(בואו נתעלם מהעובדה שלא כתבתי כאן מיליון שנה בערך. I had my reasons.)
לא ברור לי איך זה בדיוק קרה, אבל ב-2 בנובמבר אחגוג את יום הולדתי ה-30.
אני בטוחה שיש כאן בלבול מסוים, כי לפי הספירה שאני עשיתי, אני בת לא יותר מ-25. לפחות ככה נראה לי. גם הסביבה עדיין מתבלבלת וחושבת שאני הרבה יותר צעירה ממה שאני באמת (כבר קרה שנתנו לי 16, אבל זה היה כשהייתי 5 קילו פחות).
כן, הגיל הזה מבלבל אותי. מצד אחד – מה אכפת לי? בסך הכל מספר. אני לא מרגישה לחץ כלשהו או איזשהו רצון לעשות חשבון נפש. הרי בכל מקרה אני עושה חשבונות נפש כל שני וחמישי.
מצד שני – גיל 30, רבאק! 30! איך זה קרה?! מתי זה קרה?! מה עשיתי בזמן הזה?! (האמת שדי הרבה – תואר שני, עבודה, ילד…) הרי לפני שניה הייתי בת 22! מקסימום 24! איך שהזמן עובר, תשמעו…
אני זוכרת את אמא שלי בת 30. הייתי אז בת 7. ועכשיו אני בגיל הזה? לא ברור לי כל העסק, פשוט לא ברור.
גם כשאני מסתכלת על אייל לא ברור לי איך הזמן עבר כל כך מהר. הילד הגבוה הזה, הגדול, בן שנתיים וחצי, לובש תחתונים (גמול), מדבר שוטף, רץ – הוא יצא ממני? הוא לא היה קטן כזה רק לא מזמן? הוא כבר מגיע לי עד תחילת האגן. עוד כמה שנים וכבר יהיה בגובה שלי.
אז זהו, אני עוד מעט בת 30. עדיין לא ברור לי אם השגתי כל מה שרציתי ואם אני איפה שאני רוצה להיות, אבל עזבו את כל זה. מה שבטוח, זו סיבה מעולה לחגיגה, וחגיגות אני אוהבת

ביום חמישי חגגתי את יום הולדתי ה-28. "חגגתי" זו מילה לא מדויקת, כי זה היה יום די רגיל, אפילו קצת קשה מהרגיל. עבדתי, אספתי את אייל מהמטפלת, שיחקתי, השגחתי, האכלתי, עזרתי לרחוץ, השכבתי לישון… בערב, עקב מחסור בבייביסיטר, נשארנו בבית ואכלנו ארוחה רומנטית לאור נרות (סלטים מ"ארומה"). ביום שבת הושקו החגיגות הרשמיות. את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר עם חברים במסעדה, המשכנו לביקור ביקב ססלוב, ובלילה יצאנו לפאב (סליחה, היום קוראים לזה בר). סיפור קטן שממחיש לי את השינוי שחל בחיי מאז שהפכתי לבעלת משפחה, ואמא.
בשנה האחרונה השתנו חיי בצורה די משמעותית. היו רגעים שבהם פחדתי שאיבדתי את עצמי, שלעולם לא אחזור להיות רחלי הפרויקטורית, המארגנת, הבשלנית, המארחת, האקטיבית.
זה לא יקרה. מתחילים להופיע סדקים בסלע הגדול שמקיף אותי, ואני חוצבת את דרכי החוצה, ומנסה לנער מעליי את האבק ששקע עליי בכמעט-שנה האחרונה.
עוד שנתיים אהיה בת 30, ואני מתחילה לחשוב על הדברים שאני רוצה להספיק עד אז. את כל ההשגים "הפולניים" (2 תארים, עבודה מכובדת, בעל וילד) כבר השגתי. עכשיו אני רוצה לדאוג יותר לעצמי. לשמור על הבריאות. לטפח את הגוף, השכל והנפש. לא להשקיע אנרגיות בדברים מיותרים, בכעסים מיותרים. להיות יותר רגועה ושלווה. לא לכלות את הכוחות שלי, לדעת לבקש עזרה. ליהנות מהחיים.
כבר התחלתי לצעוד בדרך הזו. עכשיו רק צריך לשנס מותניים, לא לסטות, לא לחלום בהקיץ, להיות מכוונת, ואז הכוחות שאפעיל יביאו אותי לאן שארצה.
<פינת הגיקית>
אני נורא אוהבת את המספר 28. אולי בגלל שהגורמים שלו הם 7 ו-2, שהם מספרים שאני מאוד אוהבת.
אם מחלקים 8 ב-2, מקבלים 4 – שהוא האיבר האמצעי בסדרה 8, 4, 2 – סדרת החזקות של המספר 2.
וזה סתם נחמד.
< / פינת הגיקית>

מצאתי לי זמן להיות חולה. אתמול חגגתי את יום הולדתי ה-27 בעודי ביום המחלה השני שקיבלתי מרופאת המשפחה, עקב וירוס שהחליט לתקוף אותי דווקא השבוע.
אז מצד אחד אני מרגישה די רע, מנוזלת, משתעלת ומסכנה, ומצד שני – אני ממש שמחה.
אני שמחה, כי השנה האחרונה היתה שנה טובה, שבה למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי, שנתנו לי הרבה כוחות.
למדתי שיש לי בעל מדהים, חברים מקסימים, ומשפחה נהדרת.
למדתי שאני מוכשרת, שיש לי יכולות מדהימות, ושאני לא נותנת לעצמי מספיק קרדיט על כך.
למדתי שאני מחוננת, וזה גרם לי להבין הרבה דברים על עצמי ועל הסביבה שלי.
למדתי שאני בחורה יפה.
למדתי שאני נשית ואוהבת להתלבש, וזה לגמרי בסדר ולגמרי מותר.
למדתי שאי אפשר ולא צריך להיות סופר-וומן כל הזמן.
למדתי שבעצם אני כבר כל הדברים שאני רוצה להיות. אני רק צריכה לתת להם לצאת החוצה.
את כל אלה אני לוקחת איתי לשנה הקרובה, שהולכת להיות שנה מיוחדת, עם שינויים משמעותיים. כל מה שנותר הוא לאחל לעצמי בהצלחה.
ולסיום – רגע של גיקיות:
<גיקית>
איזה מספר מגניב זה 27?? הוא שווה לשלוש בחזקת שלוש! כלומר המעריך והחזקה הם זהים! אתם קולטים שהפעם הבאה שאוכל להגיד את זה תהיה בגיל 256?
נראה לי שאסתפק ב"עד 120".
< / גיקית >
(הייתי חייבת.)