עפיפונים

שבת בגן לאומי עין חמד

לפני 5 שנים, כשחגגנו את יום נישואינו השלישי, ואני הייתי בחודש חמישי עם אייל בבטן (והייתי פשוט יפה, כמו שרק אישה בהריון יכולה להיות), נסענו לנו לטיול באיזור הרי ירושלים. בין השאר ביקרנו בגן הלאומי עין חמד (אקווה בלה), אכן פינת חמד. ביום שבת האחרון חזרנו לשם עם הילדים. מדובר במקום מקסים, מותאם לעגלות, שיש בו גם ארכיאולוגיה (בית חווה צלבני), גם מקום לפיקניק/מנגל (שולחנות פיקניק ומתקנים למנגל), גם טבע (מרחבי דשא והמון עצים), וגם פעילות לילדים (מתקני משחקים). בכלל לא זכרתי את זה ככה! או שהמקום שודרג מאז שביקרנו, או שמתחילים לשים לב לדברים האלו רק כשיש ילדים…

אייל ובעלי רכבו על גמל שהיה שם (20 ש"ח לכמה דקות. יקר, אבל אין על החוויה), אחר כך טיילנו במסלול הסובב את המקום, עד שהגענו לבית החווה הצלבני. במקום גם זורמים מעיינות, אבל בעונה הזו הכל היה יבש. כנראה שצריך לחזור בסוף החורף. אחר כך פרשנו מחצלת על הדשא, אכלנו צהריים ונזרקנו בכיף. סיבוב קצר במתקני המשחקים – והביתה.

אייל והגמל. "אמא, את יודעת שאייל מתחרז עם גמל?"

אייל מעיף אבנים למעט מים שבכל זאת מצאנו שם...

שלכת מקסימה. התגעגעתי!

לפני 5 שנים, אוקטובר 2005, אני והבטן

ימינו אנו, אוקטובר 2010, עם מה שיצא ממנה...

שיחות על החיים עם אייל (#21)

 

אייל: אמא, למה יש לנו אף אחד ופה אחד, אבל שתי אוזניים ושתי עיניים? למה יש לנו שתי ידיים אבל בטן אחת?
אני: אה…. אייל אני לא בטוחה מה התשובה, אני צריכה לחשוב על זה, ואז אני אענה לך. בסדר?
אייל: אני יודע מה התשובה! אבל רק לגבי הפה והאזוניים.
אני: באמת? מה?
אייל: זה בשביל שנקשיב יותר ונדבר פחות!

נא להפנים.

שיחות על החיים עם אייל (#20)

מה אני יכולה לעשות שהילד מפציץ על בסיס יומיומי?

אני מתלבשת לעבודה בבוקר, ובעלי מתחיל לארגן את הילדים.
אני (לבעלי): מה אתה אומר? אני נראית בסדר עם זה? הבטן לא בולטת מידי? זה נראה טוב?
בעלי: זה נראה לי בסדר גמור.
אייל (מתערב בשיחה): כן, כן, אמא, את יפה.

לאחרונה אייל התחיל להביע כל מיני פחדים. בין השאר הוא רוצה שאלווה אותו בדרך לשירותים ושאחכה לו מאחורי הדלת. התייעצתי עם פסיכולוגית, שהציעה שאגיד לאייל לקח איתו חפץ כלשהו שהוא אמיץ וגיבור, ויגן עליו ממה שמפחיד.

אייל: אמא, אני צריך שתבואי איתי לשירותים.
אני: אייל, אולי תיקח משהו שיגן עליך, ויעזור לך להיות אמיץ וגיבור כדי להתגבר על הפחד?
אייל: לא, אמא. אני לא רוצה לקחת משהו כזה.
אני: למשל את הבובה של הלוחם, שהוא אמיץ ויכול להגן עליך ממפלצות. או את הארנבת שלך, שתישמור עליך.
אייל (מסתכל עליי כאילו אני מפגרת): לא, אמא, אני רוצה שיבוא איתי משהו שזז. אני לא רוצה לקחת בובה. בובה לא יכולה לשמור עליי.

אני: אייל, מה מפחיד אותך בשירותים?
אייל: אני לא יודע.
אני: מה זה? יש קולות מפחידים? חושך? משהו לא נעים?
אייל (שוב מסתכל עליי כאילו אני מפגרת): לא, אמא. מפחיד אותי דבר אחד.
אני: ומה זה?
אייל (בנחרצות): אני לא יודע מה זה.

