עפיפונים

מחשבות על ימי הסתגלות לגן

יאיר התחיל היום גן טרום חובה, גן עירייה. אני מודה שאין לי חששות מיוחדים וגם איני בוכייה כהרגלי. קיבלנו את הגן שרציתי, ויש אתו 5 ילדים מהגן הקודם ועוד 2 ילדים של חברות שלי. אמנם 35 ילדים זה ממש המון, אבל אני סומכת על יאירי שלנו שידע לזרוח ולהבריק. אני בטוחה שהוא יסתדר מעולה.

היומיים הראשונים בגן הם ימי הסתגלת. ביום הראשון נמצאים בגן עם ההורים בין 8:00 ל-10:00, ואחר כך חוזרים ב-14:00 להיכרות עם צוות היול"א (יום לימודים ארוך) עד 16:00. ביום השני הילדים בגן מ-8:00 עד 11:00 (ההורים רשאים להיות בגן עד 8:30), ואחר כך חוזרים שוב ליול"א מ-14:00 עד 16:00. מיום חמישי כרגיל.

תילי תילים של מילים כבר נאמרו על העניין הזה, על הטרטור של ההורים, על החופש שצריך לקחת מהעבודה ועוד ועוד. אני רוצה להסתכל על זה מכיוון קצת אחר. הכיוון של הילד.

אני לא פסיכולוגית ואין לי הכשרה חינוכית. אני בסך הכל אימא של שני ילדים מאוד מסוימים, כך שאני מסתכלת על זה לחלוטין מהמשקפיים שלי, ויכול להיות שאני טועה.

אני חושבת שהנוכחות של 35 הורים בגן ביום הראשון יותר מפריעה לילדים מאשר עוזרת להם.

עבור ילדים שההסתגלות קלה להם, כמו יאיר, הנוכחות של ההורה היא מיותרת.  כשהייתי אתו בבוקר בגן הוא התעלם ממני במשך 90% מהזמן. הוא חקר את החצר, שיחק עם החברים שלו מהגן הקודם, ואפילו במפגש לא ישב לידי, אלא ליד חבר שלו מהגן הקודם. מצד שני, הרעש והצפיפות שנגרמו עקב הנוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) די הלחיצה אותו. מה ילד כזה חושב בראשו? מה הנוכחות של ההורים אמורה לשדר לו? שהוא אמור לחשוש? שהוא אמור להזדקק לתיווך של ההורה? שהוא לא יכול להסתדר לבד גם אם הוא חושב שהוא כן יכול? ואיך הוא אמור לנוע בחופשיות בגן כשמסביבו כל כך הרבה מבוגרים?

יש ילדים שההסתגלות לא קלה להם. יש ילדים שנכנסים לגן שבו הם לא מכירים אף ילד. האם נוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) שזרים לו לחלוטין, בנוסף ל-35 ילדים שזרים לו לחלוטין, עוזרת לו או בעצם מפחידה הרבה יותר?

אני מדמיינת תהליך אחר. ההורים מביאים את הילד לגן ביום הראשון, נשארים כמה דקות, ואחר כך אומרים שלום. ילדים שצריכים יותר תמיכה –  הגננת מעודדת את הילדים שההסתגלות יותר קלה להם, לעזור לילדים שקשה להם. ההורים נשארים בקרבת מקום – לא בתוך הגן – וניתן להזעיקם בשעת הצורך, אם מתעורר כזה. אולי אני תמימה.

גם עניין השעות המקוצרות לא כל כך ברור לי. ילדים בטרום חובה בדרך כלל מגיעים ממסגרת גן אחרת, והם רגילים לסדר יום של גן (בטרום טרום חובה זה באמת אחרת, הם קטנים יותר). הייתי משאירה את זה לשיקול הדעת של ההורה ולרצון של הילד, האם להישאר או לעשות יום מקוצר. יאיר, למשל, לא הבין למה הוא צריך ללכת הביתה כל כך מהר, והיה מתוסכל ומבולבל. בבית הוא ממש הציץ כל כמה דקות בשעון כדי לראות מתי סוף סוף תגיע השעה לחזור לגן (ובסוף היום בכלל כעס ובכה שהוא צריך ללכת הביתה).

אני חושבת שמילת המפתח צריכה להיות גמישות. גמישות לצרכים של הילד ולאופי שלו. לצערי, גמישות היא לא דבר שמאפיין את מערכת החינוך או את המערכות בארץ בכלל. גם יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה לא.

 

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

אמא עובדת מהבית

בשבוע שעבר הלכתי עם אייל לקחת את יאיר מהגן, ובדרך דיברנו. כלומר, אייל דיבר וסיפר לי על משחקי המחשב החדשים שהמציא בראש שלו, ועל תכניותיו לעתיד, ועוד ועוד, כמו תמיד. הזכרתי לו שבשבוע שלפני פסח אין בית ספר, והוא הולך לקייטנה. הוא שאל אם אבא שלו גם יהיה בחופש. הסברתי לו שרק בתי הספר והגנים בחופש, שאר האנשים הולכים לעבודה, וגם אבא, וגם אני עובדת בשבוע הזה, למרות שאני בבית.

אייל: בעבודה הקודמת שלך עבדת בתל אביב, שזה רחוק.
אני: נכון.
אייל: בגלל שזה רחוק, התחלת לעבוד מהבית, כדי שתוכלי לקחת אותי מבית הספר בצהריים. אם היית ממשיכה לעבוד בתל אביב, לא היית מספיקה להגיע לקחת אותי, ואז הייתי הולך לצהרון. אבל אני לא רוצה ללכת לצהרון. אני מעדיף שאת תיקחי אותי מבית הספר ואני אבוא הביתה. אני מעדיף להיות אתך בבית. טוב לי בבית.
אני: בגלל זה עשיתי את זה.

