תמשיך לחיות כאילו היא סטודנטית. די לבלגן!
ה. אני חייבת להתחיל ללכת לישון יותר מוקדם. 2 בלילה זו לא שעה לאמהות.
ו. אני לא כוססת ציפורניים כבר 4 חודשים. מחזקת את עצמי להמשיך במגמה.
ז. להמשיך לתחזק את הבלוגים שלי והטוויטר שלי. אני נהנית מכך מאוד, ומקווה שאצליח לקדם אותם השנה. יש לי תחושה טובה לגבי העניין – במיוחד בקשר לבלוג הבישול שלי. בנוסף, הצטרפתי לצוות הכותבים של הבלוג "המסביר לצרכן" (בלוג צרכנות). מקווה לעשות שם חיל (יחד עם זיגמונד, גיא ועמיעד)
זהו. הגיע הזמן להדליק את מנועי הוונדר וומן שלי ולטוס!
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.

שנת 2009

בכלל לא שמתי לב שהתחילה שנה אזרחית חדשה…
את שנת 2009 התחלנו שלושתנו בסוף שבוע בברצלונה הנהדרת. כשחזרנו נפלתי לתוך מערבולת הטירוף בעבודה. לחץ לחץ לחץ, כמה פרויקטים במקביל, אחד מהם פרויקט גדול, רחב ולחוץ מאוד בזמנים. שוב למדתי על עצמי שדווקא טוב לי במצבי לחץ, הרבה יותר מאשר בעיתות רגיעה. הבעיה היחידה היא שאין לי כל כך זמן לדברים אחרים.
השנה הקרובה היא שוב בסימן של שינוי. נתרחב ממשפחה של שלושה למשפחה של ארבעה – אני ועוד 3 גברברים… בינתיים אני מדחיקה את כל העניין. אני עוד לא קולטת. דברו איתי בחודש שמיני ונראה…
מצד שני מסקרן אותי נורא לראות אותו כבר – למי יהיה דומה, איזה טמפרמנט יהיה לו, האם יהיה שונה או דומה לאייל. אני מדמיינת ילד עם שיער שחור ועינים כחולות, דומה לי חיצונית, ותוהה אם אכן יהיה כך (לאייל שיער שטני-חום ועיניים ירוקות…).
אני מקווה שהפעם יהיה לי קל יותר – לידה קלה, הנקה מהנה, חופשת לידה שתעבור בנעימים, חזרה חלקה לעבודה, התמודדות טובה של אייל עם האח החדש, והתמודדות טובה של כולנו עם הסטאטוס המשפחתי החדש.
ובמישור הגלובאלי יותר, אני מקווה שתהיה זו שנה שקטה ורגועה. כשאייל היה בן 5 חודשים בערך, פרצה מלחמת לבנון השניה. הפעם אני מקווה שנכונו לנו ימים של שקט.
שתהיה לכולכם שנה מוצלחת ומקסימה :-)

2007-2008

שנת 2008 נפתחה באופטימיות גדולה. אני ובעלי יצאנו לבלות בליל הסילבסטר (טאפאס בר + הופעה וריקודים), למחרת היה לי יום נחמד בעבודה, והרגשתי מצוין. הרגשתי שעם פתיחה כזו, הולכת להיות לי שנה נהדרת.
כמובן שיום לאחר מכן קיבלתי על הראש בקטנה מהמציאות, ועברו עליי יומיים לא נעימים בכלל. לסוף השבוע כבר הגעתי מכווצת. מצד שני, אני עדיין אופטימית. אני מקווה שהיומיים האלו לא היו מייצגים.

לפני שנה הייתי אצל נומרולוג שאמר לי ש-2007 תהיה שנה בסימן של למידה (שנה של 3). הוא צדק. אם להגדיר את השנה האחרונה במילה, היא היתה שנה מלמדת. אני לא מתכוונת למלמדת במובן של לימודים אקדמיים. אני מתכוונת לשיעורים שהחיים לימדו אותי. חלקם (רובם?) קשים ולא נעימים, פוקחי עינים בצורה הברורה ביותר. חלקם מחזקים ומעודדים.

שנת 2008 היא שנת ה-30 לחיי, ואני שואלת את עצמי אם אני במקום שבו אני רוצה להיות. מבחינת רשימת הציפיות הפולנית, השגתי כמעט הכל – תארים, בעל, ילדים, קריירה. השנה אני צריכה לברר לעצמי אם השגתי את מה שרציתי במישור האישי שלי, רשימת הציפיות הפרטית שלי. זה הזמן לקחת את כל מה שלמדתי, ולהעצים את עצמי, לשאוף גבוה יותר, ולהשיג.