אייל הולך היום לחבר. אני מסבירה לו שהוא יישאר שם אצלו, ואני אבוא אחר כך לקחת איתו. אייל לא כל כך מרוצה.
אני: אייל, אני אביא אותך לעומר, ואתה תישאר שם אצלו. ויותר מאוחר אני אבוא ואקח אותך הביתה.
אייל: אבל אני רוצה שתישארי איתי.
אני: אבל אייל, אתה תהיה שם עם עומר, ואתם תשחקו ביחד.
אייל: אני לא רוצה להיות לבד.
אני (מנסה לצאת מזה): אייל, בוא אני אסביר לך. אתה תהיה לבד – כי אתה תשחק עם עומר בעצמך, בלי עזרה שלי. אבל אתה לא תהיה בודד. בודד זה שאין אף אחד לידך, אבל אתה לא תהיה בודד כי תהיה עם עומר.
אייל חושב חושב חושב, ונראה די מרוצה מהפתרון.
אייל: אבל מה קורה אם אתה גם לבד וגם בודד?
אני: אה…. כן, זה מצב שיכול לקרות.
אייל: אני יודע! זה קורה כשאתה עושה דברים בעצמך בלי עזרה, אבל אין אף אחד לידך.
אני: כן, נכון, אתה צודק.
אייל: את רואה. אני חשבתי וחשבתי, וידעתי את זה בעצמי.

fun במזגן: מוזיאון ישראל בירושלים

אנחנו בדרך כלל משפחה מטיילת, אבל בחום הקיץ שפשוט לא נגמר  קשה לנו (טוב, לי) לשהות בחוץ. כדי לא להיות תקועים בבית, אנחנו מבלים במקומות ממוזגים עם פעילויות לכל המשפחה. אנחנו: שני מבוגרים, ילד בן 4 ו-7 חודשים ותינוק בן שנה ו-4 חודשים.

 

חשבתי שכשאוקטובר יגיע החום ייעלם ויהיה אפשר לחזור לטייל. אז חשבתי. 35-40 מעלות היו בשבת האחרונה. טירוף!! אין ברירה אלא לעבור ממזגן למזגן. בעלי הציע שניסע למוזיאון ישראל המחודש בירושלים, אז בשעת צהריים נסענו לשם.
המוזיאון הוא מקום ענק, וכמובן שלא ביקרנו בכולו. התמקדנו באגף הארכיאולוגיה (בעלי חובב ארכיאולוגיה), עם גיחה קלה לאגף אמנות ישראלית (סתם כי הוא היה במקרה ביציאה מאגף הארכיאולוגיה…), קפיצה לפסל האהבה בגן האמנות, ולאחר מכן תצפית ומבט על דגם ירושלים בימי בית שני.
אגף הארכיאולוגיה הוא מקום מדהים שלא נופל ברמתו ממוזיאונים בחו"ל. הוא מחולק ל-7 חלקים: מימי האדם הקדמון, דרך התקופה הכנענית, תקופת התנ"ך, היוונים, הרומאים, הצלבנים והמוסלמים. מיצגים רבים הם מרשימים מאוד – ארונות קבורה, פסיפסים גדולים, תכשיטים עתיקים, פסלים. לפרקים יכולתי לדמיין שאני במוזיאון הבריטי. דרך אגב, בתוך המוזיאון אסור לצלם, וזה ממש מבאס.

המוזיאון הוא אמנם מחודש, אבל בישראל כמו בישראל, שכחו לשייף את הפינות החדות. אם אסור לצלם, למה אין שלט על כך? (ולמה בכלל אסור לצלם?) אם באגף יש 7 חלקים, למה אין חיצים למסלול המומלץ ביניהם? (אנחנו הגענו מ-1 ל-4, חזרנו ל-2 ו-3, עברנו ל-5 ול-7 ואח"כ ל-6) למה ליד חלק ממעברי המדרגות יש מעלית קטנה לנכים/בעלי עגלות ילדים, וליד חלק אין? ואם כבר יש מעלית קטנה – למה תמיד כשצריך להשתמש בה, איכשהו נעלם המשגיח על האולם? (תצוין לחיוב המשגיחה בחלק 2, שהציעה לי מיוזמתה להשתמש במעלית, כי היינו עם הטיולון של יאיר. היחידה שעשתה זאת).
למה גן האמנות מרופד חצץ גס? איך בעלי עגלות/נכים אמורים לשוטט בו? רציתי להצטלם עם בעלי ליד פסל האהבה, אבל לא היה ניתן להגיע למקום עם הטיולון. בכלל, ההתמצאות במוזיאון ממש מבלבלת, והמפה שקיבלנו בכניסה ממש לא עזרה. ומה עם ברושור שמסביר על כל חלקי המוזיאון?
אני מקווה שאלו רק חבלי לידה ראשונים, ושהמצב ישתפר בעתיד, כי המוזיאון באמת מקסים. בסך הכל נהנינו מהביקור, ונשוב כדי לשוטט בחלקים האחרים שלו.
אייל מאוד נהנה באגף הארכיאולוגיה, אבל אני לא יודעת אם יתאים לכולם. כדאי לבדוק באתר אם יש תערוכות שמעניינות את הילדים שלכם.

הכניסה לאגף הארכיאולוגיה.

אני ואייל ליד פסל חביב

אוהבת את הילד הזה

דגם ירושלים בימי בית שני. ברקע - היכל הספר והכנסת.

בקצרה:
אתר:
http://www.imjnet.org.il/
הנזק: בשבת הילדים בחינם (בימי חול התשלום מגיל 5). כמחזיקי כרטיס אשראי לאומי קארד, עלה לנו 24 ש"ח לכרטיס, סה"כ 48 ש"ח. יש גם הנחה למחזיקי כרטיס מפעל הפיס. עלות רגילה למבוגר: 48 ש"ח.
אכלנו: חטיפי גרנולה מהבית (ואחרי הביקור – שיפודים וחומוס באבו גוש). במקום יש בית קפה ומסעדה שאינם פתוחים בשבת.
קטנטנים: יתרוצצו/יזחלו במסדרונות, או ישבו בעגלה.
מדד הילד: 4 מתוך 5 (אייל מאוד אהב, אבל התעייף בשלב מסוים)
מדד ההורים: 4 מתוך 5 (חוסר הנגישות עצבן אותי)
ועוד משהו: יש למוזיאון Gift shop מושקע וחביב ביותר.