כך, בפשטות, אמר לי הבן שלי: אימא, אני צריך אותך.

אני אוהבת את העבודה מהבית. היא מאפשרת לי לסדר לעצמי את שעות העבודה כפי שנוח לי (אני לא טיפוס של בוקר). שקט לי ואני יותר ממוקדת, אין רעשים או הסחות דעת מצד קולגות. אין בוס ששופט אותי לפי הנוכחות שלי במקום לפי התפוקה שלי. טוב לי וכיף לי.
מצד שני, לא פשוט להיות פרילאנסרית. הופשטתי מכל מנעמי ההייטק. אין רכב צמוד והחזרי שיחות בסלולאר. אין בונוס שנתי ושי לחג. אין פעילות לילדי העובדים. אין שיחות במסדרון, אין ארוחות צהריים משותפות ואין תחושת חברותא. אין קרן השתלמות וביטוח מנהלים.
והתדמית, הו התדמית. תחושת הערך. אני, אשת המקצוע המהוללת והמשובחת, בעלת מעל 10 שנות ניסיון, מקצוענית לעילא ולעילא, נמצאת היום במקום אחר לגמרי (מאחור?), ואני גם מרוויחה פחות מחצי ממה שהרווחתי בעבר.

אבל הבן שלי צריך אותי בבית עכשיו, ולחשוב שאני מסוגלת לעשות את זה בשבילו, להיות שם בשבילו, גורם לשמש שאצלי בבטן להאיר את כל המקומות החשוכים והמפקפקים שנמצאים אצלי בגוף ובנשמה.
עכשיו, יותר מתמיד, אני מבינה שאני אימא, ומה זה אומר.

תלוי בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, שלא אשכח.

תלוי בחדר העבודה שלי, מעל המחשב, שלא אשכח.

על ילדים, תובנה ורגישות

בעצם מדובר בילד. אייל שלי. ילד מחונן עם ADHD ורגישות. הרבה רגישות.

אני עובדת עכשיו מהבית, אייל בכיתה א' ויאיר בגן פרטי. זה אומר שבכל יום אני ואייל נפגשים בסביבות 13:30. אני מגישה לו ארוחת צהריים, עוזרת לו להתארגן מבחינת שיעורים, ובאופן כללי זמינה אליו ואך ורק אליו עד לשעה 16:30 בערך, הזמן ללכת לקחת את יאיר מהגן. כלומר בממוצע, במשך 3 שעות יומיות אני עומדת אך ורק לרשותו. עבורו. זמני בידיו. פנטסטי, לא? אפשר לסמן V ליד משבצת הזמן ההורי ותשומת הלב, לא?

אז מסתבר שלא בדיוק. בשבועות האחרונים הגעתי לשתי תובנות מעניינות בקשר לאייל, ילדים בכלל ותשומת הלב שהם מחפשים.

זה לא רק הזמן, אלא גם מה שעושים בו
לפני כמה שבועות יאיר הלך לחבר, ואני ואייל נסענו לספריה העירונית להחליף ספרים. כשיצאנו מהספרייה, לא התחשק לי לחזור הביתה רק בשביל לצאת משם לקחת את יאיר אחרי חצי שעה, אז הצעתי לאייל שנשב בבית קפה ונשתה ביחד שוקו (שאייל מאוד אוהב ואנחנו מאפשרים מידי פעם). אייל היה מאוד נרגש, ואני נזכרתי שבאמת מאז החגים לא ישבנו ביחד בבית קפה.
"אימא", אייל אמר לי אחרי שסיימנו ונסענו בחזרה לקחת את יאיר, "זה היה כמו חלום. מאוד שמחתי שבילינו ביחד, רק שנינו, בלי יאיר".
"אבל אייל", עניתי, "אנחנו מבלים ביחד רק שנינו כל יום בצהריים".
"בצהריים אני אוכל, ועושה שיעורים, ומסדר את הילקוט", אמר, "זה לא אותו דבר".

הדברים הקטנים עושים הבדל גדול
באחד הימים, כשהכנתי לאייל סנדוויץ' לארוחת עשר, הוספתי פתק קטן – "באהבה, מאימא". אייל שמח מאוד, ומאז השתדלתי לשים לו פעם בשבוע פתק עם מסר קצר – בתיאבון, שיהיה לך יום טוב, וכו'.
"אימא", אמר לי אייל, "אני שומר את הפתקים האלה. וכשאני אהיה מבוגר, אני אסתכל עליהם, ואזכר עד כמה הילדות שלי הייתה יפה".

אז מסתבר שזמן ותשומת לב זה דבר סובייקטיבי. אני מדמיינת כאילו אייל נושא על גבו מכל חמצן – מכל תשומת הלב. אצל כל ילד גודל המכל שונה, ואצל כל ילד אופן מילוי המכל הוא שונה. אצל אייל מדובר במכל גדול. ענקי אפילו. הוא זקוק לתועפות של תשומת לב מסוג מסוים בשביל למלא את המכל שלו, וככל שהמכל הזה מלא יותר, כך קל לו יותר "לנשום". אני שמחה על שתי ההזדמנויות האלו שנתנו לי את האפשרות להבין מה הוא צריך.
אולי זה גם מה שהילדים שלכם צריכים?

בונדינג עם אמא על כוס שוקו

בונדינג עם אמא על כוס שוקו

 

שיחות על החיים עם הילדים – #1

טוב, נשברתי. אני לא יכולה להפריד בין פוסטים על שיחות עם אייל לבין פוסטים על שיחות עם יאיר. הם התחילו לדבר אחד עם השני וכל זה.