כמו תמיד, יש לי גם רשימת מטרות שנתית. אולי שלא במפתיע, היא זהה לרשימה של שנה שעברה. בסך הכל, עמדתי במטרות בצורה לא רעה – ירדתי במשקל (18 קילו, אבל עליתי 2-3 קילו בחודשים האחרונים…) והגעתי למידת ה-38/1/S הנכספת… אני לא מצליחה לעשות מספיק ספורט, לצערי, אבל למדתי לחבב ספורט ולרצות לכלול את העשייה הזו בשגרת חיי, שזו גם התקדמות.
השנה אני רוצה לבלות ולצאת יותר. גם עם חברות, משפחה, חברים משותפים, אבל בעיקר – עם בעלי. להכניס שמחה ועניין לחיים, בנוסף לשגרה האפורה.
השנה אני רוצה לעסוק יותר ביצירה, עיסוק שזנחתי לחלוטין בשנתיים האחרונים. אני מתגעגעת לזה מאוד.
וגם לכתוב יותר בבלוג, כמובן.

שנת 2008 היא שנה מעוברת. אני מאחלת לכל חברותיי, מכריי, וקוראי הבלוג, שתהיה זו שנה בסימן של משפחה, שההריונות יהיו קלים ושקטים, שהלידות תהיינה קלות וגידול הילדים יהיה מהנה. המלאך הפרטי שלי אוטוטו יהיה בן שנתיים, ואני מקווה שה-terrible two לא יהיה כל כך terrible.

שתהיה זו שנה אזרחית נהדרת, מפתיעה לטובה, משמעותית (לטובה) ומהנה.

שנה חדשה

אני אגיד את זה בקיצור – אני מקווה שהשנה החדשה תהיה טובה יותר.
התחלתי את השנה האחרונה באושר גדול – ובהריון, חודש חמישי. עם הזמן, הדברים קצת התדרדרו. החודש התשיעי הכביד עליי. הלידה היתה קשה. על ההנקה נלחמתי (וניצחתי). למרות שאני פשוט מטורפת על אייל והוא מקור של המון אושר, אין ספק שלהיות אמא זה לא קל. במיוחד אמא שעובדת בהייטק (גם בצבא זה לא היה גליק גדול). במיוחד אמא שעובדת בהייטק, ושבעלה נוסע לחו"ל לצרכי עבודה בתדירות גבוהה.
אייל בן 7 חודשים, והכל אצלי עדיין בבלגן. על פניו אני מתפקדת מצוין, הכל מאורגן, הכל דופק, אבל אני עוד לא מאופסת על השינוי העצום שחל בחיים שלי. עדיין לא עיכלתי סופית את העובדה שאני אמא, שחיי לא יחזרו לעולם להיות מה שהיו, ושזה מה יש.
אני מאחלת לעצמי שבשנה החדשה אצליח להכניס את חיי למסלול. לחיות טוב, לאכול בריא, לעשות ספורט, לרדת במשקל, לבלות עם המשפחה (עכשיו אני בעלת משפחה!), לישון בשקט, ולעשות הרבה כיף.
אני כרגע לא בטוחה איך בדיוק עושים את זה, אבל אני מבטיחה לנסות.

2005-2006

סוף שנת 2005 ותחילת שנת 2006 אופיינו בהצטננות ארוכה (שעדיין לא עברה), ובחוסר מוטיבציה לעשות משהו, מלבד לבשל ולהיות בהריון.
מצבי המנטלי באמצע החודש השמיני מזכיר מאוד את החורף הישראלי: יש ימים של שמש, שבהם אני מבריקה, מביאה את כל אוני האינטלקטואלי לידי ביטוי מושלם, ומרגישה מצליחנית ועל גג העולם. יש ימים של גשם, שבהם אני מנסה להיזכר מה בדיוק אמרו לי לפני שתי דקות, מנסה להיזכר במה בדיוק ניסיתי להיזכר, ואיפה שמתי את… מה שזה לא היה.
אבל די עם קשקושי ההריון. שנת 2005 היתה שנה מצוינת לדעתי. כנראה שבגרף של החיים, שנת 2003 היתה נק' מינימום, ומאז אני רק עולה (אני מקווה שהגרף לא יתחיל לרדת שוב מתישהו). אני בהחלט מרגישה שעשיתי קפיצת דרך גדולה, גם מבחינת הישגיי וגם מבחינת החיבור שלי לעצמי. אני גאה בעצמי!

לפני שנה הצבתי לעצמי מטרות. בואו נראה מה נהיה:
1. לרדת במשקל ולעשות כושר: בואו נגיד שניסיתי….
2. הרחבת המשפחה: ביטני התופחת מעידה על ההצלחה בתחום.
3. להמשיך לבלות: בהחלט התמחנו בנושא הזה השנה. ראינו הרבה הצגות ומופעים, יצאנו לנופש מס' פעמים, ובילינו עם חברים. האתגר האמיתי יהיה לנסות לשמור על אותה רמה גם עם תינוק.
4. לקדם ולשווק את עצמי: מצד אחד, אני חושבת שבהחלט הצלחתי לשווק את עצמי במקום העבודה שלי (הוכרזתי כעובדת מצטיינת). מצד שני, אני מרגישה שיש לי דרך ארוכה עוד לעשות. התהליך צריך להתחיל בשיווק שלי כלפי פנים (כלומר מול עצמי), ובזה אני לא כל כך טובה.
5. דימוי עצמי והערכה עצמית: יש שיפור מסוים, צריך עוד לעבוד על זה לא מעט.
6. תחביבים: בבישול השקעתי, את היצירה די זנחתי, וקשה לי עם זה.
7. ציונים גבוהים: הצלחתי. יש לי ממוצע מעל 90 ואני מרוצה.
8. ימי חופש: ניצלתי אותם כל כך בחוכמה, שבדצמבר נשארו לי מלא ימים. שווה.
9. שינה, אוכל, נפש: אני לא ישנה מספיק, אוכלת בסדר, ומשתדלת להישאר רגועה.
10. לכתוב יותר בבלוגים: לא נעים לי, אבל נכשלתי בגדול… חוץ מבלוג הבישול, אולי.