שיחות על החיים עם אייל (#19)

כמה ציטוטים מפי המדען הראשי של הבית:

אייל: אמא, את יודעת, את ואבא שונים אחד מהשני. אבא יכול להרים אותי על הכתפיים, ואת יודעת לבשל.

אייל רואה אותי כותבת בכתב (להבדיל מדפוס).
אייל: אמא, למה את כותבת בכתב כזה?
אני: זה כתב של מבוגרים, ואני מבוגרת.
אייל: את אמא.
אני: נכון.
אייל: ולפני שהיו לך ילדים, היית אישה.

ומקבץ שאלות על חומר שלא לימדו אותי בבית הספר להורים:

אייל:
למה צבע שחור זה כשאין צבעים בכלל?
למה יש אינסוף מספרים וגם אינסוף מספרים במינוס?
למה אנשים חייבים למות?

<אחרי שבעלי מסביר לו שאם אף אחד לא ימות, בעולם לא יהיה מקום לכל האנשים>
אייל: אז למה אי אפשר שכשאיש נמצא בעבודה, איש אחר יהיה בבית שלו, ואחר כך יתחלפו?

טיול משפחתי ללונדון – חלק א'

לונדון דווקא כן חיכתה לי.
איך שעלינו על הרכבת משדה התעופה לוטון לתחנת St Pancras, הרגשתי שלונדון יודעת מה עבר עליי ב-4.5 השנים האחרונות, ושהיא מבינה שמגיע לי פיצוי, שמגיעים לי 5 ימים טובים עם בעלי והילדים, שמגיע לי לשכוח מהלחץ והמתח ופשוט להירגע וליהנות.
ואכן, חמשת הימים האלו היתה החופשה הטובה ביותר שהיתה לי.
זה לא שלא היו תקלות ובעיות. יאיר החליט לצמח שן על היום הראשון, ולכן היה לו חום במשך היומיים הראשונים. בעלי חטף קלקול קיבה. לא הספקנו לבקר בכל המקומות שרצינו, ובכל זאת – היה נהדר. אתם מכירים את ההרגשה הזו שיש לפעמים כשמגיעים למקום מסוים, ומרגישים שייכים? מרגישים שאתם נמצאים בדיוק בתפקיד שנועד לכם מלמעלה? שחתיכת הפאזל מתאימה בדיוק למגרעת בלוח העץ? square peg in a square hole? ישבתי עם בעלי ושני הילדים בסניף של Starbucks ברח' Minories (איזור Tower Hill, לא רחוק מהמלון שלנו), וכך בדיוק הרגשתי: שחלקי החיים הסתדרו בדיוק בסדר הנכון. שמשמיים הוחלט שאהיה אמא של שני הילדים הנפלאים האלה, נשואה לגבר הזה, ושאשב איתם ב-Starbucks הזה בלונדון. הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו מרוב אהבה אליהם, ומצד שני הראש שלי כל כך שקט. "אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי כל כך רגועה", אמרתי לבעלי. אין לחץ. אין מתח. לא צריך להספיק כלום. יש זמן. אפשר ללגום Hazelnut hot chocolate (החלטתי לוותר על הגמילה משוקולד ועל הדיאטה בחמשת הימים האלו), להביט על הילדים ולצחוק איתם. לא חייבים לתקתק ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני השינה – אנחנו בחופש. בבוקר אפשר "לגנוב" קצת זמן במיטה עם שני הילדים, לחבק, לנשק, ללטף, כי לא צריך לקום בשש בבוקר ולמהר לעבודה.

זו הפעם השלישית שלי בלונדון. בפעם הראשונה נסעתי עם אחותי האמצעית כשהייתי בת 19 וחצי. כמה חודשים לאחר מכן אני ודודי התחלנו לצאת ביחד. בפעם השנייה נסעתי עם דודי לירח דבש, יומיים אחרי החתונה, והפעם הזו, 8 שנים אחרי, אני כבר אמא לשניים. בכל פעם העיר נראתה לי אחרת, והפעם היא נראתה לי יפה מתמיד.