זהות

אייל (לחמודי): חתול טוב…. אתה חתול טוב…. אתה חתול יותר טוב מיאיר! ויאיר בכלל לא חתול.
יאיר: אני כן חתול!
אייל: לא, אתה ילד בן שלוש וחצי.
יאיר: אני חתול!
אייל: לא, אתה לא.
יאיר: חתול חתול חתול!
אייל: אימא, נכון שיאיר לא חתול?
אני: לא ממש, לא.
יאיר: אני כן חתול! אני רוצה להיות חתול…
אני: אתה יכול להיות חתול וירטואלי.

 

הסבון בכה מאוד

אייל (קורא שלט): "תדלק 50 ליטר ומעלה, וקבל רחצה חיצונית חינם"
אני: כן.
אייל: טוב נו, אבל אנחנו לא מאמינים לפרסומות.
אני: זו לא בדיוק פרסומת. הם פשוט מודיעים לך שאם תתדלק יותר מ-50 ליטר תוכל לקבל רחצה חיצונית בחינם. כדי שתדע. עכשיו אתה יכול לבחור אם אתה רוצה לתדלק כזו כמות. או לתדלק בכלל.
<אייל חושב>
אייל: טוב, גם ככה אבא לא רוחץ את האוטו. הוא לא רחץ אותו כבר לפחות שנתיים.
אייל: הוא אוהב שהאוטו מלוכלך. וגם מבפנים הוא לא מסודר ומלא בלגן. וגם יש עליו כל מיני סימנים מבחוץ.
אייל: ככה זה שומר עליו שלא יגנבו אותו, כי אף אחד לא רוצה אוטו כזה מלוכלך ומבולגן. חוץ מאבא.

 

השלמה

אייל: יאיר, בוא נשלים. לא השלמנו כבר שנה.
יאיר: טוב.
אייל: זה אומר שאנחנו לא רבים.
יאיר: טוב.
<יאיר עושה קולות שמעצבנים את אייל>
אייל: יאיר! די! אמרנו שאנחנו משלימים!!

 

הזמן הצהוב

יאיר: אימא, אני רוצה בננה.
אני: אכלת כבר שתי בננות היום. זה מספיק. תכאב לך הבטן.
יאיר: אבל אני רוצה להיות חתול צהוב!
אני: אז?
יאיר: אז אני צריך לאכול בננה!
אני: למה, כי היא צהובה?
יאיר: כן!
אני: רוצה לאכול גבינה צהובה?
יאיר: כן! ייייישששש!!!

 

וגם לא רוצה

יאיר: אמא, אני לא יכול.
אני: בטח שאתה יכול.
אייל: אתה יכול, כמו הספר שאתה אוהב – הקטר הכחול שיכול.
אני: נכון.
יאיר: אני אוהב את הקטר הכחול שלא יכול.

 

אני מניחה שאין צורך לציין שדמויות ה- lego star vwars של דארת' ויידר וה- storm trooper הן שלי והושאלו לילדים לזמן מוגבל בלבד ולצורך הצילום.

אני מניחה שאין צורך לציין שדמויות ה- lego star wars של דארת' ויידר וה- storm trooper הן שלי והושאלו לילדים לזמן מוגבל בלבד ולצורך הצילום.

אירוע בלוגריות של 2BMommy ותחליף החלב נוטרילון

אירועי בלוגרים איכותיים (גם האירועים וגם הבלוגרים…) הם בדרך כלל כיף גדול, והזדמנות ללמוד דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים, ולפגוש שוב אנשים שאני כבר מכירה ואוהבת 🙂
בתור בלוגרית בישול אני מוזמנת ללא מעט אירועים, אבל בתור מאמי-בלוגרית זהו לי האירוע הראשון: אירוע לאמהות בלוגריות בחסות נוטרילון (של חב' "טבע") ובהפקתה של חלי גורסוי, הלא היא המנהלת והבעלים של אתר 2BMommy,  אתר גדול ומקיף בנושאי הריון, לידה והורות. חלי התחילה כבלוגרית, ועם השנים הפכה את הבלוג לאימפריה ולמקור פרנסה – השראה לכולנו, ללא ספק.

האירוע נערך בבית הקפה מיסטיק רוז, ששוכן ממש ליד הגשר שמחבר בין חניון רידינג למתחם של נמל ת"א. עברתי שם המון פעמים, והנה נקרתה בפניי ההזדמנות גם להיכנס פנימה. מדובר בבית קפה-מסעדה חמוד ביותר ששוכן בתוך חנות פרחים, עם אווירה נשית ורומנטית בשעות הערב – מתאים לנו האמהות 🙂

אנטיפסטי במיסטיק רוז

אחרי ארוחת הערב (אכלתי קישים, אנטיפסטי וגבינות שהיו טעימים בהחלט), פגשנו את רינת קינן, מנהלת המותג של תחליף החלב נוטרילון. רינת, אימא לילד מהמם בן שנתיים וחצי, יפיפייה, רהוטה ומרשימה, דיברה על המיתוסים שיש סביב תחליפי חלב ועל הסיבות מדוע אמהות מעדיפות תחליף חלב זה או אחר. אני מודה שאני נפלתי בקטגוריה של אלו שבחרו בתחליף החלב שמציעים בבית היולדות… וזאת למרות שהנקתי את אייל במשך 8 חודשים ואת יאיר במשך חצי שנה. הבחירה של בית היולדות עדיין השפיעה עליי, ולא חשבתי לחפש או לבדוק מותג אחר. השיחה הזו הדליקה לי נורת מחשבה…
רינת המשיכה לספר על נוטרילון (שאצלנו הוא חדש, אבל באירופה מסתבר שהוא מותג מאוד וותיק ונחשב מס' 1) , על דף הפייסבוק NutriMoms, ועל מוקד הדיאטניות ואחיות טיפת חלב ש"טבע" מפעילה בנושא תזונת תינוקות. חלי, שמשתמשת בעצמה בנוטרילון, העידה מהניסיון האישי שלה שלאחר שעברה לנוטרילון נפתרו בעיות הגזים של התאומות שלה, והן גם חולות הרבה פחות. אני לא ממש יכולה להשוות מהבחינה הזו, כי הנקתי את שניהם, והם מעולם לא היו בעייתיים מבחינת שינה (ישנו לילה שלם מגיל חודשיים) או מבחינת מחלות.