המטרות לשנת 2006 נגזרות למעשה מהמטרות לשנת 2005. התחלתי לקדם כל מיני דברים, והמטרה היא להמשיך במגמה הזו. שנת 2006 תהיה גם השנה הראשונה בחיי כאמא, וגם זה מעלה כל מיני מחשבות.

1. להגיע למשקל שאהיה מרוצה ממנו, ואוכל לשמור עליו לאורך זמן.
2. לעבוד על ההערכה העצמית שלי. לתת לעצמי יותר קרדיט. לקדם את עצמי.
3. להאמין בעצמי ולפעול לפי האינסטינקטים והעקרונות שלי, גם אם הסביבה לאו דווקא מפרגנת.
4. לזכור שהמושג "משפחה" לא מתייחס רק לילד, אלא גם להורים כבני זוג.
5. לא להזניח את עצמי והעיסוקים שלי.
6. להנות, להנות, להנות. הנסיעה לא שווה אם לא נהנים מהדרך.

אני מאחלת לכולכם שנה נהדרת, מעצימה ומהנה!

2004-2005

מאוד מעניין לקרוא את מה שכתבתי כאן בשנה שעברה. סוף שנת 2004 היה די שונה מסוף שנת 2003.
מסתבר שבשבועיים האחרונים אני ובעלי הפכנו לחיות לילה, שחוזרים הביתה ביום שישי ב-5 בבוקר, וישנים ביום שבת עד 4 אחרי הצהריים (האמת היא שחשבתי שמיציתי את כל העיניין לפני 7 שנים. נראה כמה זמן נחזיק מעמד).
השנה האחרונה היתה טובה יותר מקודמתה, אבל אני עדיין מרגישה שיש לי עוד כברת דרך לעשות. אני מקווה שהשנה אצליח לעשות את הזינוק שאני כל כך מייחלת לו – בכל התחומים.
אם נעבור על המטרות שהגדרתי לעצמי בסוף השנה שעברה, אפשר לסכם:
1. לרדת במשקל – לא ממש הלך לי…
2. פיזרתי את ימי החופש יפה לאורך השנה, ולא הרגשתי במחסור.
3. בסוף לא נסענו לארה"ב, עקב המצב הכלכלי (שלנו, לא של המדינה).
4. הדרכון חודש! אפילו ויזה לארה"ב יש לי. בסוף נסענו לפראג.
5. השנה לא עשינו את ליל הסדר אצלנו. ארחנו בראש השנה (וגם זה התיש אותנו מספיק לכמה ימים)
6. אכן הצלחתי להשיג ציונים מעל ל-80. אני מקווה שהשנה אף אשתפר, ולא אתחיל לזרוק…
7. לפרגן לעצמי? אני עובדת על זה.
8. השתדלנו מאוד לשמור על קשר עם חברים ומשפחה. היו תקופות שהצלחנו יותר לשמור על קשר והיו פחות. אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי בעולם המודרני, זה הדגש המופרז שאנחנו נותנים לעבודה, על חשבון האנשים שחשובים לנו באמת.
9. דווקא ביציאה מהשגרה עשיתי חיל השנה. הלכנו להמון הצגות, מופעים, הרצאות, סרטים וטיולים. חבל לי שרק השנה גיליתי את העולם הזה. זה כיף גדול.
10. ללכת לישון מוקדם? כנראה שאף פעם לא אצליח להגשים את החלום הזה.

ולסיום, המטרות והיעדים לשנת 2005. אני מבטיחה להגשים לפחות יעד אחד….

1. לרדת במשקל ולעשות כושר.
2. הרחבת המשפחה (הכוונה אינה לחתול שלישי במספר, למרות שחשבנו על זה…)
3. להמשיך לבלות, להגדיל את מאגר החברים ולבלות איתם יותר.
4. לקדם את עצמי. לשווק את עצמי. למרות שאני שונאת להתעסק עם זה.
5. לשפר את הדימוי העצמי וההערכה העצמית שלי.
6. למצוא זמן לתחביבים שלי.
7. להוציא ציונים גבוהים בלימודים, מעל 80 לפחות.
8. לנצל את ימי החופש בחוכמה.
9. לא לשכוח שהגוף צריך שינה, אוכל בריא, ונפש רגועה.
10. לכתוב יותר בבלוגים. אני מתחילה ממש להנות מזה :)

אני מאחלת לכולכם שנת 2005 נהדרת, שתצליחו להגשים את המטרות שלכם, ושתעשו המון כיף.