במקור היינו אמורים לנסוע לאמסטרדם ביוני על חשבון נקודות בונוס של אל על שבעלי צבר בשנים האחרונות. אני רציתי לנסוע ללונדון, אבל בעלי אמר שאם כבר נוסעים עדיף שניסע למקום שאנחנו לא מכירים.
אבל אז הגיע חודש יוני ואמרתי לבעלי שאני לא רוצה לנסוע לחו"ל.
אחר כך היינו אמורים לנסוע באוגוסט לצפון ל-4 ימים. הנסיעה בוטלה בגלל העבודה של בעלי.
בסוף אוגוסט בעלי התקשר אליי באמצע יום עבודה ואמר לי שאפשר להמיר את הכרטיסים לאמסטרדם לטיסה ללונדון. אני יודע שרצית לנסוע, וזה פיצוי על החופשה באוגוסט שבוטלה, אמר. אחרי המון התלבטויות (האם יש לי מספיק ימי חופש? האם בכלל נהנה עם הילדים? האם לא יהיה קר מידי? האם טיסה בלילה לא תהיה קשה מידי? איך נגיע משדה התעופה בלוטון לעיר?) אמרתי "כן".
הטיסה הלוך היתה בחצות, ערב יום כיפור (נחתנו בלונדון ב-4 וחצי בבוקר). הטיסה חזור היתה ב-23:20, יום לפני ערב סוכות (נחתנו בארץ ב-5 וחצי בבוקר).
התחלנו במירוץ למצוא דירה לארבעתנו, ללא הצלחה. אני חשבתי שיהיה נחמד ומרווח יותר ל-4 נפשות ללון בדירה מאשר בחדר במלון (שתיארתי לעצמי שיהיה פצפון), ושזה יוזיל גם את מחיר הארוחות, כי אוכל לבשל במטבחון בדירה. הבעיה שהיא ששבועיים לפני תאריך הטיסה, כל הדירות במחיר סביר היו כבר מוזמנות. שאר הדירות היו רחוקות מידי מהמרכז (zone 2 והלאה) או פשוט יקרות מידי. אחרי חלופת טלפונים ומיילים עם כמעט כל דירה שראינו ב-trip advisor ו-booking.com וכל סוכנות להשכרת דירות שהצלחתי למצוא ברשת, בעלי שיכנע אותי לוותר, והזמין לנו חדר במלון של רשת Premier Inn באיזור Tower Hill, ליד ה-Tower of London וליד Tower Bridge. זו היתה בחירה לא קונוונציונאלית מעט, מרוחקת ממרכז העיניינים ברח' אוקספורד, לייסטר סקוור והייד פארק, אבל בחירה שהתגלתה כמוצלחת מאוד.
קודם כל, המלון היה מצוין. החדר היה ממש גדול, והכיל את ארבעתנו בנוחות. המיטה הזוגית היתה גדולה, כמו בבית (רוחב 1.80), וגם חדר האמבטיה היה מרווח ונוח. ביקשנו חדר עורפי, והוזהרנו שהחדר פונה למסילת רכבת, ולכן עד שעה 23:00 בלילה עוברות רכבות. אמרנו בסדר. בפועל, החדר היה שקט מאוד. אם לא הייתי רואה במו עיניי רכבת עוברת, לא הייתי מאמינה. לא שמענו כלום. בחדר היה מזגן (לא טריוויאלי כשמדובר בלונדון), וגם השירות של עובדי המלון היה ידידותי וטוב. החלטנו לשלם עבור ארוחת הבוקר של המלון (בופה שעלה 7.95 פאונד למבוגר, הילדים בחינם), כדי שלא נצטרך להיסחב עם הילדים לבתי קפה וכדי שיוכלו לאכול מה שבא להם ולטעום מהכל. הבופה היה עשיר וכלל גם ארוחת בוקר אנגלית וגם ארוחת בוקר קונטיננטלית (מאפינס, לחם, ריבות, גרנולה, קורנפלקס, פירות, יוגורט וכו'), והעובדים היו ידידותיים מאוד. המיקום של המלון התגלה כהברקה – במקום לראות מליוני תיירים, ראינו בבוקר את הבריטים הולכים לעבודה (לבושים מעולה). לידו היה סניף של Tesco (סופרמרקט). ליד תחנת הרכבת התחתית הקרובה (Tower Hill, כמה דקות הליכה) היתה גינת שעשועים קטנה ונחמדה, וכל יום לפני כשחזרנו למלון, אייל עשה כמה סיבובים על המגלשה שם.

בכלל, הבריטים היו ממש נחמדים. בכל פעם שהתנהלנו עם הטיולון במדרגות הרכבת התחתית, עצר מישהו ועזר לנו לסחוב את העגלה במעלה/במורד המדרגות. כשהגענו משדה התעופה, אנשים עצרו ועזרו לבעלי לסחוב את המזוודות במדרגות הרכבת התחתית. כל נותני השירות היו נחמדים, עזרו לנו וענו על שאלות. אנשים פינו לנו מקום ברכבת התחתית, כדי שנוכל לשבת עם הילדים. אנשים שמחו להצביע לכיוון ולהסביר כיצד מגיעים לשירותים/מקדונלד'ס/תחנת הרכבת הקרובים ביותר. בכל מקום אנשים חייכו לילדים וניסו לקשור איתם שיחה. במיוחד התפעלו מיאיר, למרות שלא הצליחו להגות את השם שלו (אמרו לי מספר פעמים כמה הוא beautiful ושאלו אם הילדים נהנים בלונדון). לא ציפיתי לזה. חשבתי שהבריטים יהיו קרים ולא נחמדים, והופתעתי לטובה. בברצלונה, לפני שנה וחצי, אף אחד לא הסתכל אפילו לכיוון שלנו כשהסתבכנו עם הטיולון ברכבת התחתית.