מה שנכון נכון. עד עצם היום הזה.

התרשמתי מאוד מרינת, מהעבודה שעשתה, ומהתובנות השיווקיות שהציגה. הדרך שבה עסקים, חברות ומותגים פונים אליי חשובה מאוד בעיניי, ואני לא מהססת להימנע מלהשתמש במוצרים של חברות שפונות אליי בצורה לא נכונה לדעתי (שלא לומר משפילה, סקסיסטית, מתנשאת…). כאן קיבלתי את התחושה שיש כוונה אמיתית להבין מה אנחנו, האמהות, מחפשות, ולפנות אלינו בצורה שיווקית שבאמת מתאימה לנו, לא מתוך התנשאות אלא מתוך הקשבה ושיתוף.

לאחר מכן עלתה ובאה חלי, שדיברה על קידום בלוגים ברשת, בתור אחת ש"עשתה את זה" עם 2BMommy, ואני מאחלת לעצמי לכבוד השנה החדשה, שגם אני אצליח "לעשות את זה", ולהתפרנס מהבלוגים שלי ומהפעילות שלי ברשת.

לקינוח, הצלמת מרב  רביץ מושל מ-bellybook צילמה תמונת פרופיל של כל אחת מאיתנו, לשימושנו. אני מניחה שבהתאם לנסיבות ולמשקל יצאתי יפה, קשה לי לדבר על זה… אבל שאר הבנות יצאו באמת מהממות.

לסיכום: ערב כיפי ביותר, שבו זכיתי לפגוש חברות (יונית, אורלי – אוהבתו'ת'כן מאוד), להכיר נשים מקסימות (למשל הילה, שאף השאילה לי את ליפסטיקה האדום לצורך הצילומים!), ולשמוע הרצאות מעניינות. אני שמחה שפרגנתי לעצמי את הזמן הזה, ותודה לחלי שהזמינה אותי 🙂

בלוגריות אמהות נהנות. צילמה: חלי גורסוי

בסוף הערב קיבלנו גם מתנות ופינוקים שהחלטתי להגריל בין קוראות וקוראי הבלוג, לאחר החג. בינתיים, לשימושכם – שובר הנחה בגובה 10 ש"ח לרכישת מוצרי נוטרילון, למי שכבר משתמשת ולמי רוצה לנסות. השובר בתוקף עד ה-30.9.12.

הקליקו על הקישור לצפייה בשובר ולהדפסתושובר הנחה – נוטרילון. אתן מוזמנות כמובן לשתף בפייסבוק ולהעביר הלאה לחברות.

אחרי שחזרתי הביתה שמחה ומרחפת, נתקלתי בדבר הזה במסדרון. חזרה מהירה למציאות:

אל דאגה. זה מגומי.

שלום כיתה א'. שלום חרדות.

 

כשאייל סיים את גן חובה לא התרגשתי בכלל. רק עכשיו אני מבינה למה. הייתי עסוקה בלכעוס. הרגשתי שהוא לא למד ולא התקדם בכלום. לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד מההורים. אפילו חוג שיתאים לו ושגם יתאים מבחינת השעות לא הצלחתי למצוא. הייתה לי תחושה קשה של שנה מבוזבזת.
כשכולם סביבי דיברו על ההתרגשות הזו שמלווה את סיום גן חובה ועלייה לכיתה א', אני הסתכלתי על זה מהצד ורק אמרתי לעצמי שטוב מאוד שהשנה הזו נגמרה.

ואז הגיע היום של אספת ההורים של תלמידי כיתות א', והבנתי שזה אוטוטו קורה. נדע מה השיבוץ הכיתתי. עדיין לא עטפנו את המחברות והחוברות. צריך לחשוב עם מה לשלוח אותו לארוחת עשר. פתאום גיליתי שצריך גם לקנות ציוד לשיעורי אמנות, שאיכשהו חמקו ממני ברשימת הציוד הכללית.
מחברת שפה צריכה להיות עטופה בכחול ומחברת חשבון באדום. בקלמר צריכים להיות תמיד הפריטים האלו והאלו.
ביום הראשון באים בחולצה לבנה ובשאר הימים בחולצה חלקה. צריך להגיע עד 8:00 ולא לאחר.
ליד מי יישב בכיתה? מה יעשה בהפסקות? האם המורה תבין אותו? האם יהיה לו טוב?

הרגשתי את הדמעות מתחילות לטפס מהבטן בדרך לעיניים, וניסיתי בכוח לעצור אותן בעודן בגרון.
פתאום הכל נראה לי קצת גדול עליי, כל החוקים והסדר האלו. מין אחריות כבדה שכזו. התחלתי לחשוש שפזרנות המחשבה וה"fuzzy logic" שלי יכבידו על אייל. נכנסתי ללחץ. איזו מין אימא אני? האם אני אימא טובה מספיק? האם אני מסוגלת לתת לו כלים להצלחה במסגרת הבית ספרית? זה נראה לי באותו רגע כמו מאמץ על אנושי.

"תנשמי!", אני פוקדת על עצמי, "תרגעי!". ברור לי שרוב הלחץ מקורו במחשבות שלי ותו לא, בילדה שאני הייתי ולא בילד שהוא אייל. אני הייתי חסרת ביטחון כל כך, התביישתי לדבר, פחדתי.
אייל הוא לא כזה. רק לפני כמה ימים ראיתי אותו מתנהל מול המדריכה בסדנת סושי לילדים, קורא לה שתבוא לבדוק את התוצרים שלו, תובע את תשומת הלב שלה. ראיתי אותו מדבר עם מלצריות ועומד על כך שיקבל את מה שהוא רוצה.
אני לא יודעת אם גם במסגרת החינוכית הוא יתנהג ככה, אבל אין לי ספק שיש לו את הכוח ואת הביטחון.

ואני? אני צריכה לתת למבוגרת שבי להתנהל ולנהל אותי, ולא לילדה שבי.

כמו שאישה חכמה אחת אמרה פעם:

מחנכת הכיתה נראית מקסימה. אני מקווה שזו תחילתה של שנה נפלאה.

 

קייטנת אימא – סיכום שבוע ראשון

קראתי איפשהו על תסמונת הפייסבוק שמכניסה אנשים לדיכאון. רוב האנשים משתפים בפייסבוק רק את החלקים היותר זוהרים בחיים שלהם – תמונות מטיולים וחופשות, התמונות היותר יפות שלהם, תמונות שלהם מבלים וכו', כך שנדמה לנו כאילו החיים של כולם כל כך הרבה יותר טובים משלנו. אני בהחלט יכולה להבין את זה, במיוחד עכשיו, בעודי ספונה בביתי בקורתו של המזגן וחוששת לצאת החוצה לחום, בעוד שפיד הפייסבוק שלי מפוצץ בתמונות של אנשים מבלים במסעדות, ים, בריכה, קפריסין, כרתים, אילת, ושאר מקומות בארץ, וכולם נראים כל כך רזים, חטובים, יפים, שזופים ומאושרים.
גם אני חוטאת בזה, כמובן, ומעלה תמונות של מאכלים, הילדים ושלל בילויים. אני גם משתמשת בזה, ומידי פעם עוברת על ה-timeline שלי כדי להזכיר לי שיש לי הרבה דברים להיות אסירת תודה בגינם, ושלא הכל רע ונורא וקשה כמו שאני בדרך כלל חושבת.

גם הפוסטים של קייטנת אימא נראים כל כך יפה – ילדים חמודים יושבים יפה ויוצרים, רוחה של האם המשקיענית מרחפת מסביב, אפילו הבלגן שיש בבית מתקשה להבליח בתמונות…

אבל זהו, שזה לא בדיוק ככה.

כשביליתי עם הילדים את השעות הארוכות האלו, כל מיני נושאים והתמודדויות צפו מעל פני השטח ברמה שלא הייתי רגילה אליה בשגרה. זה תפס אותי לא מוכנה, ואני עדיין בודקת ביני לבין עצמי איך התמודדתי והאם עשיתי זאת בצורה טובה. כמובן שזה היה גם מתיש מאוד, בעיקר נפשית ומנטלית.

יום ראשון: יום בתל אביב
נסענו לתל אביב ברכבת ואוטובוס. הילדים השתתפו בפעילות יוגה בסטודיו fly. אכלנו ארוחת צהריים ב-The streets (היה טוב). ביקרנו ביקור קצר בגן מאיר ובגינת הכלבים שם. נסענו בשני אוטובוסים לקבוצת השומרי משקל שלי. נסענו באוטובוס לדרך נמיר ומשם לקחנו אוטובוס הביתה (אחרי המתנה מאוד מאוד ארוכה בחום ובשמש היוקדת). קישור לפוסט .
היום הזה היה בסך הכל מוצלח, מלבד החום הנורא. הילדים התאמנו בגילויי סבלנות ואורך רוח, בעיקר כשחיכינו לאוטובוס. יאיר הפתיע אותי בהתנהגות המושלמת שלו בסדנת היוגה. אייל, לעומת זאת, לא כל כך שיתף פעולה בסדנה שלו. הוא אמר לי שהוא היה עייף, והאמת היא שזה נשמע לי די הגיוני. הקפדתי לא להוכיח אותו ולא לנזוף בו, ודיברנו על החלקים שהוא כן נהנה בהם.
בקבוצת שומרי המשקל שלי הילדים החזיקו בהתחלה מעמד בלי להפריע, בזכות הענבים שהוגשו ושהם יכלו לנשנש מהם. בשלב מסוים יאיר התחיל להשתעמם ולהציק לאייל, אז הלכנו.
מבחינת התמודדות עם החום הנורא, והמעבר בין מקומות שונים, אני חושבת שהם היו ממש גיבורים.

יום שני ויום שלישי: ימי יצירה
הפוסטים: יום דרדסים. יום סיני.
בימים האלו בילינו את כל היום בבית. פה כבר עלו המון נושאים שהיה צריך להתמודד איתם:
סבלנות – לחכות עד שאימא תסביר עד הסוף את ההוראות; אם צריך עזרה ואימא עסוקה, לחכות שתתפנה; לחכות שהדבק יתייבש לפני שיהיה אפשר להמשיך; לחכות שכולם יסיימו לפני שממשיכים הלאה;
מיומנויות מוטוריות: גזירה, הדבקת מדבקות, שימוש בדבק, צביעה, ציור, קיפול, שימוש בשדכן.
הישגיות, תחרותיות ופרפקציוניזם: האם התוצאה יצאה כמו שרציתי? מה קורה כשלא? מה לעשות אם עשיתי טעות ומשהו התקלקל? איך היצירה שלי לעומת היצירה של אח שלי? האם אני מסוגל לבקש עזרה בחלקים בהם אני מתקשה? האם אני מנסה ומתמודד או מרים ידיים? האם אני מסוגל לקבל הערות ותיקונים על העבודה שלי?