גם מזג האוור היה מצוין. לא ירד גשם אפילו פעם אחת. בבקרים היה קריר, אבל בהמשך היום התחמם וביומיים האחרונים כבר היה ממש נעים כל היום (הלכנו עם חולצות דקות, ואפילו היה לי קצת חם). לונדון גם לא היתה כל כך יקרה כמו שחשבתי שתהיה. בזכות שער החליפין הסביר של הפאונד (כ-6 ש"ח לפאונד), רמת המחירים היתה כמו בארץ, ובמקרים מסוימים אף נמוכה יותר.

הילדים, מיותר לציין, היו מבסוטים, במיוחד אייל, שהטיול נבנה פחות או יותר עבורו (וגם קצת עבורי) – דינוזאורים במוזיאון ה-Natural History (הילד היה באקסטזה, מאושר), אבירים, שריונות, תותחים, חרבות וכתרים ב-Tower of London, חנות הצעצועים Hamley's (הוא לא רצה לצאת משם), ספינת המלחמה HMS Belfast, ה-Royal Observatory בגריניץ' (אייל נגע במטאוריט אמיתי והתרגש מאוד), החלפת המשמרות בארמון בקינגהם, האכלת סנאים ויונים בפארק סנט ג'יימס (בעצם האכלת יונים בכל פיסת דשא בעיר), וסתם להיות ולחוות דברים איתנו. יאיר נהנה בעיקר מהזמן המשפחתי איתנו, וגם מהביקור ב-London's Eye (הגלגל הענק). אני נהניתי מהכל. אפילו מהנסיעות ברכבת עם הילדים.

הנחיתה בארץ לא היתה קלה. אמרתי לבעלי שאני רוצה לחזור ללונדון. עכשיו. למתוח את ימי האושר עוד קצת קצת, לפני שאהיה חייבת לחזור לארץ ולשגרה. מזל שעכשיו החגים ויש עדיין חופש.

בן הגדול. עדיין במקומו.

אייל וטלפונים ציבוריים לונדוניים. להפתעתי אייל מילא אחר כל שגיונותיי הצילומיים (בדרך כלל הוא לא מסכים להצטלם), ולכן יצאו לנו אחלה תמונות.

אייל במגלשה ליד תחנת הטיוב טאואר היל

fun במזגן: מוזיאון מדעטק בחיפה, תערוכת העולם הרובוטי – Robot Zoo

אנחנו בדרך כלל משפחה מטיילת, אבל בחום יולי אוגוסט קשה לנו (טוב, לי) לשהות בחוץ. כדי לא להיות תקועים בבית, אנחנו מבלים במקומות ממוזגים עם פעילויות לכל המשפחה. אנחנו: שני מבוגרים, ילד בן 4 וחצי ותינוק בן שנה ו-3 חודשים.

 

 אחותו של בעלי גרה בחיפה, ובשבת האחרונה שילבנו ביקור משפחתי ביחד עם ביקור במוזיאון מדעטק בחיפה. הרי לא ייתכן שמשפחת גיקים כמונו תפספס את תערוכת העולם הרובוטי! ואכן, נהנינו מאוד בתערוכה.
למעשה מדובר בתערוכה על תכונות ומאפיינים מיוחדים של בעלי חיים, והתכנים מועברים באמצעות שימוש ברובוטים ובפעילויות שונות. לדוגמא – יכולות הסונאר של העטלף, יכולת ההסוואה של הזיקית ועוד. בנוסף לתערוכה, מתקיים פעם בחצי שעה "מופע רובוטים", שבו מציגים רובוט כלב יפני (ח-מ-ו-ד, חייבת כזה!), ורובוט דמוי אדם בשם Nao. בילינו שם שעה וחצי, ואם זה היה תלוי באייל כנראה שהיינו נשארים שם עד עצם היום הזה. למרבה הצער/המזל (תלוי את מי שואלים. אני בשלב הזה בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים), הוא היה צריך לשירותים ולכן נאלצנו לעזוב את התערוכה. וכאן הקאץ' – התערוכה מתקיימת באולם סגור (שכדי למצוא אותו תצטרכו לעבור מסע כומתה זעיר), שאין בו שירותים – ואם יוצאים ממנו, אי אפשר לחזור! כך שכדאי מאוד לבקר בשירותים לפני שאתם נכנסים לשם. תסלחו לי – אבל במחיר של כמעט 150 ש"ח לשני מבוגרים, הייתי מצפה שלפחות יהיו שם שירותים כימיים.
רצוי להזמין לתערוכה כרטיסים מראש – משום שיש להתחייב לגבי השעה שבה מבקרים בה, ולא בטוח שיהיו לכם כרטיסים. אנחנו ביקרנו ביום שבת ב-16:00, והמקום לא היה עמוס, כך שזה מומלץ.
לאחר הביקור בתערוכה שוטטנו בין הדינוזאורים הצבעוניים שבחצר המוזיאון, ולאחר מכן נכנסנו לאגף "הרגיל" שלו. היינו מאוד עייפים ולכן הסתפקנו בביקור רק בכמה חדרים – ביניהם התערוכה האקולוגית (מגניב), תערוכת משחקי חשיבה, תערוכת "Toy Story" (מקסים – ומיועד למבוגרים. מדובר בתערוכת צעצועי רטרו) וחדר "מכרמל לים" עם פוחלצים של ציפורים וחיות אחרות. הכי הכי מגניב היה המיצג "מכונת הזמן", שבו מצלמת וידאו מצלמת אותך, ומקרינה את הסרט ב-delay של כמה שניות, כך שאתה יכול לעמוד ולצפות בעצמך מלפני כמה שניות.
אין ספק שזהו מוזיאון שאפשר לבקר בו במשך יום שלם, ושלא נופל ברמתו ממוזיאונים דומים בחו"ל. בכניסה למוזיאון יש משחקיה לקטנטנים, אם אחד ההורים לא בקטע ומעדיף לבלות שם במקום בתערוכות. חנות המוזיאון היתה פתוחה בשבת, אך הקפיטריה – סגורה.

שלט בתערוכה שאהבתי מאוד. ציטוט של אייזיק אסימוב (who else).

רובו-ג'ירפה

אייל הורג ג'וקים וירטואליים. זה היה ממש כיף.

וגם יאיר הורג ג'וקים וירטואליים

הילדים עושים גלים ותופסים דגים

אייל מתפעל את הרובו-זיקית

אייל מדגמן יכולות הסוואה. נכון מתאים לו ירוק?

אייל תופס חרקים

הרובוט דמוי האדם, שניתן גם "לדבר" איתו (כלומר עם מי שמפעיל אותו). יאיר פחד ממנו ואייל הסתכל עליו בחשד.

מי יגיע ראשון במירוץ הדיונונים?

אייל רוקד במיצג התופים הרובוטיים, אחד החלקים האהובים עליו בתערוכה

בקצרה:
אתר:
http://www.madatech.org.il/
הנזק: 74 ש"ח למבוגר, סה"כ 148 ש"ח. יקר מאוד, אבל בטח אפשר למצוא כרטיסים מוזלים דרך ועדי עובדים שונים. על הילדים משלמים מגיל 5 (64 ש"ח). יש גם כרטיס משפחתי.
אכלנו: היינו אחרי ארוחת צהריים, אז הסתפקנו בבננות מהבית. הקפיטריה לא היתה פתוחה.
קטנטנים: יאיר נהנה מאוד להתרוצץ בתערוכה, להרוג ג'וקים וירטואליים ולעשות גלים.
מדד הילד: 5 מתוך 5
מדד ההורים: 4 מתוך 5 (בגלל המחיר ובגלל היעדר שירותים)
ועוד משהו: בניין המדעטק (בניין הטכניון הישן) פשוט יפיפה, במיוחד חלונותיו המקושתים. כלות חיפאיות, כבר אימצתם את הלוקיישן הזה לצילומי החתונה שלכן? זה מה שאני הייתי עושה.

fun במזגן: בית הדבש והדבורה בקיבוץ יד מרדכי

אנחנו בדרך כלל משפחה מטיילת, אבל בחום יולי אוגוסט קשה לנו (טוב, לי) לשהות בחוץ. כדי לא להיות תקועים בבית, אנחנו מבלים במקומות ממוזגים עם פעילויות לכל המשפחה. אנחנו: שני מבוגרים, ילד בן 4 וחצי ותינוק בן שנה ו-3 חודשים.

  

ביום שבת האחרון נסענו לבקר את ההורים של בעלי באשקלון. לכבוד ראש השנה המתקרב, ומפאת הקרבה הגיאוגרפית, החלטנו לבקר לפני כן בבית הדבש והדבורה בקיבוץ יד מרדכי.
בבית הדבש הפעילות אורכת כשעה. התחלנו בהכנת נרות מדונג של דבורים. לאחר מכן נגה המדריכה הסבירה לנו על הדבורים והכוורת, וראינו סרט. נגה לבשה את בגדי הדבוראי, יצאה החוצה, ודרך חלון זכוכית ראינו כיצד היא מטפלת בכוורת ומרחיקה את הדבורים באמצעות עשן. עוד קצת הסברים ועוד סרט, וההדרכה הסתיימה. עשינו סיבוב בתערוכה שבמקום, ולאחר מכן יצאנו החוצה. בכניסה יש גם חנות למכירת מוצרים של יד מרדכי, כלים, ספרים ועוד. אנחנו קנינו דבש בתוספת לואיזה וכן ספר לילדים על הדבש והדבורים.

הביקור וההדרכה היו מעניינים ונחמדים, ולמדנו לא מעט. בקיבוץ יד מרדכי יש פעילויות רבות למשפחות: סיור בטרקטור ברחבי הקיבוץ, צפייה בחליבה ברפת, גלריה לאמנות, מוזיאון "קיבוץ של פעם", מוזיאון "משואה לתקומה", שחזור עמדות הקרב מול המצרים במלחמת השחרור, ועוד. אנחנו הסתפקנו בביקור בבית הדבש, כי חיכתה לנו ארוחת צהריים באשקלון (וגם כי היה חם). בפעם אחרת נבוא לביקור נוסף וניקח חלק בפעילויות הנוספות.