זה היה קשה. הסעיף האחרון במיוחד, ואצל אייל במיוחד. אני מקפידה לשבח את שני הילדים במידה שווה על התוצרים שלהם, אבל לפעמים יש לי תחושה שאייל לא לגמרי מאמין לי שהתוצרים שלו כל כך נהדרים. לפעמים הוא התמודד עם "קלקולים" בצורה טובה, ולפעמים ממש לא. פעם אחת אפילו נדרש פסק זמן, כי אני הרמתי ידיים אחרי ניסיונות רבים לשכנע אותו להמשיך כשמשהו יצא לו לא טוב, נעלמתי מהשטח, והוא בא לקרוא לי בחזרה אחרי שנרגע והיה מוכך להמשיך. השתמשתי הרבה כדוגמה בסיפור שאייל מכיר על תומאס אדיסון – שניסה המון פעמים עד שהצליח למצוא את המתכת המתאימה לנורת החשמל, ולא הפסיק עד שהצליח. כשאייל רצה לוותר, שאלתי אותו כמה ניסיונות הוא עשה לעומת כמה ניסיונות אדיסון עשה. זה עזר ברוב המקרים.
זה גרם לי גם לתהות מה קורה במסגרת החינוכית. האם המורה תוותר לו או שתגרום לו להמשיך לנסות? כיצד היא תגיב כשיהיה מתוסכל כשמשהו לא ילך לו? וכיצד התנהגה הגננת בשנה האחרונה?

ההתמודדות התישה אותי. לא התכוננתי לזה. לא ידעתי אם פעלתי נכון. הייתי נרעשת ומתוסכלת. אחרי היומיים האלה הייתי צריכה הפסקה דחוף.

יום רביעי: יום מחוץ לבית
אחרי ימי היצירה, הייתי חייבת דחוף להחליף אווירה. קבעתי עם עוד שתי אמהות, ולקחתי את הילדים לג'ימבורי בקניון רננים.  הם שיחקו והוציאו מרץ, אני דיברתי עם החברות וגלשתי בסמארטפון. אכלנו צהריים ב"קפה קפה" (בדיעבד לא התלהבתי, כי האוכל שם רחוק מלהיות דיאטטי ויצאתי מבואסת מהמבחר) וחזרנו לג'ימבורי לזמן קצר. הילדים היו עייפים, אז נסענו הביתה, יאיר "נפל" לשנת צהריים ואייל ראה סרט בטלוויזיה. אחרי הצהריים נסענו לראות את "ספר הג'ונגל" בסינמטק הרצליה. הילדים מאוד אהבו את הסרט (יאיר אמר שהוא היה קצת עצוב), ואילו אני הזדעזעתי והתעצבנתי מההתנהגות של חלק מההורים/סבתות שהייתה מחפירה, מזלזלת, חצופה, רעשנית ובלתי מכבדת את הסביבה (ואחר כך מתפלאים שילדים ובני נוער מתנהגים ככה – הם בסך הכל מחקים את המבוגרים שבסביבתם), שבגללה לא יכולתי להתרכז בסרט.
אני חושבת שזה טוב שיצאנו מהבית ביום הזה ולא המשכנו בסדרת ימי היצירה, למרות שאייל קצת התאכזב שאנחנו לא מקפידים לפעול לפי התכנית.

יום חמישי: לאימא אין כוח
ביום הזה כבר הייתי מותשת – גם פיזית, וגם מנטלית. הייתי נסערת מכל מה שקרה בימים הקודמים, והייתי צריכה זמן שקט לעבד את הכל. היינו כל היום בבית, חוץ מגיחה קצרה לסושיה השכונתית לארוחת צהריים, שבה לצערי התפרצתי על אייל אחרי שהתחצף קצת למלצרית. אני מקווה שאחר כך הצלחתי לתקן את התגובה שלי מולו. זו הייתה חוויה מעניינת – השירות באמת היה די גרוע, אייל ביקש משהו מהמלצרית ולא קיבל אותו, ולכן צעק עליה. הוא לא הבין למה הוא לא התנהג בסדר, ואני ניסיתי להסביר לו שגם במקרים כאלה צריך לדבר בנימוס, כשאני בעצמי לא בטוחה אם זה הדבר הכי נכון בישראל של 2012.
בבית, הילדים שיחקו ביחד ולחוד בפליימוביל אבירים  וברכבת מעץ. אייל הראה ליאיר איך הוא משחק בטאבלט שלי. הם ראו סרט של דיסני, וגם כמה תוכניות טלויזיה מוקלטות – דינו דן, רכבת הדינוזאורים, דורה. חוץ מכמה מריבות אחים ומכמה "משעמם לי", היה בסדר בסך הכל.

השבוע הראשון לקייטנת אימא תם ונשלם. אני חושבת שבסך הכל הילדים מאוד נהנו, ושכמו תמיד אני לוקחת את הכל קשה מידי. אני מקווה שלשבוע השני של הקייטנה אני מגיעה עם כמה תובנות שיעזרו לי לצלוח אותו יותר בקלות.
מתוכננים לנו שני ימים מחוץ לבית, ובשאר הימים אתן לילדים לבחור את נושא היצירה המועדף עליהם (נשארו: מפלצות, גן חיות, מכוניות, רובוטים, יפני ויום מיחזור. אני די מקווה שהם יבחרו במכוניות ומפלצות…).
ביום חמישי יש לאייל פגישה עם מחנכת הכיתה שלו, ובשבוע שלאחר מכן הוא מתחיל כיתה א'… וזו כבר התמודדות אחרת לגמרי. או שלא?

קייטנת אמא – שלב הייזום

זימנתי היום את הילדים לישיבה רצינית ביותר בנושא תכנון אסטרטגי לשבועיים הקרובים של החופש. אייל השתרע על הפוף שלו עם חמודי, יאיר התרוצץ ברחבי הסלון בליווי צווחות קלות מידי פעם, אבל בסופו של דבר עשינו סיעור מוחות מקיף, וגיבשנו מדיניות ותכנית פעולה. כלומר, אני ואייל גיבשנו, ויאיר התרוצץ ברקע ושימש להקת עידוד (נגיד).
הכנו רשימה מאוד רצינית ומסודרת המחולקת לפי נושאים, וכוללת מצד אחד עוגנים ואבני דרך, ומצד שני משימות שיש לתזמן. השלב הבא יהיה כמובן לכתוב אפיון פונקציונאלי ולבנות גאנט, כולל הקצאת משאבים ולו"ז מפורט.