מצטלמים בתור דבוראים

אייל והדבורים (כן, הן אמיתיות, חיות וזזות)

אייל ונר הדונג שהכין

צופים בסרט

נגה המדריכה בהדגמה עם כוורת אמיתית

אני ואייל בתערוכה, עם דגם של דבוראי

בקצרה:
אתר:
כאן או כאן
הנזק: הפעילות בבית הדבש עולה 16 ש"ח למשתתף. הפעילויות הנוספות הן בתוספת תשלום. כרטיס משולב לכל הפעילויות עולה 35 ש"ח לילד, 30 ש"ח למבוגר.
אכלנו: מאפינס שהבאנו מהבית, טעימות דבש בבית הדבש, ארוחת צהריים במסעדת "ניצחון" באשקלון.
קטנטנים: למרבה הפתעתי יאיר ישב עליי בשקט והקשיב לכל המתרחש. הוא גם שיחק בנר הדונג.
מדד הילד: 5 מתוך 5
מדד ההורים: 4 מתוך 5 (היה קצת קצר מידי)
ועוד משהו: נגה המדריכה היתה מקסימה ומצחיקה, אבל ההתחככות עם עמך ישראל לא היתה קלה לי. הורים, אם הילד שלכם מקשקש ומפריע לשאר, מן הראוי שתגידו לו משהו.

fun במזגן: מוזיאון האדם והחי, רמת גן

אנחנו בדרך כלל משפחה מטיילת, אבל בחום יולי אוגוסט קשה לנו (טוב, לי) לשהות בחוץ. כדי לא להיות תקועים בבית, אנחנו מבלים במקומות ממוזגים עם פעילויות לכל המשפחה. אנחנו: שני מבוגרים, ילד בן 4 וחצי ותינוק בן שנה וחודשיים.

  מוזיאון האדם והחי שוכן בפארק הלאומי ברמת גן. מעולם לא שמעתי עליו, ובפארק עצמו הייתי רק פעם אחת לפני כן. מביך מעט עבור בחורה שגרה במרכז הארץ, לדעתי… בכל אופן, היינו צריכים למצוא משהו לעשות בחום הנורא הזה, ואחרי שקראתי באתר של המוזיאון שהוא מכיל תערוכה על דינוזאורים, ושהוא פתוח בשבת, זה נראה לי מתאים לנו.
הפארק התגלה כפינת חמד בלב שכונה ברמת גן: אגם, ברווזים, מפלים מלאכותיים, עצים, צל, גינות יפות, מתקני משחקים ועוד. המוזיאון עצמו מתחבא באמצע הפארק ולקח לנו קצת זמן למצוא אותו (נעזרנו באחד העובדים של הפארק), מכיוון שאין שום שילוט שמצביע אליו. אתם הולכים בשביל עד שאתם רואים מימינכם איזור של מתקני ספורט, ואז מתחילים לחצות את המדשאות עד שמגיעים למין סככה/סוכה שעשויה מענפי עץ מטפסים. חוצים אותה ועוברים בשביל בין ערוגות פרחים, ואז מגיעים למוזיאון.
המוזיאון היה ריק לחלוטין ממבקרים. ריק. לחלוטין. כשהיינו בערך באמצע, שמענו שעוד משפחה הגיעה. היה לנו אותו לגמרי לעצמנו. המוזיאון בנוי בצורה מעגלית ומכיל מספר תערוכות אחת אחרי השניה: תערוכה חדשה עם פסלים מנחושת, תערוכות קבע: האדם הקדמון, השלד, חוש הראיה, חוש השמיעה, גנטיקה, הולוגרמות (מגניב ביותר), דינוזאורים, תרופות. נראה כאילו הזמן קפא שם בסוף שנות התשעים, כי הציוד מאוד מאוד מיושן. מצד שני, אחרי שסיימנו לעבור את כל המוזיאון, הבנתי שבעצם, בצורה לא מודעת, לקחו פה את שלושת הדברים שאייל אוהב (רק עוץ לי גוץ לי היה חסר) והפכו אותם למוזיאון: הסדרה "היה היה" חלק 1 (על בריאות העולם והאדם הקדמון), ספר הדינוזאורים שלו, הסדרה "החיים". מיותר לציין שהוא התעניין בהכל ומאוד נהנה, נכון? גם אנחנו נהננו, ובסך הכל היה כיף. חבל רק שהביקור נגמר מהר מידי, כי המוזיאון לא גדול.

אייל ודגם של חנוכיה בתערוכת הנחושת

  

קו הזמן הפרהיסטורי - התפתחות החיים. "היה היה" 1, פרק 1.

אייל "עושה" אש.

במערת האדם הקדמון, ההומו סאפיינס (קרו מניון). "היה היה" 1, פרק 3

אני, אייל ודגם של האדם הניאנדרתאלי

אייל מסתכל על דיורמה של המדבר. "אמא, תראי מה יש פה! גיליתי עוד חיה!"