(אני מצחיקה רק את עצמי פה, או שיש כאן עוד מנתחי מערכות/מנהלי פרויקטים/מנהלי מוצר וזה?)

ביום ראשון אנחנו בתל אביב, כי סטודיו Fly הזמינו אותנו לפעילויות התנועה לילדים, שהם מקיימים בשבועיים הקרובים, כחלק מהחופש הגדול. יום ראשון הוא יום של יוגה לילדים, ונראה לי שיהיה ממש כיף. אני כמובן אדווח על הפעילות בהמשך.
ניסע לשם ברכבת ואוטובוס, שזו אטרקציה בפני עצמה. אחר כך נבקר בגינת הכלבים של גן מאיר, ששוכנת באופן נוח ביותר לא רחוק מהסטודיו. אחר הצהריים כנראה אקח איתי את הילדים לפגישת שומרי משקל, וכך כל הקבוצה תוכל להכיר אותם בלייב (כי אני מדברת עליהם בכל פגישה בערך).

ביום ראשון שבשבוע שלאחר מכן, רשמתי את אייל לסדנת סושי לילדים. הוא מאוד מתלהב מזה, ואני מתלהבת מזה עוד יותר (אני בונה על סושי טרי תוצרת בית כשגרה).

ומה בשאר הימים? בחרנו כל מיני נושאים, ואני אעשה לילדים פעילויות שונות בהתאם – יצירה, סרט, סיפור, בישול וכו' וכו'. ותודה לפינטרסט.

התוצר של סיעור המוחות שלנו. חבל שלא היה לנו לוח מחיק, זה היה יכול להיות מגניב.

האם באמת הכל יצא לפועל? אני לא יודעת. אני גמישה. עוד לא החלטנו איזו פעילות נעשה באיזה יום (חוץ מאבני הדרך! אי אפשר להזיז את אבני הדרך!), ואני בהחלט פתוחה לשינויים. למשל, אם בא לכם לארח אותנו ויש לכם מזגן, אנחנו נשנה את התכניות בשמחה.

אני די נרגשת לקראת השבועיים הקרובים, ואני מקווה ליהנות, ושגם הילדים לא יסבלו יותר מידי מעודף המוטיבציה של אימא שלהם.

יאיר בן שנתיים

פוצפוץ המתוק שלי (כלומר… יאיר) חגג ביום שישי האחרון יום הולדת שנתיים. גם השנה, יום ההולדת שלו תפס אותי קצת לא מוכנה. כלומר, ברור שאת העוגה והמסיבה ואת כל האקשן שמסביב אני מתכננת כבר מזמן, אבל תוך כדי זה די הדחקתי את העובדה שילד בן שנתיים הוא כבר, ובכן, ממש לא תינוק. אני חושבת שזה קשור לעובדה שאייל היה שונה מיאיר בגיל הזה. אייל כבר דיבר בצורה שוטפת והיה ממש איש קטן. יאיר עוד לא מדבר (חוץ מכמה מילים וביטויים שימושיים), ורק ביום שישי האחרון פתאום הסתכלתי עליו ממש, ושמתי לב לכמה שהוא גדל. הקלישאות על איך שהזמן עובר מהר ואיך זה שילד שני גדל בצורה שונה היכו בי.

יאיר, כשמו, הוא ממש סטיקלייט קטן ושמח. צוחק, צוהל, אוהב לכייף, לרקוד ולשמוע מוזיקה. סוכריה מהלכת. בגלל המראה השבדי שלו הוא מושך המון תשומת לב, והוא ללא ספק אוהב את זה, ומודע לכמה שהוא חמוד והורס. לפעמים נדמה לי (ואולי לא כל כך נדמה לי) שהוא מצפה שיוותרו לו בגלל שהוא חמוד כזה (וזה באמת לא קל לשמור על פרצוף רציני מולו). מצד שני, הוא אחד הילדים היותר ממולחים ודעתניים שאני מכירה. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא אוהב, עקשן ועומד על שלו, עושה "דווקא" סידרתי (בחינניות ובחיוך, אבל "דווקא"…). פשוט אישיות!

השנה הזו שבין גיל שנה לגיל שנתיים לא היתה קלה. יאיר התחיל ללכת, הפך לטורנדו, כמעט גרם לי להתקף לב כמה פעמים ואף ביקר פעם אחת במיון בשניידר. בקיצור, כל דבר שילד נורמאלי בגילאים האלו עושה, ואייל לא עשה מעולם. השנה למדתי שכל ילד הוא עולם, יש לו את המאפיינים וההתנהגויות שלו, והסוד הוא הנינוחות, הגמישות והיכולת להתאים את עצמך לילד.

בשנה הקרובה יאיר יתחיל ללכת לגן פרטי "של ילדים גדולים" (קבוצה של כ-25 ילדים, אחרי המשפחתון החמים והקטן), נתחיל גמילה מחיתולים, מתישהו נעביר אותו למיטה רגילה, הוא יתחיל לדבר, תספורת ראשונה… כמה אירועים מחכים לנו! נראה לי שבפוסט של שנה הבאה אני אהיה עוד יותר בשוק מאיך שהזמן עובר 🙂

אהבתי את רשימת 10 הדברים על יאיר מהפוסט על יום הולדת שנה, אז החלטתי להמשיך במסורת ולהנפיק רשימה כזו גם השנה:

1. יאיר הרוס על דברים עם גלגלים: אוטובוסים, מכבי אש, טרקטורים, דחפורים, משאיות, אופנועים, אופניים, מכוניות, רכבות… אלו כמעט הצעצועים היחידים שהוא משחק איתם.

2. יש לו שמיעה מדהימה. הוא מסוגל לזהות קולות (במיוחד של כלבים) ממרחק עצום, והרבה פעמים מסב את תשומת ליבי לצלילים שלפני כן לא שמתי לב אליהם. האירוניה היא שבגלל שהוא עוד לא מדבר, שלחו אותנו מטיפת חלב לבדיקת שמיעה…

3. אוצר המילים שלו מורכב מהמילים והביטויים הבאים, בהם הוא משתמש אך ורק לפי הצורך, כדי לא לבזבז: אבא, אמא, את זה, לא רוצה, כן,  מים, ביי, נגמר, אין, יש, זוז! סע! לא שלך! אל תיגע! מה יש לך! (סימן הקריאה במקור…)

4. הוא מאוד מאוד אוהב את התוכנית "מגלים עם דורה". אייל התחיל את הטרנד הזה בבית, ויאיר ממשיך את דרכו באדיקות (אייל כבר עבר הלאה). למזלי שניהם אינם ילדים חובבי מרצ'נדייז, כך שנזק כלכלי אין פה.

5. הוא מאוד אוהב עגבניות, פסטה (בלי רוטב), סלמון (ודגים באופן כללי), בננות, אקטימל ויוגורטים שונים (בעבר היה הרוס על יוגורט מולר, היום אוהב יוגורטים לבנים, מי יודע מה יהיה מחר…). הוא דורש לטעום כל דבר שמישהו אחר אוכל לידו, אבל חוץ מלטעום הוא בדרך כלל לא עושה עם זה הרבה…

6. הוא ישן בלילה עם בובת עכבר (מאיקאה), העונה לשם "עכברי". פעם אחת עכברי נעלם, והפכתי חצי בית עד שמצאתי אותו ישן לבטח מתחת לשמיכת הפוך במיטה שלנו.

7. מאז שהתחיל ללכת "ברצינות" הוא לא מסכים לשבת יותר בטיולון, אלא אם כן כמובן מישהו או משהו אחר יושב שם, ואז הוא פשוט חייב.

8. יש לו קשר לא רע עם החתולים שלנו. הם כמובן חצי מתעבים-חצי פוחדים ממנו, אבל הוא למד לתת להם להריח את האצבע שלו לפני שהוא מלטף אותם, וגם ללטף אותם בעדינות, כך שהם לעיתים מרשים לו להתקרב אליהם. הכי מצחיק זה לראות אותו עם כלבים – הוא מתנהג אליהם כאילו היו חתולים (תוקע להם אצבע באף, כדי שיריחו…). הוא גם קצת חושש מכלבים, בגלל הנביחות.

9. הוא אוהב לזרוק דברים לפח, לנקות את השולחן במגבון, ומקפיד לסגור דלתות פתוחות של ארונות. לא אכחיש שלפעמים אני מסנג'רת אותו שיזרוק בשבילי דברים לפח…

10. הוא מאוד אוהב את אייל, ומנסה לחקות אותו. הוא מחבק ומנשק אותו, וגם נוהג לחבוט בו להנאתו, לטפס עליו ולקפוץ עליו (כי הוא יודע שאייל לא יחזיר לו…). אייל, מצידו, גם הוא מחבק ומנשק אותו ומתייחס אליו מאוד בסבלנות (לפעמים בא לי להגיד לאייל שזה לא נורא אם אח גדול מעיף איזו כאפה מבוקרת לכיוון אחיו הקטן… אני לא יודעת איך הוא עומד במכות של יאיר בלי להחזיר לו). הם התחילו לשחק ולבלות ביחד וזה כל כך כיף!

יאיר שלי, אין מילים לתאר עד כמה אני אוהבת אותך! אתה אחד, יחיד ומיוחד! נשיקות ודגדוגים מאמא.

לשבת או לא לשבת?

כל אמא לפעוט בוודאי מכירה את המונח "לשבת עם הילד". הכוונה להקדיש לילד זמן איכות, שבו את משחקת איתו במשחקי לוח שונים (לוטו ראשון שלי) או משמיעה לו מוזיקה או מקריאה לו ספרים או עוסקת עימו בפעילויות דידקטיות כאלו או אחרות.
יש לי רק שאלה אחת בקשר לעניין הזה.

זה חובה?

אני אחשוף בפניכם את האמת, ואקח את הסיכון שאסמן את עצמי כאמא לא אכפתית ועצלנית.

האמת היא, שכשאני חוזרת מהעבודה ולוקחת את יאיר מהגן (יש יום בשבוע שבו אנחנו מבלים רק שנינו עד זמן הרחצה, כי אייל בחוג), הדבר האחרון אחרון שבא לי לעשות זה "לשבת איתו".

בא לי לחבק אותו, לדגדג אותו, לתת לו לקפוץ עליי, לדבר איתו, ללטף ביחד את חתולי…. לא בא לי "לעשות", בא לי פשוט להיות איתו, לזרום איתו ועם מה שהוא עושה. לפעמים זה אומר להקריא סיפור, כי בא לו, ולפעמים זה אומר לשכב על הספה ולתת לו להעיף עליי כריות, כי בא לו.

את המשפט הקודם היה אפשר לגזור ולהדביק בכל ראיון עם אמא-סלב במוסף "זמנים מודרניים" / "לאישה" / דומיהם. האמת היותר מרה היא שאני פשוט עייפה. אני כל כך כל כך עייפה כשאני חוזרת מהעבודה, ש"לשבת איתו" נראה לי כמו עינוי סיני. הרבה הרבה יותר כיף לי להתחבק איתו ולתת לו לקפוץ עליי.
אני משכנעת את עצמי, שאחרי יום שלם במשפחתון, זה גם מה שטוב לו.
מי יודע, אולי אני גם צודקת.