אייל והדינוזאורים

אייל בונה מולקולות בתערוכת התרופות

בקצרה:
אתר:
http://www.adamvechai.org.il/
הנזק: 20 ש"ח למבוגר, סה"כ 40 ש"ח. לא שילמנו על הילדים כי התשלום מגיל 5 (15 ש"ח לילד).
אכלנו: אוכל שהבאנו מהבית, בצל העצים. בפארק יש גם בית קפה שפתוח בשבת.
קטנטנים: ישבו בעגלה או יזחלו במסדרונות.
מדד הילד: 4 מתוך 5 (כי היה קצר מידי)
מדד ההורים: 4 מתוך 5 (כי היה קצר מידי)
ועוד משהו: בתערוכת התרופות היה מחשב עם windows 98, שכמובן לא עבד. אולי התבלבלו, זה נראה שייך יותר לתערוכה הפרהיסטורית.

fun במזגן: אורנמנט, סטודיו לציור על כלים

אנחנו בדרך כלל משפחה מטיילת, אבל בחום יולי אוגוסט קשה לנו (טוב, לי) לשהות בחוץ. כדי לא להיות תקועים בבית, אנחנו מבלים במקומות ממוזגים עם פעילויות לכל המשפחה. אנחנו: שני מבוגרים, ילד בן 4 וחצי ותינוק בן שנה וחודשיים.

  

על "אורנמנט" שמעתי לפני המון שנים, ותמיד רציתי לבקר שם. הפעילות במקום כבר מתאימה לגיל של אייל, ובאתר שלהם הובטח כי יש משחקים לקטנטנים, אז נסענו לשם ביום שלישי בצהריים. "אורנמנט" ממוקמים במושב רשפון הפסטורלי, בחצר גדולה מלאה במתקנים ומשחקים. בוחרים כלים לצייר עליהם – בצבעים אקריליים (ואז לוקחים הביתה) או בצבעים מיוחדים לקרמיקה (ואז משאירים במקום כדי שישרפו את הכלי בתנור, יחד עם גלזורה,  ולוקחים אחרי שבוע), ומתיישבים בפנים (במזגן) או בחוץ (בסככה מקורה עם מאוורר ענק). לאחר מכן כל אחד בוחר לו 6 צבעים לצייר איתם. ניתן גם לבחור שבלונות ולדפדף בספרי עיצוב ויצירה. המגבלה של 6 צבעים נראתה לי מוזרה בהתחלה, אפילו קמצנית משהו, אבל כשהתחלנו בפועל לעבוד, נוכחתי לדעת שדווקא המגבלה הזו מעודדת את חוש היצירתיות, ושבפועל היו מספיקים לי גם 5 צבעים… בסוף אפשר גם להוסיף נצנצים.
במקום מספקים גם חולצות גדולות לילדים, כדי ללבוש מעל הבגדים על מנת שלא יתלכלכו. אייל לא רצה ללבוש את החולצה (הוא ניסה ואמר שהיא מגרדת לו), ואני ויתרתי לו כי מראש הלבשתי אותו בבגדים שלא היה אכפת לי שיתלכלכו. מי התלכלך בסוף? אני כמובן.
עבור הקטנטנים יש המון משחקים ומתקנים, אבל יאיר לא התעניין בהם יותר משתי דקות. אמא ואייל יושבים סביב השולחן ומציירים? גם אני רוצה! וכך מצאתי את עצמי נאבקת עם קטנצ'יק עקשן במיוחד, שאף צעצוע לא עניין אותו, ושרק רצה לשבת ליד השולחן ולעשות בלגן עם הצבעים כמו אמא ואייל. בסוף ויתרתי, הושבתי אותו עליי ואיכשהו הצלחתי גם לקשט את החמסה שבחרתי.
בסך הכל העברנו כמה שעות נחמדות. זה הזכיר לי שגם לי יש בבית צבעים אקריליים וצורות עץ, מתקופת היצירה שלי, והנה סוף סוף אוכל להשתמש בהם למשהו – יצירה עם הילד. בהתחלה זה גרם לי להרגיש קצת מרומה, כי היינו יכולים לעשות את הפעילות הזו גם בבית, אבל מצד שני, צריך לפעמים הפוגה מארבעת  הקירות. זו היתה הזדמנות להקדיש זמן נטו ליצירה בלי שדברים אחרים יסיחו את הדעת. אפילו חשבתי לעצמי שאולי מידי פעם אגנוב לי כמה שעות ואבוא לשם לבד ליצור קצת…

 

האמן אייל בשעת עבודתו

התוצאה - מבפנים. שימו לב למשיחות המכחול ולצבעוניות. סתם.

התוצאה -מבחוץ. שילוב של נצנצים עם משיחות מכחול וצבעוניות מעניינת. ואן גוך.

 

האמן ויצירתו

היצירה שלי. הלכתי על קו סקנדינבי בהשראת הים ואיקאה.

החצר הגדולה שבמקום

בקצרה:
אתר:
http://www.ornament.co.il/
הנזק: לפי מחיר הכלים. קופסא בצורת לב: 57 ש"ח, חמסה מקרמיקה: 65 ש"ח, סה"כ 122 ש"ח. יקר.
אכלנו: המבורגרים ופסטה שהבאתי מהבית. אפשר לקנות שתיה או קפה קר. בשאר ימות השנה יש בית קפה במקום.
קטנטנים: יש המון מתקנים ומשחקים בחצר הגדולה, אם הילד שלכם מוכן לשתף פעולה עם זה.
מדד הילד: 5 מתוך 5
מדד ההורים: 3 מתוך 5 (בגלל המחיר, ובגלל שיאיר נדבק אליי כמו דבק)
ועוד משהו: השירותים מסודרים עם פינת החתלה מרווחת, והצוות מאוד נחמד.